דברי חן חלק א סט

המחבר בעצמו בסימן של"ו עציץ אפילו אינו נקוב יש ליזהר מלטלו כו' ולהניחו ע"ג יתדות בין של חרס בין של עץ. וטעמו כמוש"ל בשם הב"י דחייש לדעת רש"י בשל חרס דא"נ כנקוב ולדעת ר"ת בשל עץ כה"ג ובצירוף דעת הרמב"ם אית בהו חששא דתולש ונוטע וכמוש"ל. והשתא אם איתא דעשבין מחוברין אית בי' משום מוקצה א"כ מאי אריא דלהניחו ע"ג יתדות אסור ויש ליזהר ותיפוק לי' דאפי' במקומן אסורין בטלטול כל שהוא בין כשעומדין ע"ג קרקע בין כשעומדין ע"ג יתדות מה"ט גופא דחשש מוקצה. ומדכתב המחבר דלהניחו ע"ג יתדות אסור משמע דטלטול במקומו שרי אף דבכולהו איכא חששא דמחובר לכל מר כדאית לי'. ואין לומר דאף דטלטול דמחובר אסור מ"מ ע"י הכלי שרי משום טלטול מן הצד. הא לא שרי טלטול מן הצד כ"א לצורך דבר המותר ולא לצורך דבר האסור כמו"ש בשו"ע סימן שי"א. וי"ל דכיון דמה שהזהיר המחבר שלא יניח ע"ג יתדות וכן להיפך הוא רק מטעם ספק וכמוש"ל שהרי בכל חד איכא ספיקא להתירא בשל חרס דילמא כר"ת דלא הוי כנקוב ובשל עץ דילמא כרש"י דאינו כנקוב. ובתרווייהו דילמא כהרמב"ם דבתרווייהו צריכין לנקוב. ונהי דאנן מחמרינן ונקטינן חומרי דכולהו היינו משום לתא דאיסור תורה כגון להניחו ע"ג יתדות ולהיפך אבל בטלטול במקומו שאין בו רק חשש מוקצה ועיקר טלטול מוקצה אינו רק דרבנן ואין בו לתא דאיסור תורה אין לחוש בספיקי טובא כי הני

