דברי חן חלק א נט

עובר לראשונה. ולפ"ז מתורץ מה שנקט הגמ' דברי רנב"י שהי' מאוחר לאביי וראייתו מד"ק. קודם לאביי שקדם לו ומביא ראי' מן התורה אלא דכיון דבדרנב"י מפורש יותר המקרא שבא מאחוריו לשלפניו

וזהו כוונת שמואל מה שדייק למנקט לשון עובר לעשייתן שמעינן דהברכה אף שהקדימה לה המצוה וכבר מוכנת היא לעשותה תקדם לה הברכה וזה לא הוה שמעינן מלשון קודם כמש"ל. וזהו נמי כונת ר"י בנדה מי גריסין רותח ועובר שיתן לתוכו מלח דפירושו שיהא רותח כ"כ שהוא מוכן ליתן לתוכו מלח. ואזדא לי' ראייתו של השאגת ארי'

ולפי דברינו הא דלא אמר אינו מברך אלא עובר לעשייתן דא"כ הוה אמינא דאם בירך קודם שנכנס לסוכה או קודם נטילת הלולב הוי ברכה לבטלה וחוזר ומברך אח"כ שנית. ובאמת זה אינו דבדיעבד אם בירך קודם שנכנס לסוכה או קודם נטילת הלולב ולא הפסיק בדיבור בינתים ולא שהה הרבה בשתיקה ג"כ יצא ידי ברכתו וכמ"ש הרמב"ם להדיא בפרק י"א מהלכות ברכות הלכה ט"ו אם בירך קודם שיטול מברך לטול לולב כו'. ע"כ אמר שמואל כל המצות מברך עליהן כו' דהיינו לכתחילה. וכ"ז ברור: זידיק ערב ש"ק מצורע תר"ס לפ"ק. סימן לד דיני מילה

אשר שאלני כבוד ידידי באחד שהי' לו בן למול. אבל הי' טרוד מאד בעסק א' אשר לא הי' יכול לפנות מזה ולמול בנו בעצמו. אם מוטל החיוב על ב"ד למולו כיון שהאב אנוס הוא וא"א לו למולו. או דילמא כיון שהאב בעיר אף שאנוס הוא אינו מוטל על ב"ד כלל. והנה כת"ר הביא לנו מה שנמצא בספר עקרי דינים בהלכות מילה שהביא בשם תשובת דדב"ז בבעל ברית שמתו מוטל לפניו לקוברו דאם ע"י קבורת המת ידחה המילה פשיטא שמקדימין המילה. דהא דאונן פטור היינו במצוה שא"א ע"י אחר כגון ק"ש. אבל מצות שנעשות ג"כ ע"י אחר כגון מילה. למה ידחו מזמנן. הוא יתעסק במתו ואחרים במילה כו'. והרב שבט יהודא השיב ע"ד הרדב"ז ולא ס"ל שימהלוהו ב"ד שכיון שהאב לפנינו ובעי למהלי' אלא שהאונס מעכבו אין ב"ד חייבין למולו ושכן משמע מפרק הערל דף ע"א עכ"ל. ושאלני כבודו האיך דעתי נוטה בזה

תשובה. הנה לדעת הרש"ל בתשובה שהביאו הט"ז ביו"ד סימן שמ"א מל אונן אפי' בעצמו נמי. ואף הרמ"א בכת"י שהביא הט"ז שם דפליג על רש"ל שאינו מל בעצמו נראה דעכ"פ ע"י אחרים שפיר דמי למול. והחיוב מוטל על הב"ד אף שהאב לפנינו. דלכאורה יש להקשות ע"ד הרמ"א דאונן אינו מל בנו מהא דדחיק ביבמות ע"א לאשכוחי גוונא דמילת זכריו מעכבי עליו בשעת אכילה ולא מעכבי עליו בשעת עשיית קרבן פסח כגון בטומטום וחולה וחבושין בבית האסורים דלא שכיחי כולי האי ולא מוקי לה כגון שהיה האב אונן בערב פסח עד לאחר זמן עשיית קרבן פסח דקרבן פסח שוחטין עליו כדתנן התם בפסחים צ"ב דשוחטין על אונן וממילת בנו הי' פטור כל זמן היותו אונן שלא נקבר מתו, וכיון שנקבר קודם אכילת קרבן פסח הרי מחוייב למול בנו ומילתו מעכבת אכילתו. ומדלא מוקי לה הכי משמע דגם אונן מחוייב למול בנו וא"כ אפי' עשייתו נמי מעכב ושוב לא משכחת לה שלא יעכב בשעת עשיה. ועכ"פ מוכח דאונן מל בנו ודלא כהרמ"א. וע"כ צ"ל דהרמ"א מודה דאף דאיהו אינו מל. מלין אותו ב"ד. וא"כ אכתי לא משכחת לה שמילת זכריו תעכב עליו אכילתו ולא תעכב עליו עשייתו שהרי מוטל עליו להשתדל שאחרים או ב"ד ימהלוהו. ואם לא השתדל שימהלוהו אפי' עשיית קרבן פסח נמי מעכב עליו. אולם אינו מוכרח לפמ"ש התוס' בפסחים צ"ב דהא דתנן דשוחטין על אונן דוקא כשמת לו מת לאחר חצות שכבר חל עליו חיוב פסח. אבל קודם חצות חל עליו אנינות כדאמר במי שהי' טמא עכ"ל. וכ"ה בזבחים ק'. וכן פסק הרמב"ם בהלכות קרבן פסח. דלפ"ז אפי' תימא דאונן אינו מל כלל בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים מ"מ לא משכחת לה מילת זכריו דאיתנייהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשיה. דהא ממ"נ אי מת קודם חצות הא לא עביד פסח מטעם אנינות. ואי מת לאחר חצות מילת זכריו מעכבי עליו אפילו עשייתו נמי כיון שהאנינות לא חל עליו כלל ולא מפטר ממילת זכריו. ואין להקשות דאכתי משכחת לה מילת זכריו דאיתנייהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשייה כגון שמת לו מת בי"ג ונקבר בי"ד לאחר זמן עשיית הפסח דבכה"ג שוחטין עליו אף שקדמה אנינות לחיובא דפסח. ואונן הוי כל זמן שלא נקבר והי' פטור ממילת בנו בשעת עשיה ומעכב עליו בשעת אכילה שכבר נקבר. די"ל דכיון דיום קבורה אינו רק מדרבנן העשיה נמי מעכב עליו וצריך למולו אף כשהוא אונן

