דברי חן חלק א סא

מעכב כיון שאינם אנוסים. ולא משכחת לה כלל דליתנייהו בשעת עשיה ואיתנייהו בשעת אכילה ופשוט ועי' תשב"ץ חלק ג' תשובה ח' ומה שנ"ל כתבתי. כן נ"ל: ידידו חיים נאטענזאהן: סימן לה בדיני ההגרים דהיינו בני קטורה אם חייבין במילה

הנה כבר האריך בזה השאגת ארי' בתשובה סימן מ"ט והביא דעת הרמב"ם בפרק י' מהלכות מלכים שכתב וז"ל אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבאו אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה. והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה נתחייבו הכל במילה בשמיני ואין נהרגין עליה ע"כ. והביא הש"א שם דדעת רש"י ז"ל אינו כן ממה שפי' רש"י בסנהדרין מ"ט ע"ב אהא דאמר ר' יוסי בר אבין את בריתי הפר לרבות בני קטורה היינו אותם ששה שנולדו לאברהם כו' משמע דרק אותן ששה היו חייבין אבל לא זרעם. ובסוף התשו' שם תמה על הרמב"ם ז"ל דאפי' לפי דבריו דבני קטורה וזרעם נתחייבו על המילה אפ"ה לאחר שבלבל סנחריב מלך אשור את כל האומות מעתה הכל פטורין מן המילה דהא מה"ט התירו ליהודא גר עמוני לבוא בקהל כדתנן בידים ובברכות כ"ח. וכן פסקו כל הפוסקים והרמב"ם מכללם בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה. וא"כ כל האומות פטורין עכשיו מלמול אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל עכ"ד

הנה בעיקר המחלוקת שבין, רמב"ם לרש"י ז"ל בזרע ששה הנולדים לקטורה קשיא לי לפ"ד הרמב"ם מהא דאמר בסנהדרין צ"ד ויחד יתרו רב ושמואל. רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו ופי' רש"י שמל א"ע ונתגייר. ושמואל אמר שנעשה בשרו חדודין חדודין כו' והשתא בשלמא לפי' רש"י דאין בני מדין מחוייבין במילה כלל א"ש הא דיתרו מל עצמו כשבא להתגייר אבל לדעת הרמב"ם ז"ל שכל בני קטורה ובכללן בני מדין חייבין במילה לעולם א"כ כהן מדין מסתמא כבר נמול הי' ולמה זה העביר עתה חרב חדה על בשרו

ואין לומר דהא דהעביר חרב חדה על בשרו היינו כדי להטיף ממנו דם ברית וכדפסק ה"ג הביאו התוספות והרא"ש בשבת קל"ה וכדפסקינן להלכה בשו"ע יו"ד סימן רס"ו. זה אינו. חדא שהתוס' כתבו שם דרב דפסק שם בשבת כת"ק דרשב"א ס"ל דכיון שנולד כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית מכ"ש גר שנתגייר כשהוא מהול דא"צ להטיף ממנו דם ברית ותקשה דרב אדרב. אלא דאפי' אם נימא דרב לא פסק כת"ק שם אלא בנולד כשהוא מהול אבל לא לענין גר או כיש פוסקים שמחלקים בגר שנתגייר גופא בין נולד כשהוא מהול לבין שנולד ערל ואח"כ מל את עצמו קודם שנתגייר דגרע טפי אכתי עד כאן לא פליגי הפוסקים אלא בכגון ערבי וגבעוני מהול שלא היו מחוייבין כלל ומילתן שלא לשם מילה שציוה המקום. להכי צריכין הטפת דם ברית לשם מצות מילה. משא"כ בני קטורה שאף קודם גירותן נמי מלין את עצמן לשם מצות מילה שמצווין עליה לפ"ד הרמב"ם מסתברא דאפי' הטפת דם ברית נמי א"צ. ומצאתי אח"כ כן להדיא בפירוש הריטב"א על הגדה של פסח דבני קטורה הבאין להתגייר א"צ הטפת דם ברית לכו"ע

וע"פ חילוק כזה נתיישב לי הא דהוקשה לי מאז לר"ל דס"ל ביבמות ס"ב היו לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר לא קיים פו"ר דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכו' ופליג שם אר' יוחנן. וקשה הא שם לעיל מיני' ס"ל לב"ש דמצות פו"ר ב' זכרים וטעמייהו דילפי ממשה שהי' לו שני זכרים ופירש מן האשה ולא ס"ל כב"ה דאמרי משה מדעתי' הוא דעבד וקשה לר"ל כיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי א"כ ממ"ת ואילך שנתגיירו ויצאו מכלל בני נח אפילו אי נימא דשני זכרים סגי מ"מ הא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי והי' צריך לקיים מצות פו"ר מחדש לאחר מתן תורה ובע"כ צריכין אנו לומר דמשה מדעתי' הוא דעבד. ומצאתי אח"כ קושיא זו בהקדמה בשב שמעתתא ותירוצו ע"פ דרך דרוש. אך למה שחלקתי לעיל גם בכאן א"ש בפשוט דהא דאמר ר"ל דעכומ"ז שהי' לו בנים ונתגייר לא קיים פריה ורביה משום דכקטן שנולד דמי. וכאילו לא קיים המצוה הני מילי בעכומ"ז לאחר מתן תורה שאינן מצווין על פו"ר א"כ דין הוא שמה שקיים בעודו פטור מן המצוה לא יצא ידי חובתו בזה לאחר שכבר נעשה בר חיובא דהיינו לאחר שנתגייר והרי זה כאכל כזית מצה בעת שטותו ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא כמ"ש באו"ח סימן תע"ה. אבל ישראל קודם מ"ת נהי שהי' דינם כבן נח אבל כיון שגם בני נח היו מצווין על מצות פו"ר עד מתן תורה כמ"ש בסנהדרין נ"ט ע"ב א"כ ודאי דכל אותן שקיימו מצות פריה ורביה קודם מתן תורה לא היו צריכין לקיים מחדש לאחר מתן תורה כיון דמקודם נמי לענין מצוה זו הוי בני חיובא. ולפ"ז הדרא הקושיא לדוכתה לפ"ד הרמב"ם דבני מדין מצווין הן על המילה כיון דא"צ הטפת דם ברית כלל כשבאין להתגייר חרב חדה ל"ל

