דברי חן חלק א סג

הנולדים לו מקטורה רק הם נתתייבו ולא עד סיני. ואדרבה דלפי' רש"י ולפי מ"ש המחבר הנה הששה של בני קטורה לבד נתחייבו וזרעם עד סיני נפטרו. ומסיני ואילך חזרו ונתחייבו כיון שנשנית אז. וזה דבר שאין הדעת סובלתו

ועוד ראיתי שם בדברי המחבר וז"ל. וראיתי להיד שאול בהגהותיו ליו"ד סימן רס"ד שמקשה למאן דס"ל דבעכומ"ז אין הולכין בתר רובא. דא"כ איך היו מקבלין איזה גר וניחוש דילמא עמוני הוא כיון דטרם שהתגייר אין הולכין אחר הרוב. וכתב ע"ז במת"כ אין זה קושיא של כלום וכי הי' אסור לנו לגייר איזה עמוני שיהי' כישראל הלא רק לבא בקהל לישא בת ישראל נאסר לו עכ"ד. ואני אומר במת"כ הוא לא ראה מ"ש הגאון יד שאול בהגהותיו לירושלמי דמאי ובדפוס זיטאמיר הוא נדפס בראש הספר. שהרגיש בכל זה. וכתב דמלשון הירושלמי ר"י בעי מעתה מי שבא להתגייר אין מקבלין אותו כו' משמע דאם לבתר שיתגייר לא יוכל לישא אשה אין מקבלין אותו. דאל"כ מאי קושיא כו' וכן אמרו במדרש רות שאילו באת תמול שלשום לא היינו מקבלין אותך כו' שוב מצאתי בזרע אברהם שם דאף שאינה יכולה להנשא מקבלין אותה ודבריו דחוקים וצע"ג עכ"ל הגהות יד שאול הנקרא ציון ירושלים וראיתי אני שהביא במדר"א שם ראי' מדתנן בידים בו ביום בא יהודה גר עמוני בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל כו' הרי שהי' גר קודם שהתירוהו לבא בקהל כו'. ויש לדחות דתנא דמתני' קורא יהודה גר עמוני לפי מה שנקרא לאחר שהתירוהו לבא בקהל וגיירוהו וקראוהו שם בישראל אלא דלכאורה יש ראי' ממנימין גר מצרי ביבמות ע"ב וע' תוס' שם

נשובה אל הראשונות דממחלוקת זו שבין רש"י להרמב"ם ז"ל יצא לנו נפ"מ לדינא לכאורה גם לדידן. בגר שנתגייר מבני קטורה כשהוא מהול. דלדעת רש"י ז"ל דינו שוה לגר שבא משאר אומות להתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. משא"כ לדעת הרמב"ם דכיון דבני קטורה כבר חייבין הם במילה מה"ת אף קודם שנכנסין לדת ישראל א"כ כשמתגיירין א"צ הטפת דם ברית כמוש"ל דכן משמע מדברי הריטב"א. וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל הביאו המ"מ בפרק י"ג מהלכות איסורי ביאה שכתב הרמב"ם שם בג' דברים נכנסו ישראל לברית. במילה. וטבילה וקרבן. מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו מל אותם משה רבנו שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי כו' דכתב הרמב"ן ז"ל בפרק הערל שלא הוצרכו אפי' להטיף מהם דם ברית שכבר היו מצווין על המילה מימי אברהם ומילה חשובה היתה עכ"ל. וכ"כ התוס' בכריתות ט' אהא דתניא מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה ואמרינן בגמרא בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים. וכתבו שם התוס' פי' שמלו עצמן ביציאתם ממצרים ואע"פ שאותן שהי' נמולים בימי אברהם לא מלו אותן ביציאת מצרים מ"מ מעיקרא כשמלו עצמן מלו לכנוס בברית המקום ולידבק כו' ומשמע דס"ל דאפי' הטפת דם ברית לא הי' צריכין וכדעת הרמב"ן וכיון דכשנכנסו ישראל לברית מילה אותן שהיו נמולים מקודם לא היו צריכין להטפת דם ברית ומילה חשובה היתה לפי שכבר היו מצווין ע"ז מימות אברהם ה"נ בני קטורה כשנכנסין לברית ולדת ישראל אותן שכבר הם נמולים א"צ הטפת דם ברית בגרותן כיון שכבר מלו עצמן ע"פ מה שהיו מצווין ועומדין מקודם לכן לפ"ד הרמב"ם ז"ל

הן אמת דמדברי הרמב"ן ז"ל אין הוכחה גמורה לנידון דידן די"ל דהרמב"ן לטעמי' אזיל דס"ל בפירושו על התורה סוף פרשת אמור דכבר יצאו ישראל מכלל ב"נ מימות אברהם א"כ אין ראי' מהא דבני לוי לא הוצרכו הטפת דם ברית משום דמילתן היתה אחרי שכבר יצאו מכלל ב"נ אבל בני קטורה כיון שנמולו בשעה שהי' דינם כבני נח אע"פ שהיו מצווין במילה מ"מ כשיוצאין מכלל ב"נ לכלל ישראל צריכין הטפת דם ברית

