דברי חן חלק א נז

אותה ברכה גם על פחות מכזית ממין זה משום דלא חלקו בתקנתם. ונפ"מ דבמינין דברכה אחרונה שלהן אכזית מה"ת הוא ולא מתקנת חכמים. לא נמנו חכמים לתקן ברכה מדידהו אפחות מכזית ורק באותן מינין דברכה אחרונה שלהן לגמרי הוא מדבריהם. אז י"ל שלא חלקו חכמים ומברך אפחות מכשיעור כעל שיעור שלם

וכעין זה מצאתי שכתב רש"י בשבת ס"ח אהא דפאה שהיא דאורייתא באילנות. אינה בתאנה וירק אפי' מדרבנן. ואילו במעשר אילן שכלו מדרבנן נהג אפי' בתאנה וירק. וכתב שם רש"י ד"ה ואילו כו' דה"ט דכי תקון רבנן אדידהו לא פלוג בפירות האילן ובירק בין מין למין. ע"כ. ואף דלכאורה מסתבר דיותר הי' להם לחכמים לתקן פאה בתאנה וירק מדרבנן דבשאר מיני אילנות הוי חיובא דפאה מדאורייתא משיתקנו מעשר בתאנה וירק דבשאר מינין דידהו אינו רק מדרבנן וע"כ צ"ל דהא דלא תקנו פאה בתאנה וירק משום דלא חשו לתקן באיזו מינין דלא חשיבי כ"כ כגון תאנה וירק. אבל במעשר כיון שתקנו ברוב אילנות לא פלוג רבנן תאנה וירק מהם. וכה"ג כתבו התוס' בפסחים ק"ח ע"ב ד"ה שאף הן כו'

ולפ"ז פשוט דאפי' אי פשיטא לי' להרא"ש דבאוכל פחות מכשיעור מז' המינין לא תקנו ביה ברכת בורא נפשות לאחרי' לפי שברכה אחרונה בכשיעורו לאו מדרבנן היא אלא מן התורה לשיטת הרא"ש. משא"כ בשאר המינין שחכמים הוא דתקנו עיקר ברכת בורא נפשות לאחריהן. שפיר י"ל דבהו לא פלוג רבנן בין כשיעור לפחות מכשיעור. לולא דאיכא גם סברא להיפך דבורא נפשות שהוא מדרבנן לא נתקנה אלא דומיא דברכה אחת מעין שלש שהיא דאורייתא כמו"ש הרא"ש

ולפ"ז אתיא שפיר דברי התוס' והרא"ש שהוצרכו לומר דהאי ק"ו כשהוא שובע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. לאו ק"ו גמור הוא. ולא ניחא להו למימר דאף דק"ו גמור הוא. מ"מ רבנן תקנו אזית אף בבציר משיעורו משום סברא דאסור ליהנות כו'. ה"ט דאם איתא דעיקר ברכת זית בכשיעורו מה"ת הוא. לא היו מדקדקין חכמים כ"כ לתקן ברכה לכתחילה מדידהו אפחות מכשיעור אף דאיכא סברא דאסור ליהנות משו"ה הוצרכו לומר דעיקר ברכה דלפני' לא הוי מה"ת כלל אלא מדרבנן דהשתא מטעם סברא דאסור ליהנות מסתברא דלא פלוג רבנן. והא דכתב הרא"ש דבשביל חסרון שיעורא לא שייך בו ברכה אחרת לאו דוקא משום דברכה אחרת היא דאף אי מעין שלש לא הי' ברכה חשובה והי' אפשר לתקנה אפילו אפחות מכשיעור. מ"מ כיון דבכשיעורו לאו אינהו הוא דתקנו אלא מדאורייתא היא. לא יתכן שהחכמים יתקנו ברכה אפחות מכשיעור וכמו"ש. אלא דהרא"ש קושטא דמילתא נקט דכיון דברכת מעין שלש ודאי לא יתכן שיברך אפחות מכשיעור שאינו דבר חשוב אם לא בורא נפשות. וזה לא מסתבר שבשביל חסרון שיעורו יתקנו בו ברכה אחרת

לפי הדברים שכתבנו יש לי תמיה עצומה על תחילת דברי הרא"ש שכתב אהא דאמר ר' חיי' ב"א אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחילה וסוף אמר לי' ר"י לר' זירא האי זית מליח כיון דשקילא לגרעיני' בציר ליה שיעורא. וכתב עליו הרא"ש אברכה אחרונה קבעי. אבל ברכה ראשונה אפי' כל דהוא מברך דאסור ליהנות כו' אע"ג דלעיל בריש פרק נפ"ל ברכה לכתחילה ק"ו מלבסוף כו' מ"מ לא אמרינן דיו כו' דמה לבסוף שכן נהנה כבר כדאמר לעיל. תדע דברכה לפני' לאו דאורייתא היא דהא תנן בעל קרי מברך כו'. ע"כ. והרי כבר הראינו לדעת דר' יוחנן לית לי' פרכא דשכן נהנה. ומתניתין דבעל קרי דש"מ דברכה לפני' לאו דאורייתא לא אסיק ר' יוחנן אדעתי' וא"כ ר' יוחנן דיליף ק"ו לפני' מלאחרי' בסוף דינא. ודאי דאית לי' דיו ולפני' נמי בכל שבעת המינין דוקא שיעורא בעי. וא"כ ר"י דשאל לר' זירא אר' יוחנן היכי בריך אזית מליח כיון דבצר לי' שיעורא. ודאי דשפיר י"ל דגם אברכה ראשונה קבעי. והרא"ש שהביא ראי' ממתני' דבעל קרי דברכת המזון לפני' הוי' דרבנן. ופרכא דשכן נהנה להוכיח אר' יוחנן דודאי ברך לפני' אפי' אכל שהוא. הרי אלו ראיות לסתור. ואף שהתוס' בסוכה וביומא. כתבו ג"כ כדברי הרא"ש להוכיח דגם אכל דהו מברך לפני' לא כתבו זה אליבא דר' יוחנן אלא להלכה לדידן והיינו לבתר דאיתותב ר' יוחנן. אבל הרא"ש שכתב לפרש כן בדר' יוחנן זה פליאה נשגבה בעיני

נשובה לנידון דידן דעכ"פ לפי מה שהוכחנו מדברי התוס' והרא"ש. דהא דחייב לברך אכל שהוא משום דאסור ליהנות אינו אלא רק דכיון דתקון רבנן ברכה אכשיעורו לא פלוג רבנן וחייב לברך אפי' אפחות מכשיעורו. א"כ לפי דעת הטור והשו"ע דהכריע כוותי' דאשמן בכשיעורו כיון דמזיק לא תקנו בו רבנן ברכה א"כ ממילא אכל שהוא נמי אין ברכה כלל אפי' אי נימא דכל שהוא אינו מזיק. כן נ"ל חיים. איישישאק ר"ח תמוז תרל"א לפ"ק סימן ל

אשר שאלת ממני ידידי על דברי הרמב"ם ריש פרק ט' מהלכות ברכות שכתב בשם שאסור לאדם ליהנות במאכל או במשקה קודם ברכה כך אסור לו ליהנות בריח טוב קודם ברכה דאמאי תלי כתיבא בדלא כתיבא שהרי בריח אמר בברכות מ"ג ר"ז בר טובי' אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל גו' איזהו דבר שהנשמה ניהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח וכיון דמקרא נפ"ל למה לי' להרמב"ם לתלות חיוב ברכתו בחיוב ברכה דמאכל ומשקה שאינו אלא מצד הסברא דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה. ע"כ שאלתך

תשובה. הנה מצאתי שכבר דקדק גם כן הב"ח על לשון הטור בסימן רט"ז שכתב ג"כ כעין לשון הרמב"ם כשם שאסור ליהנות באכילה ושתי' עד שיברך כך אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך. ודקדק שם הב"ח דלאיזה צורך תלה הטור איסור הנאת הריח בלא ברכה באיסור אכילה ושתי' בלא ברכה ואח"כ דקדק ג"כ על לשון הרמב"ם הנ"ל ונדחק לפרש דבריהם

ול"נ דהנה בברכות כ"ה אתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא ר"ה אמר מותר לקרות ק"ש ר"ח אמר אסור לקרות ק"ש אמר רבא מ"ט דר"ה דכתיב כל הנשמה תהלל גו' פי' רש"י הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים ור"ח אמר אסור לקרות ק"ש מ"ט דר"ח דכתיב כל עצמותי תאמרנה גו' ויש לדקדק דכיון דכל חד קרא קאמר א"כ ר"ח מאי קדריש בקרא דכל הנשמה דמייתי ר"ה. וכן ר"ה מאי קדריש בקרא דכל עצמותי דמייתי ר"ח והגמ' מדקדק בכל מקום לפרש הכתובים אליבא דתרווייהו וצריכין אנחנו למשכוני נפשין לתרץ. ונ"ל די"ל דהא דר"ח יליף מדכתיב כל עצמותי תאמרנה גו' היינו משום דס"ל כמו"ש בזוהר הביאו ד"מ בטור או"ח סימן מ"ח וכ"כ בהגה בשו"ע שם להתנועע בשעת קה"ת, ובשעת תפלה על שם כל עצמותי תאמרנה גו' וכיון שניכר בשעת קריאה בכל גופו ואבריו שקורא ק"ש גנאי הוא שיהא אז אחד מאבריו בבית הכסא או גופו מלוכלך. אך ר"ה ס"ל דהאי קרא אתא להא דבמדרש שוח"ט הביאו ג"כ ד"מ ביו"ד סימן רס"ה כל עצמותי תאמרנה אמר דוד אני משבח בכל עצמותי בברכי אני עושה סנדקים למילה א"כ קרא לא אתא להתנועע בשעת קה"ת ותפלה. ולפ"ז מחלוקת האחרונים באו"ח שם תליא בפלוגתא דר"ה ור"ח. ור"ח קרא דכל הנשמה תהלל גו'. י"ל דדריש להא דר"ז בר טובי' אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה גו' ור"ה נפ"ל ריח מצד הסברא דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה כדנפקא לי' מהאי סברא גופא ברכה באכילה ושתי' משום דהוי כאילו נהנה מקדשי שמים דמעל כדאמר בריש פרק כיצד מברכין ואע"ג דקול ומראה וריח קי"ל דאין בהם משום מעילה מ"מ איסורא איכא כדאמר בפסחים כ"ו אליבא דרבא. ור"ח ס"ל כמו"ש בירושלמי הביאו