דברי חן חלק א נג

עלייהו ב"ה וכיוצ"ב דאיכא פלוגתא. אבל היכא דליכא פלוגתא עלה כגון הא דראב"י קיי"ל כוותי' [ודלא כמו"ש במלחמות ריש פרק לולב הגזול ויש לפלפל בדבריו ואכמ"ל] וגזל חטים וטחנם כו' הרי זה מנאץ. ומכאן ראי' דרבא לא דחוי בעלמא קאמר אלא מוכרח לפרש כן וכדעת הב"י באוכל דבר איסור שאינו מברך עליו כלל. וכה"ג בגזל אפי' היכא ששינה הגזלן אינו מברך עליו ודלא כהראב"ד שכתב דאוכל דבר איסור מברך עליו אלא שאינו מצטרף לזימון. וע' רמב"ם פרק א' מהלכות ברכות הלכה י"ט

אמנם ראיתי להרא"ש ז"ל בברכות ריש פרק שלשה שאכלו שכתב וז"ל. אכל טבל כתב רבנו משה ז"ל שאינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף והראב"ד השיג עליו כו' ונ"ל כדבריו וכן מוכח מהא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין ובפרק הגוזל הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ. משמע שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ. עכ"ד. והב"י דחה ראייתו דיש לומר דמהאי טעמא גופא דהוי מנאץ אסור לברך וקרא הכי קאמר לא די שהבוצע מברך ברכה לבטלה אלא אפי' ניאוץ נמי הוי שהוא היפך לגמרי ממברך ע"ש בב"י ומעדני יו"ט. ואני תמה על דעת רבנו הרא"ש ז"ל דמשמע לי' מדברי ראב"י שאמר אין זה מברך כו' דחייב לברך והלא א"א לומר כן. דהא לאביי דטעמא דראב"י משום דשנוי אינו קונה ע"כ אינו מברך. שהרי משנה שלימה שנינו בפרק א' דתרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה כו' והתורם את שאינו שלו. וכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות בכורים הלכה י"ג החלה נקראת תרומה כו' וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום ואם תרם אין תרומתו תרומה כך בחלה. וכן הוא ביו"ד סימן שכ"ח סעיף ג' וכיון דשנוי אינו קונה לראב"י הפת עדיין של נגזל הוא והגזלן שתורם הו"ל תורם שאינו שלו דלא הוי תרומה כלל ודאי דאינו מברך עלי' והמברך הו"ל ברכתו לבטלה וא"כ ע"כ ראב"י הכי קאמר לא מיבעי דברכתו לבטלה אלא דגם ניאוץ הוי וכמו שכתב הב"י. ואף דקיי"ל הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה. היינו לפ"מ דקיי"ל לדידן דשנוי קונה וה"ה שנוי השם עם יאוש כדאמר בב"ק ס"ז. אבל לאביי ראב"י ס"ל דאפי' שנוי מעשה במקומו עומד. ודאי דאין תרומתו תרומה ואינו מברך. ונהי דלרבא ס"ל לראב"י דשנוי קונה ושאני ברכה כו' עכ"פ ע"כ צ"ל דליכא משמעות בדברי ראב"י דחייב לברך וכיון דלטעמא דאביי ע"כ ס"ל לראב"י דאינו מברך לרבא נמי יש לומר דאינו מברך דבהא לא מצינו דפליגי והרי זה כדעת הרמב"ם. ודברי הרא"ש צל"ע. והק"נ בפסחים השיא כוונת הרא"ש לדרך אחר והוא רחוק בעיני. וגם מה שכתב שם לחלק בין ברכת חלה לבהמ"ז לפי מש"ל ליתא. אח"כ ראיתי שכבר קדמני בזה הגרע"א בדו"ח. ודברי המ"א בסימן קצ"ו שהביא ידידי תמוהין לכאורה מה שסיים ואפשר דאפי' גזל לחם מברך בהמ"ז דכשאכלה כבר קנה בשנוי. ועוד דבסימן תרמ"ט מסתפק אם יש לברך כו' דא"כ הא דכתב הרמב"ם מהירושלמי דאין יוצאין ידי חובה במצה גזולה האיך משכחת לה כיון דלעולם איכא שינוי זה דלעיסה ואכילה וכיון דלהמ"א מברכין בהמ"ז ע"י שנוי זה הו"ל א"כ לצאת י"ח להרמב"ם שכתב שכל שמברך עליו בהמ"ז יוצא י"ח

שוב ראיתי להק"נ בפסחים שתמה כן על המ"א והשיג עליו אח"כ ראיתי להמקור חיים בהלכות פסח סימן תנ"ד שדקדק כן על דברי השו"ע ע"ש. ולא ראה שהק"נ הקדימו

והבאה"ט דאתא לידן נימא בי' מילתא. מה שהשיג על הט"ז בסימן ס"ז שכתב על דברי המחבר שהעתיק דינו של הרמב"ם בהא דספק קרא ק"ש חוזר וקורא בברכותיה וכתב ע"ז הט"ז וז"ל לפי שכל דבר שהוא ספק של תורה מברכין עליו כמו בהפרשת דמאי. וכתב עליו הבאה"ט דדבריו הוא נגד המשנה דמסכת דמאי פרק א' ומפרישין אותו ערום כו' ואולי ט"ס הוא עכ"ל. ובאמת דברי הט"ז נכונים שכונתו לדברי הראב"ד וחכמי לוניל בפרק ג' מהלכות מילה שהוכיחו מהא דיהיב רבא טעמא לדמאי שאין מברכין עליו משום דרוב ע"ה מעשרין (שבת כ"ג] משמע דאילו הי' מחצה על מחצה והי' ספק השקול הי' לן לברוכי אדמאי ומכאן שכל ספק מ"ע מה"ת שמחוייבין לעשותה מספק מברכין עלי' ג"כ. וכן הביאו ראי' זו תר"י בברכות כ"א (ועי' בהגהת מהר"ם שם. ועי' רא"ש ריש פרק כיסוי הדם ומעדני יו"ט שם וצ"ע וע' שבת כ"ג. ועי' בהגר"א או"ח סימן תרפ"ח סעיף ד'] וז"ש הט"ז שכל דבר שהוא ספק של תורה מברכין עליו כמו בהפרשת דמאי. ר"ל דלולא שרובא מעשרין הי' מברכין עליו ומינה לכל כה"ג בספק מ"ע של תורה. אלא דעיקר דברי הט"ז תמוהין שכתב כן על דברי השו"ע. והרי השו"ע לא פסק כן אלא כהרמב"ם והרא"ש ריש פרק כיסוי הדם דעל ספק מ"ע אין מברכין וכמו"ש ביו"ד סימן רס"ה סעיף ג', ובאו"ח סימן י"ז סעיף ב'. וע' בה"ג שם ביו"ד. וכבר תפס עליו הגר"א ז"ל באו"ח שם סימן ס"ז. מברכו ודו"ש באהבת ח"ן: פיקקעלין לסדר "וכל הוא עשה י' מצליח בידו" לפרט: סימן כח

בסימן הקודם הבאתי ראי' לדעת הרמב"ם באכל דבר איסור שאין מברך עליו דלא כהראב"ד. ונ"ל להוסיף עוד בזה דהנה הרמב"ם בפרק א' מהלכות ברכות הלכה ב' כתב אפי' נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך. והכ"מ הראה מקורו מרש"י ותוס' בפרק הישן. ותמיהני למה הביא ממרחק והלא הוא בברכות ל"ה דת"ר קודש הלולים לד' מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר' עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך. וכן הוא בתוספתא ריש פרק ד' דברכות לא יטעום אדם כלום עד שיברך כו' ונראה דמה"ט הביא הרי"ף הא דר"ע. ומה שהקשו המפרשים כיון דאיכא סברא דאסור ליהנות קרא דקודש הלולים ל"ל

ולכאורה רציתי לומר דמכאן ראי' לדעת הרמב"ם בפרק א' דברכות הלכה י"ט דס"ל דעל דבר איסור אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף ודלא כהראב"ד. שהרי המפרשים הקשו דגם לפי מה דמסקינן למ"ד נטע רבעי חד הלול לברכה אך כיון דחד הלול לחלול אכתי מה ענין חיוב ברכה לדין חלול נטע רבעי דכללינהו קרא כחדא. ואצל בהמ"ז דלאחרי' הו"ל לכתוב האי הלול דנפקא לן מיני' ברכה ראשונה. ע"כ הי' נ"ל דקמ"ל קרא דבנטע רבעי דצריך חלול אסור לו לברך ולאכול קודם שיחלל רק ברישא חלול והדר הלול וכמו דקמ"ל מתניתין דריש פרק ג' שאכלו דבאכל מעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליו קמ"ל קרא בנטע רבעי שלא נתחלל דאסור לברך ולהלל כדי לאכול לפי שברכה על אכילת איסור אין זה מברך אלא מנאץ. אמנם שוב ראיתי דיש לדחות דהנה בהא דר' לוי שם דרמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם. ומתרץ לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה קשיא אכתי מנלן להמציא מדעתינו דבברכה תליא מילתא וע"י ברכה הוא נתון לבני אדם דילמא ע"י עשיית איזה מצוה או דבר אחר. ע"כ נראה דר' לוי וכן רב יהודא אמר שמואל דאמר כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים מהאי קרא דקודש הלולים לד' הוא דמפקי להו משום דקשיא להו מאי שיאטי' דהלולים דברכה לחלול דנטע רבעי לכללינהו קרא כחדא. ע"כ צ"ל דקרא דקודש הלולים לד' קמ"ל דקודש שיהא מותר ליהנות איכא תרי גווני חלול חד חלול בכסף כדנפקא לן קודש קודש ממעשר שני. וחד חלול איכא ע"י הלול שהוא ג"כ חלול לקודש שבלאו הלול אסור ליהנות לפי שהוא קדשי שמים וקמ"ל קרא דאף דקודש של נטע רבעי כבר חללם ע"י פדיון בכסף מ"מ עדיין קדשי שמים הוא עד שיהא בו הלול דאף דפדהו בכסף כיון דהכסף ג"כ קדשי שמים הוא אינו יוצא לחולין לגמרי שיהא מותר לאכילה עד שיהא הלול דברכה. וא"ש השתא הא דאייתי בגמ' האי דרשא דקודש הלולים אף דבלא"ה