דברי חן חלק א סח

ועתה אבא לנידון שאלתך באותן הוואזאנעס שנקובים בתחתיתן ואית בהו לכאורה ג' חששי איסורי כשמטלטלין אותן ומעמידין אותן ע"ג קרקע בלילה ושוב בבוקר מחזירין אותן לחלל החלון. א' משום נוטע ותולש. ב' משום טלטול מוקצה אפי' במקומו. ג' משום משתמש במחובר. ושמעתי מהרבה לומדים שדין הני בלומענטעפ כדין עציץ נקוב לכל דבר

ול"נ שטעות גדול טועים ולא דקדקו יפה. וז"ל הגהת אשרי סוף פרק המוציא יין אהא דאביי דפרפיסא הלכך האי עציץ נקוב שמונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש מדרבנן כו' אע"ג דמונח ע"ג יתדות יונק מן הקרקע קצת הלכך מדאורייתא אינו חייב משום תולש ומשום נוטע פרי. א"כ משמע אם הפסיקו לגמרי בעצים או בבגד דפסיק יניקתו לגמרי שייך בו תלישה ונטיעה מדאורייתא עכ"ל הג"א. ולא נמצא ע"ז חולק בכל הפוסקים והב"י העתיקו שם בסימן של"ו אך ט"ס שם בב"י שכתב הלכך מדאורייתא חייב כו' ולא שייך בו תלישה כו' וצ"ל להיפך "אינו חייב" בו' ואם אינו ט"ס ונוסחת הב"י כן הי' בהג"א צריכין לפרש מ"ש מדאורייתא חייב היינו כשתולש מן העציץ. ומ"ש לא שייך בו תלישה היינו כשכבר הפסיק בין העציץ לקרקע מע"ש. אך לענין דינא אין נ"מ והכל הולך אל מקום אחד וכללא הוא דכל שיש הפסק בין העציץ לקרקע בין בעצים בין בבגד פסיק יניקת העציץ מקרקע לגמרי ואם הי' העציץ נקוב מונח ע"ג יתדות והפסיקו בשבת ע"י עצים או בגד חייב על מעשה זו לדעת רש"י ותוס' מה"ת משום תולש וכה"ג בשכבר הי' שם דבר המפסיק ונטלו משם חייב אליבייהו מה"ת משום נוטע. וממילא כשהי' הדבר המפסיק בין העציץ לקרקע מע"ש שכבר אינו יונק מהקרקע ה"ל דינו כמו עציץ שאינו נקוב של מתכות וכיוצ"ב שאמרנו למעלה דשרי לכו"ע לטלו ולהניחו ע"ג יתדות כיון דבל"ה אין לו יניקה מקרקע וא"כ מה לי הכא מה לי התם. וא"כ הני וואזאנעס העומדים בחלל החלון על קיר החומה או כותל של עצים והרי יש הפסק גדול בין העציץ לבין הקרקע כל עובי הכותל ואינו יונק שוב מהקרקע ה"ל כמו עציץ שאינו נקוב של מתכות וכשהקרקע מרוצף בקרשים או אבנים ולבנים וכיוצ"ב דאילו העציץ התם קאי ג"כ אינו יונק מהקרקע לפי שרצפת הבית מפסיק מותר לטלו מע"ג חלל החלון ולהניחו ע"ג רצפת הבית וכן להיפך דמה לי דקאי הכא מה לי התם. ואין לגזור מרוצף אטו שאינו מרוצף כמו בכיבוד ליש פוסקים בסימן של"ז דהתם נמי רוב פוסקים לא ס"ל כן. ועוד דאין לדמות גזירות חכמים זל"ז, ואנן לא מצינן למיגזר. ועוד דהכא לא שכיח כ"כ שיצטרך לטלטל העציץ ממקומו בשבת ומדלא שכיח לא גזרו

