דברי חן חלק א ס

יעכב עליו אכילה. א"ו כל שהאב לפנינו אינו מוטל החיוב על ב"ד אף שהוא אנוס. והנה לפי דבריו קשיא לי למה דחק בגמ' לאשכוחי מילת זכריו דאיתנייהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשיה כגון בטומטום וחולה וחבושין דלא שכיחי כולי האי ולמה לא אוקמי' בעוסק האב במצוה כל משך זמן העשי' של קרבן פסח דפסח שוחטין עליו כיון שישנו ע"י שליח ואיהו אינו מבטל עי"ז ממצותו ומילת בנו כיון דלא מצי עביד ע"י שליח לדעת הרא"ש הובא בש"ך חו"מ סימן שפ"ב. ובקצות החושן שם ע"ש. בע"כ צריך שישהה עד שעה שהוא פנוי בעצמו ולא נפנה עד זמן אכילה דאז מילת בנו מעכבו מלאכול פסחו. וא"כ שפיר משכחת לה מילת זכריו דליתנייהו בשעת עשיה ואיתנייהו בשעת אכילה. ואין לתרץ ע"פ מ"ש המהרש"א בגמ' שם דאמר כגון שהיו אביו ואמו חבושין. ופי' רש"י ומצות מילה מוטלת עליהם. דיש לתמוה הא אשה אינה חייבת למול את בנה כדאמרינן בקדושין דף כ"ט וי"ל דהכא כיון שחייבת לעשות פסח מצוה נמי עלה למול בנה ומילת זכרים מעכבת נמי בה. דה"נ מילת עבדים כדמשמע בהחולץ כו' עכ"ל. וא"כ לכאורה אף דעוסק במצוה פטור ממצוה. מ"מ אם אינו מוהלו האב מעכב עליו העשיה ג"כ ולא עביד פסח אפי' ע"י שליח. זה א"א לומר דבשלמא באשה נהי שפטורה ממילת זכרים. מ"מ אינה אסורה אם למול בעצמה לחד מ"ד או עכ"פ להשתדל במילת הזכרים ולבקש שימהלום אחרים הכשרים למול, וכל שלא עשתה כן שפיר י"ל דמעכב עליו מלעשות פסחה. אבל בעוסק במצוה שפטור ממצוה שכתב הריטב"א בסוכה כ"ז דאפי' אי בעי להניח מצוה זו דעסוק בה ולעשות מצוה אחרת אפי' גדולה הימנה אין הרשות בידו מה"ת דכיון דפטור מן האחרת הרי הוא עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר של רשות, וכיון שאסור מה"ת להניח ולעסוק באחרת. א"כ אין סברא כלל שיהא מעוכב ע"י מצותו מלעשות פסחו ע"י שליח כיון שהוא בעצמו אנוס הוא מלמול בנו ע"י עסק המצוה. דמה לי אנוס ע"י חבישה בבית האסורים בידי אדם. מה לי חבוש בידי שמים ע"י איסורא דרביע עליו. בתרווייהו אנוס הוא ועושה פסח ע"י שליח וב"ד כיון שאינם חייבין במילת בנו אפילו כשהאב אנוס לפ"ד המחבר שבות יעקב הרי משכחת לה שיעכב עליו בשעת אכילה שאין עוסק עוד במצוה ולא יעכב עליו בשעת עשיה. ומדלא מוקי לה הכי בגמ' מוכח דכל שהאב אנוס מלמול בעצמו מוטל החיוב על בית דין שימהלוהו וא"כ לא משכחת לה מילת זכרים דאיתנייהו בשעת אכילה. ומה שהביא המחבר שב"י ראי' מהא דחבושין בבית האסורים. נבינה מקודם פשט הגמרא ואחר נדבר

והנה ראיתי בספר עדות ביהוסף דף ק"ג שכתב וז"ל ובעיקר הך פרט דמילה ע"י שליח נפלאתי מאד על שהעלימו עין מסוגיא דיבמות ע"א דקמתרצי שם כמה תירוצים על הא דמשכחת מילת בנו בין עשיה לאכילה וקא מתרץ רבא שם כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים וע"ש ברש"י וז"ל דמצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים כו' ואי אמרת דיכולים לעשות שליח למול משום דשלוחו של אדם כמותו. א"כ קשה למה אינו מעכב מצות מילה את העשיית קרבן פסח משום דיכולין למול ע"י שליח כמו העשיה דקרבן פסח וצ"ע. ומאד נתקשיתי בדברי הגמ' דנקט בלישני' דאביו ואמו חבושים הלא מצות מילה אינה מוטלת רק על האב ולא על האם. וביותר קשה לשון רש"י דקאמר דמצות מילה מוטלת עליהם. משמע דהוא על שניהם ובאמת זה אינו אח"כ מצאתי במהרש"א שהקשה כן ותירץ דמ"מ גם לדידה מעכב מצות מילה עשיית קרבן פסח כמו במילת עבדים כו'. והוא תמוה דבשלמא מילת עבדים בדין הוא דמעכב כיון שהעבדים הם שלה כמו באיש. אבל מילת הבן כיון שהיא אינה מצווה כלל למול בנה א"כ איך תעכב הקרבת הפסח עכ"ל. והנה מה שתמה על תירוץ המהרש"א שפיר תמה ובל"ה לא יתכנו דברי המהרש"א ממה שסיים רש"י ואשמעינן קרא דאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו. ולדבריו הול"ל מילת בנם מעכבתן ובר מן דין מה שייכות דין דאשה לעיקר תירוצו של רבא