אמנם מדברי התוס' כריתות הנ"ל הראי' נכונה שהרי בעלי התוספות דהיינו הצרפתים שהביא הרמב"ן שם ס"ל דקודם מ"ת היה לכולם דין בן נח. וכן משמע מדבריהם בחגיגה ג' שפירשו דמ"ש בגמ' באברהם שהי' תחלה לגרים דהיינו שנצטווה על המילה טפי מכל אותן שלפניו. וכן מוכח מדבריהם בקדושין ס"ו בד"ה זרעו והארכתי במק"א א"כ דין בני קטורה השתא כשמתגיירים שוה לדינם של בני לוי כשנכנסו ישראל לברית שלא היו צריכין להטפת דם ברית. מכל מקום אף דלדעת הרמב"ן אינו הוכחה הסברא נותנת דכיון שמילתן הי' ע"פ מה שהיו מצווין עלה מדין תורה א"צ הטפת דם ברית לכשיתגיירו אלא דכל זה אינו רק לדעת הרמב"ם אבל לדעת רש"י ודאי דינו כשאר ב"נ דגר שבא מהם להתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית לדעת ה"ג ותוס' בשבת קל"ה ועוד הרבה פוסקים. אולם ר"ח ודעמי' הביאו התוס' והרא"ש שם כל גר שנתגייר כשהוא מהול א"צ הטפה ובתינוק שנולד כשהוא מהול ג"כ מחולקים ה"ג ור"ח ולהיפך דלה"ג א"צ הטפת דם ברית. ולר"ח צריך. והרמב"ם והשו"ע פסקו בתרווייהו לחומרא משום דהוה ספיקא דרבוותא

והשתא הוי' לכאורה בבני קטורה כשבאין להתגייר כשהן נמולים ס"ס שאין צריכין הטפת דם ברית דשמא הלכה כהרמב"ם דחייבין לעולם במילה א"כ א"צ הטפת דם ברית כשמתגיירין כמוש"ל. ואפי' אי כרש"י דדינם כשאר בני נח דפטורים ממילה אכתי דילמא כר"ח דכל גר שנתגייר כשהוא מהול א"צ הטפת דם ברית. ואין להשיב דלפ"ז כשיבא לשאול א' מבני קטורה אי חייב במילה בעודנו ב"נ נפטרנו ג"כ מטעם ס"ס דשמא הלכה כרש"י. ואפי' את"ל כהרמב"ם אכתי דילמא מבני ישמעאל הוא וא"כ אתה מיקל עליו מחמת ס"ס זו להיפך דקודם שנתגייר אתה מיקל עליו שא"צ מילה דשמא הלכה כרש"י ולאחר שנימול ונתגייר אתה מיקל עליו שא"צ הטפת דם ברית משום דשמא הלכה כהרמב"ם וכיון דהספיקות סתרי אהדדי הו"ל תרי קולי דסתרי באדם אחד דבכה"ג כתבו התוס' בב"ק י"א דצריכין להחמיר בתרווייהו דהלא כבר כתב הג"ו דהתוס' בב"ק לא קאמרי אלא רק כששני הספיקות של הס"ס הוו תרי קולי דסתרי אהדדי אבל כשאין סותר רק אחד משני הספיקות לית לן בה א"כ הכא דבעודו ב"נ ניקל עליו מלמול דדילמא לאו מבני קטורה הוא ולכשיתגייר ניקל עליו משום דשמא הלכה כר"ח דזה לא הוו תרתי דסתרי שפיר יש להקל עליו משני הצדדין. ח"ן: סימן לו דיני סדר תפלות

מה ששאלת לי בני על מה שדקדקו רבים [הביאם בהפלס שנה ראשונה חוברת ב' צד פ'] על מה שהוסיפו בנוסח אלו דברים שאין להם שיעור כו' הכנסת כלה והלוית המת אף שהוא בכלל גמ"ח. ובמשנה ריש מס' פאה. ובגמ' שבת דף קכ"ז ע"א לא חשבינהו

תשובה. נראה שהוא ע"פ מ"ש התנחומא פרשת וירא [וכן הוא במדרש שוח"ט תהלים קפיטל כ"ה על פסוק כל ארחות ד' חסד ואמת] א"ר שמלאי תדע שכל דרכיו [של הקב"ה] חסד שהרי בתחלת התורה קישט את הכלה דלא כהגירסא בסוטה י"ד] דכתיב ויבן ד' אלקים את הצלע גו' ויבאה אל האדם שכן בכרכי הים כו'. ובסופה קבר את המת דכתיב ויקבר אתו בגי גו'. ע"כ פרט אלו אף שהם בכלל גמ"ח

וע"פ דברי התנחומא יש לפרש מ"ש בסוכה מ"ט ע"ב מאי דכתיב הגיד לך אדם גו' והצנע לכת עם אלקיך זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה [ועי' רש"י דתרווייהו מרומזים במלת לכת כו'] ול"נ דהני תרי מילי מרומזים במ"ש עם אלקיך פי' עשה אותם בהצנע בשווה לאלקיך ודומה לו כמו שעשה הוא שני דברים אלו בהצנע "הכנסת כלה" את חוה לאדם הראשון דעדיין לא הי' איש בעולם זולת אדם "והלוית המת" דמשה] דכתיב ולא ידע איש גו'. כן הדבק במדותיו והצנע לכת גם אתה אף שדרכן לעשות בפרהסיא אביך ח"ן: