דברי חן חלק א נא

דודאי קודם שתיקנו לנו אנשי כנה"ג נוסח כל ברכה על כל דבר שצריך ברכה הי' רשאי לברך את השם ולהללו בכל אופן ובכל נוסח שרצה. אמנם עתה שתיקנו לנו ברכה על כל דבר שצריך ותיקנו ג"כ נוסח ברכה מיוחדת על כל דבר ודבר. ועל דבר שאינו צריך לא תיקנו ברכה. א"כ כשמברך נוסח ברכה. שתיקנו על מי שנהנה. והוא באמת לא נהנה. הרי זה כמתלוצץ. ואילו אדם אם יתן תודה וברכה לאחד על שנתן לו מתנה. ובאמת לא נתן לו כל מאומה הלא נמצא דהתודה וברכה אינו אלא לגנאי הכי נמי כיוצ"ב כיון שנוסח ברכה זו נתקנה לברך בשעה שמקבל הטובה א"כ כשאינו מקבל טובה והוא מברך ברכה זו כאלו מקבל. הרי זה כמתלוצץ וזהו בכלל לא תשא את שם ד' גו' לשוא ולמגנא. לא כן כשמברך ומהלל לד' על טובותיו ועל חסדיו שלא בנוסח הברכות שנתקנו אינו נראה כמתלוצץ. וכה"ג מצינו בשבת קי"ח כל הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף דה"ט דכיון שנביאים שהיו בישראל תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא על ישראל. וכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן כדאמר בפסחים קי"ז א"כ כשאומר אותו שלא על גאולה ופדות מצרה נראה כמתלוצץ כמ"ש רש"י בשבת שם. והרי זה מחרף ומגדף. כן נ"ל בטעם הדבר: מברכו חיים נאטענזאהן חופ"ק זידיק יצ"ו: מוצש"ק תשא ה' תרס"א לפ"ק: סימן כז לכבוד בעשב"ז הרה"ג כו'

אשר כתב כבוד ידי"נ במה שהשיג הבאה"ט על הבאה"ט אשר לפניו באו"ח סימן קצ"ו סעיף קטן א' שכתב בשם המגן אברהם דבגנב חטים ועשה לחם דמברך אף בתחילה דלא דק דהמ"א לא כתב רק לענין בהמ"ז לאחריה שהיא מה"ת כו'. וידידי חפץ להצדיק את הבאה"ט הקדום וכתב דממה דאמר ראב"י בסנהדרין ו' ע"ב הרי שגזל סאה חטים כו' טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך כו'. ולמה לא אמר גזל סאה כו' ואפאה ואכלה כיצד מברך כו' האם לא משכחת לה בלא חיוב חלה. אלא ודאי באכילה אין זה מנאץ. וכדעת הרמב"ם דמברך בהמ"ז וממילא מברך גם לפניו. עכ"ד

תשובה. מ"ש כבודו לדייק מדברי ראב"י שלא אמר אפאה ואכלה כו' ש"מ כדעת הרמב"ם דמברך בהמ"ז לאחריו וממילא מברך ג"כ לפניו. מה שהזכיר דעת הרמב"ם זה אינו דברמב"ם לא נזכר מזה דבר רק המ"מ הוא שכתב כן לפרש דברי הרמב"ם שכתב דמצה גזולה אין אדם יוצא ידי חובתו ואין מברכין עליה דבירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה אמר ר' אושעי' על שם ובוצע ברך גו' הדא דתימר בתחילה. אבל בסוף דמים הוא חייב לו. [ר"ל, בסוף לאחר שקנאוהו ביאוש. וי"מ בסוף היינו ברכת המזון לאחריו וכן משמע מהב"י וע' ק"נ בפסחים פרק ב' ברא"ש סימן י"ח ובר"ן שם] ש"מ דהיכא דקנאה בשנוי יוצא בה ידי חובתו ומברכין עליה ג"כ. אבל הב"י באו"ח כתב דמר' יוסי ור' אילא שם נראה דפליגי וס"ל דלא תליא בשינוי כלל דלעולם אין עבירה מצוה וכתיב אלה המצות כו' אם עשיתן כמצותן הרי הן מצוה ואם לאו אינם מצות ומשמע דלר' יוסי ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה

והנה המ"מ ע"כ לא ס"ל כרבא בב"ק צ"ד דראב"י ס"ל שינוי קונה ולענין ברכה שאני משום דהויא לי' מצוה הבאה בעבירה דכיון שאין מברכין על מצוה הבאה בעבירה לא יצא ידי חובת המצוה ג"כ להרמב"ם שתלאן זה בזה. וא"כ בגזל חטים וטחנם ואפאם אינו יוצא ידי חובתו. והא דכתב המ"מ דבכה"ג יצא משום דס"ל דהא דרבא בב"ק דחוי בעלמא הוא והעיקר כאביי דטעמא דראב"י משום דס"ל שנוי אינו קונה לכך אין זה מברך אלא מנאץ דלפ"ז לדידן דפסקינן כב"ה וכאידך תנאי שם דשינוי קונה כסתמא דמתניתין דב"ק ודחולין. ואביי נמי ודאי דס"ל כן להלכה הלכך מברך ויצא בה ידי חובת מצוה. אולם לדעת הב"י דהרמב"ם פוסק דגם בנשתנה אינו מברך כלל ומשום דס"ל כר"י ור' אילא דירושלמי ע"כ ס"ל דלא כאביי אלא כרבא דדבריו לאו דיחוי בעלמא הוי רק לקושטא דמילתא ס"ל לרבא כן דאף דשינוי קונה מ"מ לענין ברכה הוי מצוה הבאה בעבירה. דאינו מברך. וממילא אינו יוצא י"ח מצוה. להרמב"ם [ והתוס' בסוכה ל'. ובב"ק ס"ז נסתפקו אי קיי"ל כאביי או כרבא אלא דס"ל דברכה לא תליא בקיום המצוה ודלא כהרמב"ם וכיון דפליגי הב"י והמ"מ בזה דלהב"י אינו מברך כלל ע"י שנוי ואפי' בהמ"ז דלאחריו שהרי הרמב"ם כתב זה הכלל כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בה י"ח כו' וסמך על מה שכתב בהלכות ברכות דהאוכל דבר איסור אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף. ולהמ"מ כיון דשנוי קונה מברך עליו גם ברכה ראשונה שפיר כתב המ"א דבברכת המזון דלאחריו צריכין למיזל לחומרא לפי שהוא ספקה של תורה דאולי קיי"ל כר' אילא דירושלמי וכאביי דבבלי דטעמא דראב"י דשנוי אינו קונה. וא"כ לדידן דשנוי קונה מברך שפיר ואינו מנאץ ולפ"ז אין מקום כלל לפרש דטעמא דראב"י מה דלא נקט אפאה ואכלה משום דס"ל כהמ"מ דמברך בהמ"ז לאחריו וכן לפניו שהרי עיקר טעמו של המ"מ אינו אלא משום דשנוי קונה. וראב"י הא לא ס"ל דשנוי קונה לאביי ומכ"ש לרבא. דאף דקונה אפ"ה אינו מברך כלל. וע' מחצית השקל בסימן קצ"ו שם

ומה שדקדק כבוד ידידי הא דלא נקט ראב"י אפאה ואכלה ידע דכבר דקדק כן הפמ"א הביאו הפ"מ באו"ח וכן דקדק הק"נ בפסחים שם אלא שהוא תירץ ע"פ דעת הרא"ש והראב"ד דבברכת הנהנין אינו מנאץ. אמנם להרמב"ם ואידך פוסקים דס"ל דלא כוותי' דגם ברכת הנהנין אם הוא דבר איסור אינו מברך עליו כלל עדיין תקשה הא דנקט ראב"י דינו על הפרשת חלה דוקא

ונראה לי דהנה במסכת מעשר שני פרק ה' משנה י"א כיצד הי' הוידוי בערתי הקודש מן הבית זה מעשר שני כו' וגם נתתיו זו תרומה כו' מן הבית זו חלה כו' ולא שכחתי לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. וכתב שם הר"ש מלברכך שמברכין עליו ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם אקב"ו להפריש תרומה. וכן להפריש מעשר ראשון. וכן למעשר שני. ולמעשר עני כו' ולחלה על כולם מברכין ע"כ. וכ"כ רש"י בברכות מ' ע"ב מלברכך ברוך אקב"ו להפריש תרומה ומעשר. ודרשה גמורה היא מן התורה. וכן פי' רש"י בחומש וכ"כ שם המזרחי והגור ארי' דעיקר שבח והודאה הוא מה"ת אלא דנוסח הברכה אנשי כנה"ג תקנוהו. ואף שהתוס' יו"ט כתב שם דהאי דרשא דמתניתין אסמכתא בעלמא הוא כבר השיג עליו הצל"ח בברכות מ' דמוכרח ממתניתין דדרשא גמורה הוא כמו אידך דדריש שם דהוו מה"ת ע"ש, ולפ"ז ה"ל ברכת תרומה ומעשרות וחלה ואידך כמו בהמ"ז לאחריו דעיקר הברכה הוא מה"ת דכתיב וברכת ונוסח הברכה משה ויהושע תיקנו כמ"ש הרמב"ן ורשב"א בברכות מ"ח. ולפ"ז נכון מאד מה דנקט ראב"י קרא דבוצע ברך על ברכת בציעת חלה והפרשתה משום דברכתה מה"ת היא ושפיר שייך לומר ועל זה נאמר ובוצע גו'. אבל אברכה דבציעת המוציא א"א לומר ועל זה נאמר ובוצע כיון דעיקר ברכה דלפני המזון רק מדרבנן הוא ולא מצינו שנתקנה כבר בימי דוד. ואף דאיכא תנאי בברכות מ"ט דדרשי ברכה ראשונה מקרא. ראב"י לא ס"ל. א"נ אינהו נמי רק לאסמכתא אמרי. והא דאמרו בירושלמי מצה גזולה אסור לברך עליה על שם שנאמר ובוצע ברך. התם ודאי רק לאסמכתא בעלמא קאמר וכדמשמע מלשון על שם שנאמר כו'

ובזה נתיישב לי מה שתמהו המפרשים והרבה מן האחרונים בתמיה קיימת על פי' רש"י בברכות ט"ו ע"א דאמר שם בגמרא תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה מאן תנא כו' דיעבד אין כו' א"ר חסדא ר' יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו כו' ר' יוסי אומר לא יצא. עד כאן לא קאמר ר' יוסי לא יצא אלא גבי ק"ש דאורייתא. אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולא בברכה