אך מה שיש לתמוה על המ"א הוא דודאי א"א לפרש דברי המחבר מ"ש "שלא יזיזם" משום מוקצה. שהרי דברי המחבר המה דברי רש"י בשבת דף פ"ב כמו"ש בב"י ושם ע"כ פירושו שלא יזיזם מן המחובר [כלומר שלא יתלשם] דבגמ' שם הי' לפניו צרור ועשבין רב חסדא ורב המנונא ח"א מקצת בצרור ואינו מקנח בעשבין וח"א מקנח בעשבין ואינו מקנח בצרור. ופי' רש"י ואינו מקנח בעשבין שהעשבין לחים וחותכין את הבשר ורבותינו מפרשים משום תלישה ואיני יודע מהו דאי בעשבין מחוברין מי איכא למאן דשרי וכמדומני דמוקמי לה במחוברין ומקנח בהן בחיבורן. ואינו מקנח בצרור דלאו בר טלטול הוא הילכך מקנח בעשבין כשהם במחובר ולא יזיזם. ומשום שימוש במחובר לא מתסר כדאמרינן בעירובין פ"ג דלא אסרו אלא באילן ובקנים עוזרדין לפי שהם קשין. עכ"ל רש"י ז"ל. ונראה פשוט וברור דמ"ש רש"י ולא יזיזם משום דקשיא לפי' רבותיו דלא ס"ל טעמא דעשבין אסורים משום שחותכין את הבשר א"כ קשה מ"ט דמאן דס"ל בצרור ולא בעשבין הא צרור מוקצה דלא חזי למידי ועשבין הא חזו למאכל בהמה. ואי דלא חזו עכ"פ לא גריע מצרור ואכתי מ"ט ס"ל בצרור ולא בעשבין וצ"ל דס"ל דא"א לקנח אם לא שיזיז העשבין ממקום חבורן בקרקע וה"ל פסיק רישא וחייב עלה משו"ה ס"ל בצרור ולא בעשבין אף דבצרור הוי מוקצה עדיף טפי מליתי לידי איסור תורה אבל אידך ס"ל דאפשר שיקנח בהן בחיבורן ולא יזיזם ולא ה"ל פסיק רישא אלא דבר שאין מתכוין אם נתלשו ולכך שרי משו"ה בעשבין עדיפא דליתנייהו מוקצה ולא בצרור. וכן מצאתי אח"כ בפי' רש"י שעל הרי"ף וז"ל ורבותינו מפרשים דאיירי בעשבין מחוברין ולכך מ"ד דלא מקנח בעלין היינו משום תלישה ומ"ד מקנח בעלין מחוברין ולא יזיזם ממקומם עכ"ל. מוכח דלא יזיזם ממקום חיבורן בקרקע קאמר. וזהו ג"כ דברי הב"י שם בסימן שי"ב שכתב ומשמע מדברי רש"י שאפי' אם העשבין מחוברין יכול לקנח בהם בעודם מחוברין ולא יזיזם ומשום שימוש במחובר כו' עכ"ל. דר"ל יכול כו' דאינו פסיק רישא. אך בשו"ע שינה הלשון קצת וכתב "ובלבד שלא יזיזם" ובחכמה שינה הדברים והיינו דלפמ"ש פליגי האמוראים בעשבין אי הוי פסיק רישא אי לא ובודאי לא במציאות רחוק פליגי ולכו"ע קרוב הענין לבוא לפסיק רישא אם לא יזהר וא"כ נהי דפסקינן כמ"ד בעשבין. מ"מ כיון שבקל יכול להיות בזה פסיק רישא אם לא יזהר ע"כ צריך להיות זהיר בדבר. וז"ש ובלבד כו' ור"ל שיהא זהיר בדבר וע' פסחים ק"א ע"א תוס' ד"ה והלכה כר"ש. וראיתי בפמ"ג בסימן שי"ב שהקשה לפי' האלי' רבה ות"ש דשלא יזיזם היינו יתלשם קשה פשיטא. ולק"מ דדינא רבה קמ"ל שצריך להזהר

ולפ"ז להיפך מוכח מכאן דאי כדעת המ"א דיש איסור מוקצה בעשבין מחוברין א"כ קשיא מ"ט דמ"ד בעשבין ולא בצרור מאי עדיפותא דעשבין כיון דבהו נמי איכא איסור מוקצה כבצרור. ועוד דלפמ"ש דלכו"ע בעשבין קרוב לבוא לידי פסיק רישא אם לא יזהר א"כ ודאי מה"ט צרור עדיף כיון דאיסור מוקצה בתרווייהו איכא אלא שהתירו משום כה"ב. ואין לומר דמ"ד בעשבין היינו שלא יאחזם בידו. שהרי דומיא דצרור קתני באוחזו בידי' ועוד כיון דבאמת דבר זה שלא יאחז בידו כבד מאד וכמעט בלתי אפשר שלא ישלח ידו וכמוש"ל בשם הלבושי שרד. א"כ אם איתא דאפ"ה אסור כולי האי ה"ל לפרושי לאסור או סתמא כפי' דדומיא דצרור קאמר וכדרכו בידיו וא"כ הדק"ל מ"ט דמ"ד בעשבין ולא בצרור אע"כ צ"ל דבעשבין מחוברין לית בי' איסור מוקצה ולהכי עשבין מחוברין עדיפי לי' מצרור שהוא מוקצה. ואידך ס"ל דבעשבין אף שאינם מוקצין אבל פסיק רישא הוא משום תלישה ועדיף צרור דלית בי' רק איסור דרבנן דמוקצה ואידך ס"ל דאינו פסיק רישא רק דבר שאין מתכוין ומותר ועשבין עדיפי דלית בם איסור מוקצה וה"ז דלא כהמ"א

