דברי חן חלק א סז

ולכתחילה משו"ה לא היה בדין שיחזור לקדש אכסא משום יציאת מצרים לחודא כשכבר קידש בצלותא אם לא שהכי תקנו חכמים דבעי בקידושא תרתי צלותא וכסא וא"כ ה"נ לכתחילה (ועתה בצאת ש"ס חדש דפוס ווילנא לאור מצאתי בהגהת מצפה איתן שכבר קדמוני בזה. ע"ש]

הן אמת דרשב"ם כתב בפסחים קי"ז שצריך להזכיר יציאת מצרים בין בכוס בין בתפלה משמע דנוסח שלו הי' כן בתפלה דלפ"ז אין ראיה כלל מהא דברכות ל"ג. אמנם לפי הנוסח שכתב הרמב"ם אין הזכרת יציאת מצרים בתפלה ולא הגיה עליו הראב"ד א"כ איכא ראיה דהזכרת יציאת מצרים אינו מעכב כלל רק לכתחילה בעי להזכיר והג"ש אינו רק אסמכתא בעלמא ומדרבנן

וסבור הייתי להביא עוד ראיה דהזכרת יצ"מ אינו מעכב כלל בקידוש היום ממה שפסק המחבר בשו"ע סימן רע"א דנשים חייבות בקידוש היום ומוציאות אנשים הואיל וחייבות מה"ת כמותם. והשתא אי נימא דמה"ת צריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום משום גז"ש דראב"י זכור את יום מלמען תזכור את יום צאתך. הא כיון דנשים פטורות מהזכרת יציאת מצרים בכל יום לפמ"ש הש"א בתשובה סימן י"ב א"כ הזכרת יציאת מצרים בקידוש היום דילפינן בגז"ש מהאי קרא דלמען תזכור ודאי דנשים פטורות דכיון דמהזכרת יציאת מצרים דכל יום יליף א"א שתהי' הזכרת יציאת מצרים בקידוש היום חמירא מהזכרת יצ"מ בכל יום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. וא"כ איך מוציאות אות נשים לאנשים בקידוש היום כיון שנשים פטורות מהזכרת יציאת מצרים שבקידוש היום ובלי הזכרת יציאת מצרים גם בקידוש אינו יוצא ידי חובתו א"ו הך הזכרת יציאת מצרים אינו מעכב כלל לקידוש היום ושפיר יוצא ידי חובתו גם בלא הזכרת יציאת מצרים דאינו רק מדרבנן ולכתחילה אמנם לפי מ"ש במק"א [לעיל סי' י"ג] דדברי הש"א אינם מוכרחין כלל והעיקר כמו"ש המ"א דנשים חייבות בהזכרת יציאת מצרים בכל יום ליתא לראי' זו

ובעיקר דרשא דראב"י דיליף שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום מגז"ש תמוה לי אמאי לא יליף מפשט הפסוק בפרשת ואתחנן ויום השביעי שבת לד' גו' וזכרת כי עבד היית במצרים גו' ומצאתי אח"כ שהמהרש"א בפסחים שם עמד ע"ז ותירץ דאפשר לומר דראב"י יליף שצריך להזכיר היציאה ובפסוק וזכרת לא נזכר רק העבדות. וכתב אבל מדברי התוס' נראה דיציאת מצרים היינו נמי העבדות מצרים. ולדידי ק"ל נהי דשני דברים המה אכתי למה לא יזכרו גם עבדות מצרים שמפורש בקרא. וכל מוני המצות שמנו כל הזכירות שנמצא בתורה לא מנו זכירה זו. וראיתי בספר אור החיים בפרשת ואתחנן על פסוק וזכרת כי עבד גו' שכתב ורז"ל אמרו מכאן שצריך להזכיר בקידוש היום יציאת מצרים כו'. ודבריו נפלאו ממני. דלא מכאן הוא שאמרו רק מגז"ש דלמען תזכור. וכ"ז צ"ע: סימן לט דיני שבת לאחי המופלג החו"ב מ' שרגא פייביל נ"י בזאגער. ע"ד הוואזאגעס היינו עציצים נקובים שנטועים בהם מיני ציצים ופרחים שיש לך ועומדים בחלון ביתך על עובי קיר החומה ובלילה כשצריכין לסגור דלתי החלונות בפנים מסירים אותם מחלל החלון ומעמידין אותן על רצפת הבית. ונפשך בשאלתך אם מותרים לטלטלם גם בלילי שבת ולהעמידם על הארץ כמעשהו בחול. וכתבתי לך כבר דנ"ל פשוט דשרי לטלטלן וגם להעמידם על הקרקע כשהקרקע מרוצף בקרשי עץ או לבנים וכיוצ"ב וחזרת וכתבה אלי כי מצאת בספר תפארת ישראל על משניות שכתב צרור או גארטען טעפ נקוב ובהם עשבין ולקחן מע"ג ספסל והניחן ע"ג קרקע חייב משום זורע. ובאיפכא חייב משום תולש [ויש לזהר אפי' באינו נקוב] ואפי' לטלטלו אסור משום מוקצה ואפי' לצורך גופו ומקומו כו' וכתבת ששמעת מלומדים דלהרמב"ם אפי' איסור תורה יש פה. ע"כ חוכך אתה להחמיר ובקשת ממני לבאר לך דעתי באורך. הנני למלאות שאלתך