ונ"ל פשוט דמ"ש הג"א דעצים הוי הפסק לאו משום דס"ל כרש"י דבעץ לא אמרינן אינו נקוב כנקוב. אבל לר"ת כיון דבשל עץ ס"ל דא"נ כנקוב עצים לא הוו הפסקה אלא דודאי גם לר"ת נמי הוויין הפסקה והא דס"ל דשל עץ לעולם כנקוב דמי היינו בהעציץ כיון דמתלחלח ע"י המים והעפר יונק עי"ז שפיר אפי' באינו נקוב. משא"כ בעצים המפסיקים דיבשים הם. וכה"ג לרש"י ודאי חרסית ולבינה הוויין הפסק אף דס"ל דשל חרס כנקוב דזהו דוקא בעציץ ומה"ט דאמרן. וכ"מ מהעתקת הב"י דברי הגהת אשרי ולא כתב עליו דזה אינו הפסק רק לדעת רש"י וזהו שמדייק אביי ונקט שהניחו ע"ג יתדות שאינו מפסיק רק אויר בעלמא ולא נקט שהניחו ע"ג עמוד או דף ואבן דבכה"ג ודאי דחייב מה"ת לכו"ע. ולהרמב"ם אינו חידוש כלל ולרש"י ותוס' אינו מדרבנן רק מה"ת. ועתה תחזה דהמחבר תפארת ישראל שכתב והניחו ע"ג ספסל כו' ולא כתב ע"ג יתדות כבגמרא משום דע"ג יתדות להרמב"ם חייב מה"ת דאוירא נמי הויא הפסק ליניקה ולרש"י ותוס' אוירא לא הוי הפסק. והפסק גמור הוי רק ע"י עצים ואבנים ובגד וכיוצ"ב ולא רצה להכניס ראשו במחלוקת זו ע"כ שכל את ידיו וכתב והניחו ע"ג ספסל דבזה לכו"ע חייב מה"ת וכהג"א

ולפי מה שכתבנו תראה שדברי החיי אדם בהלכות שבת כלל י"א אינם מכוונים כלל שכתב שם צרור שעלו בו עשבים וכן זרעים שהם בכלי מנוקב שהיתה מונחת על דף וכיוצ"ב בענין שהיה הפסק בינו לבין הקרקע והניחם על הארץ חייב משום זורע שהרי ע"י עמידתו בארץ תצמח מלחלוחית הקרקע רמב"ם פרק ח' הלכה ד'] ואף שהוא כמו גבשושית של עפר נ"ל דאין חילוק בין גבשושית לכלי מנוקב וכיון די"א דכל כלי חרס דינו כנקוב וי"א להיפך דכל כלי עץ דינו כנקוב וא"כ כל הכלים הוי ספק דאורייתא וצריך להחמיר בכולן [אבל לרש"י ותוס' שבת פ"א אינו אלא מדרבנן] עכ"ל. וז"א דהרמב"ם לא מיירי כלל בשנטלו מע"ג דף רק מע"ג יתדות כדאיתא בגמ' ולא מפסיק רק מאוירא. וכן מה שמסיים אבל לרש"י ותוס' שבת פ"א אינו אלא מדרבנן. גם זה אינו דבדף לא פליגי כלל על הגהת אשרי. וכן מש"ש עוד החיי אדם בכלל י"ב סימן ב' כלי מנוקב אפי' מן הצד [רש"י שבת צ"ה] שיש בו זרעים ומונח על הקרקע והגביהו והניחו על דבר המפסיק בינו לקרקע ונמצא שהפסיק יניקתו מן הארץ שמריח הארץ הוא גדל יותר גם זה מיקרי עוקר דבר מגידולי וחייב משום קוצר ולרש"י ותוס' חייב מדרבנן כו'. אינו נכון. כמו"ש