אחרי כתבי זאת הראו לי דברי המהרש"א בח"א בסנהדרין שם שקדמני לדקדק מהא דרב על דעת הרמב"ם. ותירץ די"ל דהא דהעביר חרב חדה על בשרו היינו להעביר ציצין המעכבין הפריעה דאברהם לא הי' נצטוה על הפריעה כדאיתא בפרק הערל ע"כ. ולפ"ז רב לטעמי' אזיל מ"מ תירוצו דחוק לי לפ"מ שפירש רש"י בסוף פרשת לך לך והוא ממ"ר שם באברהם לא נאמר את בשר ערלתו לפי שלא הי' חסר אלא חיתוך בשר אבל ישמעאל שהי' ילד והוזקק לחתוך הערלה לפרוע המילה לכך נאמר בו את בשר. דלפ"ז יתרו שכבר הי' זקן בן מאה שנה ויותר שהרי הוא הי' מיועצי פרעה כשהתחיל השעבוד וא"כ לא הי' צריך פריעה כמו אברהם וע' קובץ הלכות מילה פרק ב' בשם רא"מ. ואולי דאין טבע כל אדם שוה בזה. אלא דאכתי הא תינח אי נימא דיתרו לאחר מ"ת בא. אבל למ"ד דקודם מ"ת בא והוא פלוגתא דתנאי בזבחים קט"ז וכיון דרב גופא ס"ל דלא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ורק ממ"ת ואילך נתחייבו וא"כ ודאי ליתא לתירוץ המהרש"א וצ"ל לדעת הרמב"ם דרב ס"ל כמ"ד יתרו לאחר מ"ת בא. אך להני תנאי דס"ל דקודם מ"ת בא מודה רב לשמואל דס"ל ויחד שנעשה בשרו חדודין חדודין. ולפ"ז אפשר ליישב הגירסא שלפנינו אמר רב היינו דאמרי אינשי גיורא כו' אף דאיהו לא ס"ל כשמואל מ"מ מתרץ דבריו אליבא דמ"ד דקודם מ"ת בא. וק"ל

ולכאורה יש להביא ראי' לדעת הרמב"ם. דהנה בקדושין כ"ט איהי מנלן דלא מחייבא דכתיב כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה וכתבו התוס' וא"ת ל"ל קרא תיפוק לי' דמ"ע שהזמן גרמא הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות ויש לומר כו' וא"ת אכתי מ"ע שהזמן גרמא הוא דאין מלין אלא ביום. וי"ל דאתי' כמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה. והקשו המפרשים וכן הש"א בסימן נ"ג דכיון דר"א בר"ש הוא דס"ל דמילה שלא בזמנה נוהגת נמי בלילה. ורבנן פליגי עלי' שם דאינה נוהגת אלא ביום והלכה כרבנן א"כ דוחק לאוקמי סתמא דגמ' כהלכתא. וביותר קשה דלרבנן כאשר צוה אותו ל"ל ואי רבנן ס"ל דמיבעי לי' אותו לדרשא אחרינא ה"ל להגמ' לפרש

והייתי רגיל לפרש דקושיית התוס' לאו אעיקר קרא קאי דכיון דהא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג רק מסיני ואילך הוא דידעינן להאי משום דהוקשה כה"ת לתפילין אי משום דילפי' ממצה שמחה והקהל כדאמר בקדושין ל"ה וא"כ צריכא קרא דאותו שנאמר באברהם לאורויי לי' דאשה אינה במילה אף קודם מ"ת וקושיית התוס' אינה אלא לדידן דכבר ידעינן מסיני דנשים פטורות בכל מ"ע שהזמן גרמא א"כ ל"ל להגמ' להביא הך דרשא דאותו ולא אותה למילף מינה דאשה לא מחייבא. וע"ז שפיר תירצו התוס' דהגמ' צריכא לאתויי הך דרשא דאפי' למ"ד דמילה לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא מכל מקום פטורות. וראיתי אח"כ שכוונתי בזה להפ"י

אמנם עתה אין נ"ל לפרש כן שהרי בחגיגה ד' ע"ב הקשו התוס' לר"ע דמרבי לערל כטמא מדכתב איש איש מזרע אהרן כו' ואמאי איצטריך קרא גבי פסח וכל ערל לא יאכל בו ונדחקו התוס' בזה. ולכאורה לא קשיא מידי שהרי קרא דאיש