דברי חן חלק א נו

ברכה במידי דמשלם חומש לגבי תרומה ושפיר כתב הראב"ד דאע"ג דהכוסס את החטה קיי"ל דמברכין עלי' בורא פרי האדמה מ"מ לענין תרומה צריכין לפסוק כרבנן נגד רבי דאינו משלם חומש

ומעתה תראה דלפי מ"ש יש לפקפק במה שכתב הכ"מ שם בשם הר"י קורקוס מקור לדברי הרמב"ם שפסק כרבי משום דכן משמע דס"ל לר' יוחנן ביומא פ"א דאמר זר שכסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש משמע דוקא שעורים אבל חטים משלם קרן וחומש. דלפי מ"ש מר' יוחנן אין הכרח כלל די"ל דמשום דהוה קים לי' לר' יוחנן דהכוסס את החטה מברך עלי' בורא פרי האדמה כתנא דברייתא בברכות ל"ז משו"ה פסיק כרבי נגד רבנן. אבל לדידן לא תליא זה בזה. וק"ל

ולפי מ"ש דלפי האמת לא תליא ברכה במידי דמשלם חומש א"כ אין לומר מעתה טעמו של הר"ד אבודרהם הביאו הב"י בסימן ר"ח שהכוסס שעורים אינו מברך כלום משום דגבי תרומה אינו משלם חומש כמו שרצו קצת פוסקים לפרש טעמו. דלפי מ"ש זה ליתא. אלא די"ל דטעמו כמו שפי' בעצמו לפי שהוא מאכל בהמה ורצה לומר ואין בו הנאת החיך לאדם ואינו נהנה כלל. ואין זה בכלל אסור ליהנות כו' ולכך אינו מברך ודלא כהב"י שכתב עליו. ואין זה טעם כלל דכיון שנהנה אע"פ שהוא מאכל בהמה למה לא יברך עליו

ומעתה מה שרציתי לפשוט ספקתך דמדלא מוקמינן הך דר' יוחנן בשותה מעט בענין דלאו מזיק לי' א"ו ש"מ דגם מעט ממנו מזיק עכ"פ מעט דלפמ"ש דקושיית הגמ' אינה לר' יוחנן, ולדידי' א"א לאוקמי בפחות מכשיעור דהא כיון דס"ל ק"ו ודיו לענין דאין חיוב ברכה ראשונה רק במידי דאוכל כדרך אכילתן משום דואכלת כתיב ה"נ ודאי דג"כ שיעורא בעי כמו ברכת המזון דלאחרי' דכתיב בי' אכילה ואכ"ד דהיינו פחות מכזית לר' יותנן ודאי דאין צריך לברך עליו כלל. וא"כ הא דאמר בשמן זית מברך עליו בורא פרי העץ כשיעורו מיירי ושפיר מקשה עליו משמן של תרומה ומעתה ליכא מכאן ראיה לנידון שאלתך

מ"מ נ"ל לפשוט שאלתך ע"פ דעת הטור שהשיג על הרמב"ם וס"ל דשמן זית אינו מברך עליו כלל והרי דעת הרמב"ם לכאורה מוכרחת וכמו"ש לעיל. ונ"ל דהטור אזיל בשיטת אביו הרא"ש ז"ל שכתב להסתפק בברכת בורא נפשות דאפשר דאפי' אכל דהו נמי מברך דדוקא ברכה מעין שלש דכתיב ואכלת הוא דבעי שיעור אבל ברכת בורא נפשות דרבנן לא ולאו כעין דאורייתא תקנו ולפי צד זה אף דר' יוחנן יליף ק"ו ובכל ז' המינין לפניהן הויין מה"ת לברוכי עלייהו ובהו ודאי צריכין לומר דיו דרק על שיעורו מברך לפניהן כמו בלאחריהן מ"מ כל דבר שאינו בכלל שבעת המינין או אין גידולו מן הארץ דלאו מק"ו אתיין ודאי דאפי' אוכל שלא כדרך אכילתן נמי חייב לברך וכדתנן על דבר שאין גידולו מן הארץ מברך כו' וזה לא ידעינן רק מסברא דאסור ליהנות כו' א"כ מסתברא ודאי דאכל מה שנהנה מברך עליו וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מאי מקשה הגמרא אלימא דשתי ליה משתה אזוקי מזיק ליה. הא י"ל דכיון דמזיקו ואינו בכלל שבעת המינין דעלייהו כתיב ואכלת דאכילה כדרך אכילתן בעי ועיקר ברכתו אינו אלא מטעם סברא דאסור ליהנות כו'. ולפי סברא זו כל שנהנה באכילתו צריך לברך א"כ מה בכך דאזוקי מזיק לי'. א"ו דס"ל להמקשן דסברא פשוטה היא כיון דהוי' דבר המזיק גרע מאוכל שלא כדרך אכילה כגון מי פירות וכיוצ"ב דדבר המזיק אינו בכלל הנאה דלהוי בכלל אסור ליהנות כו' וכיון דעל סברא זו לא מצינו חולק משו"ה נקט הטור כן להלכה להשיג על הרמב"ם. אבל הרמב"ם לשיטתו דבורא נפשות צריכה שיעור ורבנן כעין דאורייתא תקנו בברכות וליתא לקושיית הטור כמו"ש למעלה. ולפ"ז הדרא הוכחתי לדוכתא מדלא מוקי הגמרא להא דר' יוחנן דשמן זית מברך עליו בורא פרי העץ בשותה פחות מכשיעורו בענין דלאו אזוקי מזיק ליה ש"מ דאפי' כל שהוא נמי מזיק ובכל גווני אינו צריך לברך עלה כלל

אלא דאכתי קשיא לי דעת הטור איך יפרש קושיית הגמ' אהא דר' יוחנן מהא דתניא השותה שמן של תרומה דאם יפרש כפי' רש"י דהראיה מתרומה היא דכיון דשמן אינו בכלל כי יאכל קודש ה"נ אינו בכלל ואכלת ושבעת הדרא הקושיא לדוכתה דמאי ראיה מברכת המזון לאחרי' אברכת המזון לפני' והטור והרא"ש דכתבו להסתפק בברכת בורא נפשות משום דאפשר דלאו כעין דאורייתא תקנו א"כ ה"נ כיון דשמן אינו בכלל אכילה דכתיב בקרא א"כ אפשר דרבנן תקנו לברך עליו אף שמזיקו משום דעכ"פ נהנה ואי דס"ל דעיקר ראיה מתרומה אינו אלא על היסוד דשמן מזיק הוא וכיון דמזיק ממילא מסתברא דאין לברך ולתת שבח להש"י ע"ז. אכתי תקשי מנלן להקשות בפשיטות כ"כ דכיון דאזוקי מזיק ליה אין צריך לברך עליו כלל הא בקמחא דשערי אמר שמואל דמברך שהכל ואמר בגמ' דאע"ג דקשי לקוקיאני סד"א דלא לברך עליו קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיני' בעי ברוכי ואמאי בשמן זית דמשום דמזיק ליה א"צ לברך עליו כלל. ובע"כ צריכין אנו לומר דקמחא דשערי אינו מזיק כ"כ משא"כ שמן זית מזיק הרבה משו"ה אינו ראוי לברכה כלל. וכן כתבו האחרונים א"כ י"ל נהי דמברייתא מוכח דמזיק ליה מ"מ אפשר דאינו מזיק רק כערך קמחא דשערי דלענין חומש ודאי אפי' מזיק בכה"ג נמי מסתברא דפטור כיון דאין זה דרך אכילתו דאין דרך לספויי קמחא דשערי משום דמזיק ליה. וכמו שכתבו כל הפוסקים. ומ"מ מברך עליו שהכל. ומדמקשה אזוקי מזיק ליה דאין צריך לברך עליו כלל ש"מ דפשיטא ליה דמזיק הרבה וזה מנ"ל להמקשה. וצריך עיון

ונ"ל עוד לומר בנידון שלפנינו דאפי' אי נימא דשמן כל שהוא אינו מזיק מ"מ אינו מברך עליו כלל לדעת הטור. דהנה כבר הבאתי דברי הרא"ש שכתב דהא דשאל ר' ירמי' לר' זירא אברכה אחרונה קבעי אבל ברכה ראשונה אפי' אכ"ד נמי מברך דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה כו' ואע"ג דלעיל בריש פרק נפקא ליה לברכה לתחילה ק"ו מלבסוף. כשהוא שובע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. מ"מ לא אמרינן דיו שלא יברך על משהו בתחילה כמו שאינו מברך לבסוף דלאו ק"ו גמור הוא. וכן כתבו התוס' ביומא ובסוכה. ויש לתמוה אדברי תוס' ורא"ש אלו דאפי' יהיבנא דק"ו גמור הוא ומדאורייתא שיעורא בעי כמו ברכה אחרונה מה בכך הא כתבו בתחלת דבריהם דברכה ראשונה אפי' אכ"ד מברך משום דאסור ליהנות. א"כ נהי דמדאורייתא אין חיוב ברכה ראשונה כי אם בכשיעור מ"מ יש להו לרבנן לחיובי אפי' בבציר מכשיעור מטעם דאסור ליהנות כו' וכל מילייהו דרבנן כך הוויין דמחייבי אף על מה שפטור מדין תורה וא"כ בל"ה מוכרח דר"י שאל לר' זירא רק אברכה אחרונה דאי ראשונה מדרבנן עכ"פ מחוייב אף בבציר משיעורא מטעם דאסור ליהנות. וא"כ מאי קשיא להו להתוס' והרא"ש

ונראה דהנה הרא"ש להלן שם מסתפק בברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור או לא. וכתבתי לשונו למעלה וסיים שם הרא"ש דמדברי ר"י משמע שאם אוכל משבעת המינין פחות מכשיעור שיברך אחרי' בורא נפשות. ולא נראה לי דמסתבר דעל מה שראוי לברך עליו מעין שלש בשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת. ע"כ. והקשו עליו הפוסקים כיון דפשיטא ליה להרא"ש בשבעת המינים אף שהן חשובין מ"מ אפחות מכשיעור לא תקנו בו בורא נפשות א"כ למה מספקא ליה בתחילה לומר דבכל שאר המינים מברך בורא נפשות אפי' אפחות מכשיעור והא כיון שאינו מברך בורא נפשות אפחות מכזית בשבעת המינין דכתיבי. מכ"ש שלא תקנו אפחות מכזית במינין דלא חשיבי דאל"כ הוה יציבא בארעא וגיורא בש"ש. ומתוך קושיא זו רצו הפוסקים לומר דהרא"ש בתר דאיבעי ליה הדר נפשטה ליה אלא דכתבו דמדברי הטור מוכח דהרא"ש עדיין מספקא ליה. וע' במעדני יום טוב. ובפרישה

ונ"ל דסברת התוס' והרא"ש דתכמים מעולם לא תקנו ברכה אחרונה אפחות מכזית משום דאינו חשוב ואפילו הוא משבעת המינין אלא דכיון דתקנו לברך אכזית. י"ל דלא פלוג רבנן ומברך