דברי חן חלק א נח

התוס' בפסחים שם דאפי' איסורא נמי ליכא ומיושב בזה תמיהת התוס' מהא דירושלמי דבאמת י"ל דפלוגתא דאמוראי היא וכיון דאפי' איסורא ליכא א"א ללמוד מצד הסברא דאסור ליהנות כו' וא"כ תקשי מנלן ברכה על הריח דמתני' אמרה והוא מברך על המוגמר כו' וצ"ל מקרא דכל הנשמה גו' כדרב ולא כדר"ה. והשתא א"ש דהרמב"ם וכן הטור דפסקו להלכה כר"ה א"כ לא אתא קרא דכל הנשמה לכדרב משו"ה כתבו דחיוב ברכה על הריח נפקא לי' מסברא כמו חיוב ברכה דאכילה ושתי'. ולפ"ז נכון פסק הרמב"ם בהלכות מעילה פרק ה' דקול ומראה וריח אע"ג דאין בהם מעילה איסורא איכא כגמ' שלנו אליבא דרבא ודלא כהירושלמי ומוכרח לשיטתי': סימן לא

הרמב"ם בפרק ט' מהלכות ברכות הלכה ח' כתב דבשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהן. וכ"כ השו"ע באו"ח סימן רי"ז סעיף ד'. והרשב"א בתשובה הביאו הכ"מ שם כתב שלא ידע לו מקום מנין לו להרמב"ם דין זה

ואני מצאתי בפי' המשניות להרמב"ם סנהדרין פרק ז' שכתב וכן אסור להריח בבשמים שעל הערוה כו' אבל אינו חייב ע"ז מלקות. ואע"פ שאמרו לא תנאף לא תהנה לאף לפי שאין לוקין מדרשא כו' הרי להדיא שלקח הרמב"ם זה מדרשת חז"ל דלא תנאף לא תהנה לאף ובודאי מצא כן באיזה מדרש מדרשת חז"ל אשר עינינו לא ראו אותו. וע' מעדני יו"ט נדה ריש פרק כל היד ס"ק מ'. עתה כצאת לאור מכילתא דרשב"י ע"י הרה"ג ד"ר האפמאנן בהפלס ראיתי מפורש דרשא זו על קרא דלא תנאף ע"ש: סימן לב

בתשובת חתם סופר חלק או"ח סימן נ"ו תמה ע"ד הגהת מיימונית בשם הערוך ומביאו הב"י לפרש כשהמאורות מכוסין ג' ימים בעננים לכשיתפזרו העבים יברכו. וכתב ע"ז הגאון חת"ס דצ"ע מהא דאמר אביי בברכות נ"ט ע"ב כל כ"ח שנין כו'. ונכנס עפ"ז בדחוקים גדולים. ע"ש. ואני תמה עליו שהרי דברי הערוך הם דברי הירושלמי בברכות פרק ט' הלכה ב'. וכ"ה במדרש ויקרא רבה פרק כ"ג והוא פירוש למ"ש בברייתא רקיע בטהרתה. ואינו ענין כלל להא דאביי דמפרש חמה בתקופתה. ופשוט. שוב מצאתי כן בקובץ על הרמב"ם שכתב כן בשם רבו ז"ל. ונ"ל דהא דהשמיטו הרמב"ם והשו"ע הך דירושלמי הנ"ל משום דמשמע להו דבגמ' דילן פליג עלה רפרם בר פפא משמי' דרב חסדא דאמר ברכות נ"ט ע"א מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה שנאמר אלביש שמים כו' ודלא כהגרי"ב בספרו הפלאה שבערכין שלא ירד לזה. ע"ש: סימן לג

הרמב"ם בפרק י"א מהלכות ברכות הלכה ה' כתב דכל המצות שמברך עליהם עובר לעשייתן אם לא בירך עובר לעשייתן אינו מברך אח"כ. אבל הריא"ז פסק דמברך אח"כ מלבד מברכת הנהנין. והשאגת ארי' בתשובה סימן כ"ו הכריע כדעת הריא"ז

ולי יש לי להשיב על דבריו. ועי' מ"ש לקמן בתשובה סימן מ"ח וכאן לא אזכיר רק דבר אחד מהוכחת הש"א נגד הרמב"ם. וז"ל שם ועוד נראה להביא ראי' מהא דשמואל גופא מדאמר כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ואינו קאמר אינו מברך עליו אלא עובר לעשייתן דלהוי משמע דאפי' דיעבד נמי לא. אבל השתא דקאמר מברך עליהן עובר לעשייתן אינו במשמע אלא לכתחלה

ונ"ל דה"ט שינה שמואל את לשונו וקאמר עובר לעשייתן ולא נקט קודם לעשייתן שכן דרך הגמ' לומר בכ"מ ואע"ג דאמר עלה דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא דכתיב כו' מ"מ לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כדמצינו בריש פרק ראשית הגז כל שכן הכא דלשון עובר בלשון חכמים להיפך כשעבר כבר ולישנא דאחורי הוא ועובר לעשייתן משמע לאחר שעשאן ולא לישנא דאקדומי א"ו שמואל נקט האי לישנא דש"מ תרתי והיפוכו דלכתחלה מברך עליהם קודם לעשייתן כדמשמע האי עובר בלשון המקרא. ובדיעבד מברך אח"כ כדמשמע האי עובר בלשון חכמים שהוא אחר עשייתן. והא ליכא למימר דאינו במשמע אלא לאחר עשייתן לחוד ומנלן דמשמע נמי לישנא דאקדומי כלשון המקרא דא"כ קשה אדשמואל מאי כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן וכי לא סגי בלאו הכי אדרבה קודם עשייתן ודאי שפיר דמי עכ"ד

ול"נ דאין שתי ראיותיו אלו מכריתות כלל דודאי י"ל כדעת הרמב"ם דאם לא בירך קודם עשיית המצוה אינו מברך תו לאחר עשייתה והא דנקט שמואל לישנא דעובר אינו לשון תורה לחוד אלא גם לשון חכמים כדמצינו בברייתא נדה ס"ג רי"א מי גריסין רותח ועובר שיתן לתוכו מלח ושם בגמ' אמר ג"כ מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא אמר רנב"י דאמר קרא וירץ אחימעץ גו' ומשם תברא למ"ש השאגת ארי' דמה"ט נקט שמואל עובר משום דתרתי קמ"ל דשם בהעברת הכתם לא שייך לכתחלה ובדיעבד. אח"כ מצאתי כן בהגהות רש"ש שם. אלא דא"כ הדרא דקדוקו של השאגת ארי'

ונראה דהנה הלכה פשוטה היא בכל המצות שמברך עליהן שצריכה המצוה להיות כבר מוכן ומזומן בידו ואז מברך עליה דהיינו סוכה שכבר נכנס בה אלא שלא ישב בה עדיין ואז מברך. וכן לולב שכבר הוא בידו. וכן נטילת ידים שכבר נטל ידיו קודם הניגוב. וכן בברכת הנהנין צריך לאחוז הלחם או הפרי בידו וכן בציצית שכבר אחז הטלית בידו. אבל אינו מברך לישב בסוכה קודם שנכנס בה. ובלולב קודם שאחז בידו וכה"ג בשארי המצות. וכן בברכת הנהנין דכיון דאין מוכן ומזומן בידו איכא חששא דלאחר שיברך יארע אונס וינטל הדבר שיברך עליו או שאר אונס שלא יוכל להגיע אל המצוה ונמצאת ברכתו לבטלה. כללו של דבר שבשעת ברכתו צריכה שתהא המצוה. או הפרי שמברך עלי' מוכנת ומזומנת בידו. ואחרי כי כן לא מצי שמואל למנקט כל המצות מברך עליהם קודם לעשייתן דאז הוי משמע דגם קודם שבא המצוה לידו כגון קודם שנכנס לסוכה או קודם שנטל הלולב וכיוצ"ב. ע"כ נקט שמואל לישנא דעובר דפירושו הוא דבעת שהמצוה כבר מוכנת ומזומנת בידו לעשותה אז צריך לברך ולהקדים את הברכה קודם לגמר עשייתה. וע"ז הונח לישנא דעובר דדבר שבא מאחריו ועובר ומקדים לדבר שלפניו ומצאתי אח"כ גם בנמ"י ה' תפילין כדברי. וע"ז מביא ראי' מוירץ אחימעץ כו' ויעבור את הכושי דהיינו שהכושי כבר אחז דרכו ואחימעץ בא מאחריו ויעבור לפניו והקדימהו. וכעין זה שכבר המצוה הוא בידו והברכה עדיין איננה וא"כ המצוה היא קודמת אלא דלאח"כ כשמברך מקדמת הברכה לפני המצוה דהיינו קודם גמר עשייתה. וזהו ג"כ ראיית אביי מן והוא עבר לפניהם כמ"ש וישם את השפחות ואת ילדיהם ראשונה גו' ואת יוסף אחרונים והוא עבר לפניהם. הרי כששם את רחל ואת יוסף אחרונים הי' גם יעקב עמהם אחרונים וכשהוא עבר לפניהם נעשה ממאוחר במחנה למוקדם. וכן ויעבר מלכם לפניהם וד' בראשם דכתיב ברישא דקרא עלה הפורץ לפניהם פרצו ויעבורו שער ויצאו בו. הנה עושי הפרצות ודאי המה הגבורים' ואנשי החיל של המלך ולא המלך בעצמו הוא הפורץ וכמ"ש פרצו ויעבורו שער ויצאו בו הרי שהפרצה נעשית ע"י חילותיו וגבורים מיוחדים שבהם ובעת הפרצה הנה גביריו וחילותיו כשמתקרבין לפרוץ הולכים ראשונה והמלך ישאר באחרונה אך אחרי שכבר פרצו שער ועברו בו לפנות דרך אז ויעבור מלכם לפניהם הרי שהונח שם לשון העברה על מי שהוא בתחילה באחרונה ועתה