ויש לדקדק לכאורה על פי' רבותיו דאכתי אפי' אי בעשבין מחוברין פליגי למה להו לפרש דפליגי אי תלישה הויא בהו פסיק רישא אי לא ופליגי במציאות הענין ה"ל לפרש דכו"ע ס"ל דאפשר שלא יזיזם ממחובר אלא דפליגי בדבר שאין מתכוין מר ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור ואידך ס"ל דבר שאינו מתכוין מותר ובפלוגתת ר"י ור"ש. וי"ל ע' ב"ק י"ח ע"ב ולימא כו' א"נ י"ל ע"פ מ"ש רש"י שבת קכ"ד

ונ"ל די"ל דהא דלא ניחא להו לרבותיו דרש"י לאוקמי פלוגתייהו בעשבין תלושין דא"כ מ"ט דמ"ד בצרור ולא בעשבין ואי משום דבעשבין יש שחותכין את הבשר כגון סימנא דאגמי בחולין ט"ז ע"ב וכפי' רש"י דלפ"ז ודאי ר"ח הוא דאית לי' בעשבין ולא בצרור מדמפליג בשבת שם לעיל מיניה אר"ה דס"ל בהיה לפניו צרור וחרס דר"ה ס"ל בצרור ואיהו ס"ל בחרס אף דבחרס איכא תלתא לריעותא כשפים וסכנתא דשמא ינתק כו' והשרת נימין מ"מ מוקצה דצרור חמירא לי' מכ"ש בצרור ועשבין דליכא בעשבין אלא משום סכנתא לחודא דודאי ס"ל דבעשבין וא"כ כיון דס"ל לעיל מיניה בחרס מכ"ש דבעשבין וא"כ הא ל"ל. מיהו בזה י"ל דמשום אידך מ"ד קתני לה דס"ל דאפי' נגד עשבין צרור עדיף. אך אכתי קשה דהגמ' הו"ל למימר בהך פלוגתא דצרור ועשבין תסתיים דר"ח הוא דאמר בעשבין כדרך הגמ' לומר כן בכ"מ. וכה"ג דקדקו התוס' במו"ק ג' ע"ב וכן הביא שם הריטב"א בשם רש"י שדקדק כן למה לא אמר שם בגמ' תסתיים דר"א כו'. ומדלא אמר בגמ' תסתיים דר"ח הוא דאמר בעשבין ש"מ דבטעמי אחריני פליגי ובעשבין מחוברין דלחד מ"ד הוי פסיק רישא באיסור תורה ולחד מ"ד אינו פסיק רישא וכמוש"ל דלפ"ז אפי' לר"ח דס"ל בצרור וחרס דבחרס מ"מ בצרור ועשבין י"ל דס"ל דבצרור משום דבעשבין איכא איסור תורה משא"כ בצרור וליכא תסתיים. ולפ"ז ליכא לפרש פלוגתא דרב חסדא ורה"מ בדבר שאין מתכוין ולכו"ע אפשר שלא יתלשם כמו שהקשינו לעיל דא"כ כיון דר"ח ס"ל בצרור וחרס דבחרס אע"ג דאיכא השרת נימין ובע"כ דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר וא"נ אסור אך מדרבנן כדעת רש"י בשבת קכ"ד ודעמי' ומה"ט מוקצה חמירה מינה א"כ בצרור ועשבין נמי ע"כ ס"ל דבעשבין והדק"ל לימא גמ' תסתיים דר"ח הוא דאמר בעשבין ומדלא אמר תסתיים ש"מ דבפסיק רישא דעשבין פליגי וליכא תסתיים

והנה אף שהבאנו ראיה ברורה דמ"ש המחבר שלא יזיזם דלא כהמ"א משום מוקצה אלא כדעת הא"ר ות"ש. מ"מ לדינא לכאורה יש עדיין מקום לדעת המ"א. דנראה דכיון דעיקר דבר זה דמוקצה דעשבין מחוברים תליא בדין שימוש בהן במחובר והרי מצאנו להט"ז בסימן של"ו שנחלק בדין זה על בעלי השו"ע המחבר והרמ"א דבסימן של"ו כתב המחבר אין עולין באילן כו' ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל כו' וכתב ע"ז הרמ"א בהגה וכ"ז