תשובה. דע אחי כי דברי אינם סותרין לדברי המחבר תפארת ישראל. ומכ"ש לדעת הרמב"ם. ואדרבה משם ראיה. הנה בשו"ע או"ח סימן של"ו סעיף ח' ז"ל עציץ אפי' אינו נקוב יש לזהר מלטלו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתדות או איפכא בין שהוא של עץ בין של חרס ע"כ. ומקור הדברים הוא בשבת פ"א ע"ב אמר אביי פרפיסא כו' היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש היה מונח כו' חייב משום נוטע. ופי' רש"י האי פרפיסא עציץ נקוב כו' וחייב לאו דוקא. משום דדמי לתולש. וכ"כ התוס' שם דהאי חייב אינו אלא מדרבנן. דס"ל דאף שהניחו ע"ג יתדות מ"מ עדיין שואב ונהנה מריח הקרקע ע"י הנקב שבו ומשו"ה אינו כתולש ממש שפוסק עי"ז יניקת הצמח לגמרי רק אסור מדרבנן וחייב מכת מרדות ככל עובר אדרבנן. ומדנקט אביי פרפיסא שהוא עציץ נקוב [ולהרמב"ם היינו גבשושית עפר כמו"ש בפרק ח' מהלכות שבת הלכה ד' שהוא ג"כ כעציץ נקוב] ולא נקט סתם עציץ שהוא בין נקוב בין אינו נקוב משמע דדוקא נקוב אית ביה עכ"פ איסורא מדרבנן אבל באינו נקוב אפי' איסורא דרבנן נמי לית בי' ומותר לטלו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתדות וכן להיפך

הן אמת דדעת הרמב"ם ז"ל שם בהא דגבשושית דחייב [ע' מ"ש בהלכות שמיטה ויובל תשובה סימן] מה"ת משום תולש ומשום נוטע אין ראיה מאביי לומר דבאינו נקוב אפי' איסורא דרבנן ליכא די"ל דליכא איסור אבל איסור דרבנן אפשר שיש בו. אך כיון דלא מצינו זה בגמ' להדיא מנא לן לומר כן אליבא דהרמב"ם. אמנם לדעת רש"י ותוס' ודאי שפיר מוכח מאביי דבאינו נקוב אפי' מדרבנן שרי לטלו מע"ג קרקע ולהניח ע"ג יתידות. ולפ"ז לכאורה קשה על מ"ש בשו"ע עציץ אפי' שאינו נקוב כו' מנא לי' בשאינו נקוב. אמנם דברי השו"ע מבוארין עפ"מ שהביא הב"י מחלוקת רש"י ור"ת בתוס' גיטין ז' ע"ב דלדעת רש"י שם בעציץ של חרס אינו נקוב כנקוב לכל מילי והנ"מ בין נקוב לאינו נקוב הוא רק בעציץ של עץ. ולר"ת הוא להיפך דשל עץ לעולם חשוב כנקוב אך בשל חרס א"נ לאו כנקוב ולהרמב"ם בין של עץ בין של חרס לעולם אינו יונק מקרקע אלא בעציץ נקוב. מלבד באילן כמו"ש בהלכות מעשר שני פרק י'. ולפ"ז הא דהחמיר בשו"ע באינו נקוב בשל חרס ובשל עץ הוא לצאת ידי דעת רש"י בעציץ של חרס ודעת ר"ת בשל עץ. ואף דאיסור תורה ודאי לית בי' דלדעת הרמב"ם אינו חייב רק בנקוב. ובאינו נקוב אפי' איסורא דרבנן לא מצינו [ואין למדין מתולש מעציץ שאינו נקוב בשבת צ"ה דאין לדמות גזירות זל"ז] ולרש"י ור"ת נמי איסור תורה ליכא אפי' בנקוב אך איסורא דרבנן איכא אפי' בשאינו נקוב למר בחרס ולמר בשל עץ. וכיון דלדידן מספקא לן אי כרש"י אי כר"ת א"כ בכל חד הו"ל ספק בדרבנן. אמנם המחבר נקט חומרא דהרמב"ם דע"ג יתדות חייב מה"ת בנקוב ובשל חרס נקט חומרא דרש"י דאפי' אינו נקוב חשוב כנקוב. וכה"ג בשל עץ משום חומרא דר"ח בצירוף דעת הרמב"ם. ואף דמעיקר דינא הו"ל ספיקא טובא בדאורייתא ובדרבנן אפי' ספק א' מהניא מכ"ש בס"ס. (וע' יו"ד סימן פ"ג סעיף ה' בהגה שם ואף בספיקא דרבוותא כמו"ש הפמ"ג הלכות תערובות סימן ק"י ואכמ"ל בזה]. מ"מ משום זהירות יש להחמיר ג"כ בכה"ג. וז"ש המחבר יש לזהר כו' ומדפרט של עץ ושל חרס משום דעת רש"י ור"ת ש"מ דעציץ של מתכות שאינו נקוב וכן כל כיוצ"ב דמקרי אינו נקוב לכו"ע שרי לטלו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתידות ואין בו אפי' זהירות נמי דכיון דאינו יונק כלל מקרקע לפי שהוא אינו נקוב ודופני הכלי מפסיק בינו לקרקע מה לי אי עומד ע"ג קרקע מה לי ע"ג יתדות או שאר דברים משא"כ של חרס ושל עץ לכל מר כדאית לי' אף דגם ע"ג יתדות יונק עדיין מהקרקע גזרו רבנן שמא יעמידו באופן שיהא דבר מפסיק בינו ליניקת הקרקע. וע' גיטין כ"א ע"ב תוס' ד"ה יצא כו' והא דמכשיר אביי כו' היינו דהניחו במקום שפוסקת יניקת העציץ ע"ש: