דברי חן חלק א סד

סימן לז דיני קידוש

אשר שאלתני ידידי נ"י לפי מה דקי"ל דקידוש לילה של שבת הויא מה"ת וקידושא רבה דיממא הויא רק מדרבנן א"כ הא דדריש בפסחים ק"ו זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה. ביום מנין. ת"ל זכור את יום השבת. וכיון דתנא דברייתא דריש תרווייהו מקרא א"כ קשה לי ממ"נ אי דרשה גמורה היא מה"ת דיממא נמי הויא מה"ת ואי לאו דרשה גמורה היא רק אסמכתא א"כ בלילה נמי מנלן שהוא מה"ת. עכ"ד

תשובה שפיר הקשית. וגם אנכי כבר עמדתי ע"ז. ונ"ל דהנה בגמ' שם ת"ר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין. אין לי אלא ביום בלילה מנין ת"ל זכור את יום השבת לקדשו. ופריך הגמ' בלילה מנין אדרבה עיקר קדושה בלילה הוא קדיש דכי קדיש תחלת יומא בעי לקדושי ותו בלילה מנין ת"ל זכור את יום תנא מהדר אלילה ונסיב לי' קרא דיממא ומשני ה"ק זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל זכור את יום השבת. ופירש רשב"ם הכי קאמר כו' אע"ג דאין לפרש לשון השנוי בברייתא בענין זה אלא ע"י שאנו מסרסין אותה למפרע אפ"ה לא שייך למימר חסורי מחסרא שהרי אין חסר ממנה כלום אלא ששנוי' למפרע דבמקום שהי' לו לומר אין לי אלא בלילה ביום מנין טעה התנא בשמועתו ושנה אין לי אלא ביום. בלילה מנין הלכך לא שייך למימר חסורי מחסרא. ע"כ

ויש לדקדק נהי דחסורי מחסרא לא שייך כאן עכ"פ הי' להמתרץ לומר איפכא קתני והכי קאמר כו' כדרך שאומר הגמרא בכל מקום בכה"ג. ובעיקר הדבר יש לתמוה איך טעה התנא כל כך בשמועתו ושם לילה ליום ויום ללילה. ועוד קשה לפ"מ דמשני דה"ק אין לי אלא בלילה ומוכח לה מלקדשו דמשמע משעה שמתקדש היום כפי' רשב"ם וביום מנין מדכתיב את יום א"כ בקרא נמי איפכא ה"ל לכתוב זכור לקדש את יום השבת והי' כסידורו ברישא לילה מדכתיב לקדש והדר יום מדכתיב את יום. אבל השתא דבקרא כתיב את יום והדר לקדשו משמע דלשון השנוי בברייתא א"ש טפי ולא כדמסיק ומשני ה"ק כו'

ולתרץ כ"ז נ"ל דהנה בשבת פ"ו אמר רבא דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם זכור את היום הזה מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו. ובפסחים ק"ז אמר רבא הלכתא כו' ומי שלא קידש בע"ש מקדש והולך כל היום כולו וכן קי"ל להלכה. ולפ"ז א"ש ונכון מאד מה דכתיב בקרא ברישא את יום והדר לקדשו דהיינו לילה דה"ק רחמנא עכשיו בעיצומו של יום שאני מצוה אתכם על מצות קידוש היום שכבר לא קדשתם מבערב תזכרו את יום השבת לקדשו כדין מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום. אבל מכאן ואילך דהיינו בשאר שבתות השנה תזכרו לקדשו בכניסת היום דהיינו בערב. לפ"ז א"ש ונכון מה דלא כתיב במקרא זכור לקדש את יום השבת דא"כ ה"א דמקדש בלילה והדר מקדש שנית גם ביום. משו"ה כתיב זכור את יום השבת דהיינו יממא והדר לקדשו דהיינו לילה להורות דביום שניתנה תורה הוא שנצטוו לקדש ביום לפי שלא קידשו מאמש אבל בשאר שבתות עיקר קידוש בלילה