ממוצא דברינו אלה הנה ברור דעציץ העומד על ספסל או כותל ושולחן וכיוצ"ב. כיון שיש הפסק עצים או אבנים בינו לבין הקרקע הרי זה כאינו נקוב לכ"ד וכמו עציץ שאינו נקוב של מתכות וכיוצ"ב דשרי לטלו ממקומו ולהעמידו בכל מקום שרוצה ה"נ האי עציץ יכול להעמידו על קרקע מרוצף ואין בו שום חששא דאיסור תורה דנוטע ותולש ואפי' איסור מוקצה נמי ליכא כמשמעות דברי המחבר בשו"ע דעציץ שאין בו חששא דרש"י ור"ת שרי לטלו כו' הרי דמותר נמי בטלטול. והא דכתב בספר תפארת ישראל ואפי' לטלטלו אסור ע"כ צ"ל דר"ל כשעומד עדיין ע"ג קרקע דאז דינו כמחובר ומחובר אסור בטלטול וכמו"ש הט"ז באו"ח סימן של"ו והמ"א בסימן שי"ב וכמו שאביא להלן איה"ש. אבל כשעומד ע"ג ספסל וכיוצ"ב לא מצינו שיאסר בטלטול ואפי' אם המחבר תפארת ישראל בכל גווני קאמר. למשמעות המחבר שו"ע שומעין, שוב מצאתי בפמ"ג ס"ס של"ו באשל אברהם שכתב טלטול כלי חרס עם עפר ובשמים למ"ד ירק מותר י"ל עפר כו' לא. ולט"ז דאוסר אסור בטלטול מיהו ממ"ש בס"ח משמע עציץ מותר בטלטול עכ"ד. ונדבר להלן איה"ש בדין שימוש במחובר הנוגע לזה

ונ"ל דאף דבאילן הנטוע בעציץ של חרס דלכו"ע הוי אינו נקוב כנקוב אפי' להרמב"ם והוא מהירושלמי דערלה דשרשי אילן מפעפעין וכלי חרס אינו עומד בפני השרשין ומנקבהו. מ"מ לא עדיף אינו נקוב באילן מנקוב בזרעים דכמו בזרעים אפי' נקוב ממש מ"מ כשמפסיקו בעצים וכיוצ"ב הוי הפסק ופוסק יניקתו לגמרי וכמו"ש בהגהת אשרי ה"נ באילן נהי דכנקוב דמי מ"מ כשמפסיק דבר בין העציץ לבין הקרקע אינו יונק עוד. וא"כ אפי' נטועים בהני וואזאנעס מיני אילן כמו הדסים ועץ עבות או מיני שושנים שיש בהם מיני אילן לענין ערלה וש"ד מ"מ כיון שעומדים בבית ע"ג דבר המפסיק בין הקרקע שרי לטלטלן כמו זרעים וכמש"ל אלא דבאילן יש לעיין משום שמוש באילן דלכו"ע אסור מדרבנן כמו שנדבר בזה בס"ד

והנה בדין טלטול עשבים מחוברים לקרקע יש לעיין. דבשו"ע סימן שי"ב סעיף ו' וז"ל מקנחין בשבת בעשבין לחים אפי' הם מחוברים ובלבד שלא יזיזם ומשום משתמש במחובר ליכא דלא אסרו אלא באילן אבל לא בירק ע"כ. וכתב עלה המ"א בסעיף קטן ו' שלא יזיזם שהם מוקצים עכ"ל וראיתי במחצית השקל שם שכתב דהא"ר והת"ש חולקין על המ"א דמוקצה דמחובר אינו אלא בפירות הנתלשים או נשרו בשבת מדלא לקטינהו אתמול אקצינהו מדעתי' אבל כל זמן שהם מחוברים מותר להשתמש בהן. אי לאו משום משתמש במחובר ליכא משום איסור מוקצה וא"כ בעשבין דליכא משום משתמש במחובר ליכא גם משום מוקצה והא דקאמר לא יזיזם ר"ל שיזהר שלא יתלוש מהם עכ"ד. והל"ש בהגהותיו כתב ע"ד המ"א דלדבריו כמעט הדבר רחוק במציאות שיוכל לקנח בגופו בלבד בלא יוכל ליגע בו בידיו. והנה הספרים הנ"ל אינם בידי לעיין בהם

ומה שיש לי לכאורה להקשות ע"ד המ"א הוא דאם נפרש דברי המחבר שכתב שלא יזיזם היינו טלטול א"כ תקשי ממ"ש