אמנם לי נראה דכל קושיות העדות ביהוסף עם קושיית המהרש"א עם ראיית המחבר שבט יהודה כולם ליתא כלל. דהנה הם סברי דמיירי באביו ואמו חבושין בבית האסורים והתינוק הוא מחוץ לבית האסורים ע"כ נתקשו בזה הא כיון שהאב אנוס הו"ל לב"ד למימהלי' או האב הי' לו לעשות שליח טרם שנחבש שימהלנו בזמנו כמו שעשה שליח לשחוט קרבן פסח עבורו. ולפ"ז תמה ג"כ הרש"א אשה ל"ל דנחבשה. אך הדבר פשוט וברור אצלי שכולם במחילת כת"ר שגו בפשט הגמ'. דודאי אילו הי' הדבר כן שהבן הי' מחוץ לבית האסורים ודאי הי' החיוב מוטל על ב"ד שימולו הבן בזמנו דכיון שהאב אנוס הו"ל כמי שאין לו אב ומהלין לי' ב"ד או שלוחו של אב לכו"ע. וא"כ לא משכחת לה מילת זכריו דאיתנייהו בשעת אכילה. אלא הא דאוקים רבא כגון שהיו אביו ואמו חבושין דאמו דנקט משום התינוק הוא דנקט דסתם תינוק עד זמן מילתו אצל אמו הוא וכדאמרינן בקדושין ע"ד ג' נאמנים על הבכור אמו כל שבעה ופי' רש"י שלא יצא מתחת ידי אמו לכנס לברית. ולפ"ז עיקר כונת רבא לאוקמי שהי' האב עם התינוק בבית האסורים דהב"ד לא היו יכולים למולו כיון שאינו אצלם והאב לא הי' יכול למולו לפי שלא הניחוהו שם הני עכומ"ז שהי' חבוש בידם. אלא דנקט אמו משום התינוק דלא סגי לי' בלא אמו. ומ"ש רש"י ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים. כונתו בזה דלא תקשי כיון דכשהאב אנוס אזי על הב"ד למולו וא"כ הו"ל להב"ד לשלוח לבית האסורים ולראות אם אפשר שימולו הם כשהאב אנוס. ואם באמת אינו אנוס הא עשיית קרבנו נמי מעכב עליו ולא ישחטו עליו. ואם נימא דבאמת שלחו ב"ד שלוחם. ולא יכלו גם הם למולו מטעם סיבה הו"ל לרבא לפרש. ע"ז כתב רש"י ומצות מילה מוטלת עליהם. דכיון דעל האם למסרו מתחת ידה ולהשתדל להגיע הבן אל אביו ועל האב להשתדל להשיגו ולקבלו ולמולו ודאי יעשו כל טצדקי שאפשר כדי לקיים מצות מילה בזמנו. ואין על ב"ד לחוש כלל ולדאוג שמא העכומ"ז שהם חבושים תחת ידם לא התירום לשעה קלה בכדי למול בנם. או שאינם אנוסים כלל וברצונם אין מוהלין אותו. אך מעשה שהיה כך היה דבאמת לא הניחום העכומ"ז למול אף שהבטיחום להוציאם מבית האסורים בשעת אכילת קרבן פסח ואה"נ שהתירום בלילה אבל קודם לכן לא התירום כלל. דפסח עבדי עלייהו כיון שהם בשעת עשיה אבל בשעת אכילה כיון דלא אניסי מעכב עליהם. וכ"ז פשוט וברור. והשתא להיפך מוכח מכאן מדמוקי הגמ' כשאמו ג"כ חבושה עם התינוק מוכח דאם האשה והתינוק אינם חבושין והם חוץ לבית האסורים לא משכחת לה שיעכב אכילתו ע"י מילת בנו. שהרי ב"ד כבר מהלוהו קודם עשיית קרבן פסח. ומוכח דכל שהאב אנוס על הב"ד מוטל למולו ע"פ דין תורה ולהיפך מדעת המחבר שבט יהודא. אלא דהעיקר כהרדב"ז כנ"ל

ולפי מ"ש בזה יש ליישב הא דהשמיט הרמב"ם האי דינא דרבא. ותמה ע"ז השער המלך הלכות קרבן פסח. דלפי מ"ש אוקימתת רבא לא שייך רק כשהיו חבושין בבית האסורים של עכומ"ז שלא הניחום בבית האסורים גופא למול. דאי בבית האסורים דישראל. אטו ברשיעי עסקינן שלא יתירוהו לפי שעה בכדי למולו בבית האסורים גופא כשאין חשש שמא יברח. ומכ"ש לפי מ"ש רש"י בפסחים צ"ב דבית האסורים דישראל היינו ע"י ב"ד כו'. ואזיל בזה רבא לשיטת תלמודא דילן בפסחים צ"א דהאי מי שהבטיחוהו לצאת מבית האסורים שוחטין עליהם עם אחרים ולא בפני עצמן היינו בבית האסורים של עכומ"ז דאי בשל ישראל אפילו בפני עצמן נמי שוחטין עליו. אמנם התוס' שם הביא דבירושלמי מוקים לה למתניתין דוקא בבית האסורים דישראל דאי בשל עכומ"ז אפי' עם אחרים אין שוחטין עליו. והרמב"ם פסק בזה כשיטת הירושלמי וטעמו כמו"ש הצל"ח שם. דלפ"ז אוקימתא דרבא אין לה מקום כלל לדינא. שהרי ממ"נ. אי נחבש בבית האסורים דעכומ"ז הא אין שוחטין עליו כלל. ואי בנחבש בבית האסורים דישראל הא ודאי יניחום למול את בנם בזמנו בבוקר קודם עשיית קרבן פסח. ואם אינם מלים אותו אפי' העשיה נמי