ולפ"ז אין אנו צריכין לשבש הברייתא כלל. דכונת הברייתא הכי הוא ואין לי אלא ביום כדכתיב קרא זכור את יום השבת והיינו כגונא דהתם במקבלי התורה שלא קדשו בלילה והיו צריכין לקדש ביום לילה מנין ר"ל דמכאן ואילך עיקר קידוש הוא בלילה ת"ל זכור את יום השבת לקדשו. והנה הרשב"ם כתב דלקדשו משמע משעה שמתקדש היום. ולכאורה מאי משמע ונראה משום דעיקר לשון קדושה הוא פרישות והבדלה וכמ"ש רש"י על פסוק קדושים תהי' הוו פרושים כו' והי' כאילו כתיב זכור את יום השבת בדברים להפרישו ולהבדילו בזה מששת ימי המעשה וכיון דאז בסיני נצטוו לקדש לפחות את שארית היום שנתנה בו תורה א"כ ממילא שמעינן דלדידן אחר קבלת התורה עיקר קידוש היום בלילה הוא בכניסתו דכיון שבכניסתו אסור בכל מלאכה והיא שבת לד'. ממילא בכניסתו צריך זכירת דברים לקדשו ולהפרישו משאר ימי המעשה. ופריך עלה בגמרא בלילה מנין אדרבה עיקר קדושה בלילה הוא כו' דלהמקשה לא ניחא לי' לפרש דמה שאמרה הברייתא אין לי אלא ביום היינו כשלא קידש בלילה כיון שעדיין לא השמיענו התנא שצריך לקדש בלילה לכתחלה אלא ודאי כוונת הברייתא שלעולם מקדש ביום. ובלילה מנין פירושו שמקדש ג"כ בלילה וע"ז פריך אדרבה כו' ומשני ה"ק כו' דלדידן אין הכי נמי שצריך התנא לומר אין לי אלא בלילה מדכתיב לקדשו והדר ביום מנין והיינו כשלא קידש בלילה. כמו במקבלי התורה שקדשו ביום לפי שלא קידשו בלילה. אבל דרשת התנא שמקדים יום והדר לילה משום דהוא לפי סדר הכתוב מפרש וכונתו אין לי אלא ביום כשלא קידש בלילה. אבל עיקר הוא בלילה. ואדרבה בזה שהתחיל התנא לדרוש יממא מקודם שלא כסידורו דברישא לילה והדר יממא כדקי"ל דבכל התורה היום הולך אחר הלילה לאשמעינן בזה דא"צ לקדש ב' פעמים אלא או בלילה או ביממא כשלא קידש בלילה וכמש"ל ודו"ק כן נ"ל נכון ומוכרח בפשט הסוגיא. ובקשתי לי חבר בפירושי זה ומצאתי לי רב אחד קדוש מדבר הראב"ד ז"ל בהשגותיו ברמב"ם פרק כ"ט מהלכות שבת הלכה י' שכתב וכשדרשו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל את יום אסמכתא הוא כו'. א"נ דאי לא קדיש בלילה קאמר עכ"ל. ועי' מ"ש עליו המ"מ. ולקמן נדבר בזה בס"ד. ולפ"ז א"ש הא דקי"ל דקידוש הלילה הוי מה"ת. אבל קידושא רבה דיממא כשכבר קידש בלילה לא הוי אלא מדרבנן

אך לכאורה יש לשאול על דברינו איך אפשר לומר דמקבלי התורה לא קידשו קידוש היום מבערב יום קבלת התורה והא בסנהד' נ"ו אמרינן דבמרה כבר נצטוו על שבת מדכתיב כאשר צוך ואמר רב יהודא אמר רב כאשר צוך במרה וכיון דבמרה כבר איפקוד מסתמא עשו כמצוותן לקדש קידוש היום מבערב בכניסת יום השבת

וי"ל דבמרה לא נצטוו רק על ל"ת דשבת דהיינו כל הל"ט אבות מלאכות ובתחומין איכא פלוגתא עי' שבת דף פ"ז אבל על מ"ע דזכור דהיינו קידוש היום לא נצטוו עד סיני. ובזה מדוייק וא"ש מה שבדברות הראשונות לא כתיב כאשר צוך רק בדברות האחרונות לפי שבדברות הראשונות כתיב זכור את יום השבת דהוא מ"ע של קידוש היום וזה לא נצטוו במרה משו"ה לא כתיב כאשר צוך אבל בדברות האחרונות כתיב שמור את יום השבת דהיינו ל"ת דשבת וכדאמרינן בברכות כ' ושבועות כ' ועל ל"ת שכבר נצטוו עליהם במרה כתיב בי' כאשר צוך. וכן מצאתי ברא"ם פרשת יתרו דבמרה לא נצטוו על קידוש היום

ולפי דברינו אלה נ"ל לתרץ קושיית תוספות בשבועות כ' ע"ב דאמר שם ראב"א נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דאמר קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וכתבו שם התוס' איפכא ליכא למימר דלחומרא מקשינן. ע"כ. דלפמ"ש י"ל דהנה לכאורה קשיא למה כתבה התורה בדברות האחרונות כאשר צוך ומאי נפקא לן מינה בזה במה שנדע שכבר נצטוו ע"ז במרה. אמנם נראה שהתורה בעצמה הורה לנו בזה דלא נטעה לומר דכיון דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו לאקושינהו זה לזה נימא דכל שישנו בזכור ישנו בשמור והני נשי דליתנייהו בזכור משום דה"ל מ"ע שהז"ג ליתנייהו ג"כ בשמור ופטירי נשים מכל מצות שבת ע"ז אמרה תורה שמור את יום השבת כאשר צוך דהיינו כאשר צוך במרה כלומר דבין אנשים ובין נשים כולהו חייבין כמו במרה דבמרה כשנצטוו לא ס"ד שיצאו נשים מכלל הציווי שהרי אז עדיין לא נאמר הקישא דזכור ושמור. וגם אז לא הי' עדיין למוד לפטור נשים ממ"ע שהז"ג דממ"ת ואילך הוא דקי"ל כן דילפינן ממצה שמחה והקהל כדאמרינן בקדושין ל"ד. וכיון דבמרה כולם היו בכלל שמירת שבת ע"ז אמר שמור כו' כאשר צוך. וא"כ הקישא דזכור ושמור ע"כ להקיש זכור לשמור דנשים חייבות בקידוש היום אף שהוא מ"ע שהז"ג דאי להיפך ולהקיש שמור לזכור ולפטור