ויש לעיין לדעת הרש"ל דאונן מל בנו וראייתו מהא דברכות י"ט וש"נ ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו. ולמול את בנו. יכול יטמא אמרת לא יטמא. דמינה מוכח דאונן אינו פטור ממצוה פרטית המוטלת עליו דוקא. דאל"כ איך מל בנו אחרי שמת לו מת והוא אונן. והחת"ס ביו"ד סימן שכ"ה רצה לדחות ראייתו. ולא ראה מ"ש הנו"ב מ"ק או"ח סימן כ"ז שכבר הרגיש בזה ותירץ. ע"ש

ולדידי יש לדקדק דכיון דברייתא דהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כהדדי תנינהו. יש לנו לומר דכמו הולך לשחוט את פסחו דעושה פסחו דוקא במת לאחר חצות. אבל במת קודם חצות כיון דחיילא עליו אנינות לא עביד פסח. ה"נ י"ל במל בנו דדוקא במת לאחר שכבר חל עליו חיובא דמילת בנו כגון לאחר עמוד השחר אבל קודם עמוד השחר כיון דחיילא עליו אנינות ברישא שוב אין עליו חיובא דמילת בנו. ומצאתי בספר עקרי דינים בשם תשובת בית יהודא שכתב דאונן בכל גוונא אינו מל בנו והראו להמחבר כת"י בגליון הרש"ך ביו"ד שכתב דכשמת בשעת המילה. המילה קודמת. דאף שהוא אונן חל עליו מצות מילה. אבל אם מת לו מת תוך ז' קבורת המת קודמת, ותמה ע"ז מנ"ל לחלק. עכ"ל. והרי סתם אמרו אונן פטור מכל המצות. ולא חילקו. עכ"ל. ולי הדבר פשוט שיצא לו מהא דמי שהי' טמא. וזבחים ק' וכ"פ הרמב"ם בהלכות קרבן פסח שכן הדין בקרבן פסח וא"כ במילה נמי הכי דינא דמסתמא דמיין להדדי כיון דכהדדי תני להו בברייתא. ואדרבה יש לתמוה על הרש"ל ודעמי' שלא חלקו בזה. אמנם המעיין בזבחים ק' במסקנא שם יראה דשאני פסח דילפינן משלמים כשהוא שלם ולא כשהוא אונן. ומה"ט כשקדמה אנינות אינו עושה פסח. משא"כ במילת בנו אין לחלק. ועכ"פ המהרש"ל פליג אתשובת שבט יהודא דס"ל באונס אין ב"ד חייבין למולו

נשובה לנידון דידן שהוא אנוס וא"א לו למול בעצמו דלדעת הרדב"ז מלין אותו ב"ד ולדעת ספר שבט יהודא כל שהאב לפנינו והאונס מעכבו אין ב"ד חייבין למולו. והביא ראי' מפרק הערל דף ע"א. ונחזי אנן אם ראייתו מכרחת. דהנה ראיית המחבר שבט יהודא נראה שהוא ממש"ש אין לי אלא שמילת זכריו בשעת עשיה. ועבדיו בשעת אכילה. מנין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל כו'. בשלמא עבדיו משכחת לה דאיתנייהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשיה כגון דזבנינהו ביני ביני אלא זכריו דאיתנייהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשיה היכי משכחת לה כו'. רבא אמר כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים. ופי' רש"י חבושים בשעת עשיה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים והם אינם יכולים לעשות את פסחן ושחט שלוחן עליהן ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבו ע"כ. הרי מוכח מכאן דאם האב אנוס אינו מוטל על ב"ד למולו דאל"כ נהי דחבושין אביו ואמו בבית האסורים ימהלוהו ב"ד ושוב לא