דברי חן חלק א נ

בטומאת קרובים מיירי ואי אין טומאת קרובים נוהגת בישראלים הא לא הי' מצוה כלל דהא במדבר באותו זמן לא היו כהנים אלא אהרן ובניו בלבד עכ"ל הטו"א. ומסיים עלה בתשובותיו החדשות וכמדומה לי שראיה זו אין עליה תשובה

ואנכי תמה שהרי איכא עוד מ"ע מה"ת דקבור תקברנו כמו"ש הרמב"ם במנין המצות שמ"ע על כל ישראל שיקברו מתיהם ביום מותם ממ"ש כי קבור תקברנו. וא"כ אני תמה על הטו"א בממה נפשך אי מ"ע דקבור תקברנו אינו תלוי במי שצווה להטמאות וא"כ נהי שטומאת קרובין אינו מצוה בישראלים מ"מ כיון דמצות קבורה עלייהו רמיא הר' בעל כרחייהו נטמאו הקרובים ע"י הקבורה וקרי להו טמאי מת מצוה כפי' רש"י. ואי נימא דמצות קבורה תליא במי שצווה להתטמאות ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דישראלים אינם מצווים להתטמאות למתיהן כמו כן אינם מצווין על קבורתם הם דווקא. וא"כ על כרחך מצות קבורה מוטלת על כל ישראל והזריז הרי זה מקיים מ"ע ונהי שאין זה מת מצוה גמור שיטמאו לו כהנים שהרי יש לו עונים ישראלים מ"מ בישראלים גופייהו כל אחד מישראל שעוסק בקבורתו מקיים מ"ע אף שאפשר לקיימה על ידי קטנים. ונשים למ"ד דפטירי מפסח. ויולדות לכ"ע. מכל מקום וכי בשביל שאפשר לקיים ע"י אחרים מאן דמקיים לי' בעצמו לאו מצוה קעביד. אתמהה

ולפ"ז י"ל דהך מת מצוה דאמר ר' יצחק לאו בטומאת קרובים מיירי כפי' רש"י רק מת המוטל קבורתו על כל ישראל ועדיף לישנא דמת מצוה טפי מפי' רש"י וע' פ"י בסוכה שם על פי' רש"י בד"ה שחל ז' שלהן]: סימן כה דיני ציצית

ראיתי בספר עונג יו"ט בתשובה סימן קכ"א לענין אם רשאי להטיל חוטי צמר בבגד פשתן שיש בו תכלת שהתורה התירתו די"ל דאין בזה תוספת איסור כיון דבל"ה יש בו כלאים משום התכלת והתורה התירתו מה לי שיש בבגד גופא ג"כ כלאים. או דלמא דהציצית אין עושה את הבגד כלאים כלל והרי זה כמי שאין בו כלאים ממילא אסור לעשות בו עוד חוטי צמר. ופשיט לי' לאיסורא מהא דביצה י"ד ע"ב דקאמר משלחין כלים אפי' כלאים ופריך כלאים למאי חזי כו' ואי נימא דרשאי להוסיף על הכלאים של ציצית א"כ מאי פריך למאי חזי הא חזי לעשות ממנו בגד של ד' כנפות ולהטיל בו ציצית וכיון שנעשה כבר כלאים ע"י הציצית שוב אין איסור אם יש בו כלאים לבד הציצית וכל שנאותין בו בחול משלחין ביו"ט א"כ מאי פריך למאי חזי ודוחק לומר דדוקא אם קדמו ציצית לכלאים אז שרי ולא כשקדם שארי חוטי כלאים לציצית דמ"ש. א"ו דאסור להוסיף כלאים לבד הכלאים של ציצית ע"כ תוכן דבריו

ולדעתי שגג בזה הרבה שהרי המשנה שם אמרה דאין משלחין . תבואה ואף דכל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט היינו שאינו חסר שום מלאכה האסורה ביו"ט ותבואה שחסרה מלאכת הטחינה שאסורה ביו"ט אסור לשלוח כמו"ש הרמב"ם בפרק ה' מהלכות יו"ט ובשו"ע או"ח סימן תקט"ז וע' בפי' המשניות להרמב"ם בביצה שם וא"כ אפי' אי שרי להטיל ציצית בבגד שיש בו כבר כלאים וללובשו מ"מ ודאי אסור לשלחו ביו"ט כיון שמחוסר בו הטלת הציצית שהיא מלאכה האסורה בשבת ויו"ט כמו שאמר בשבת קל"א ושווין שאם צייץ טליתו כו' שהוא חייב ולדעתו אכתי קשיא בל"ה לוקמי מתני' בכלאים דאפשר בחול ליהנות ממנו ע"י שיוציא ממנו חוטי הכלאים אלא דזה לאו מילתא היא כלל כמו"ש לפי שהיא מלאכת פוצע האסורה בשבת ונמנה באבות מלאכות ואסורה ג"כ ביו"ט ופשוט וע' שו"ת עמודי אור סימן ס"ד מה שהביא מהתוס' מנחות מ' ע"א ד"ה כיון כו'. ע"ש: סימן כו דיני ברכות עטרת שלום לכבוד הרה"ג כו' וכו'

על ד"ת אשר בא במילתא דתמיה לי' טובא במילי דברכות לפי דעת הרמב"ם ברכות פרק א' הלכה ט"ו דברכה שאינה צריכה אסור לברך מן התורה כמ"ש המגן אברהם כו' והלא ידוע דעת הרמב"ם דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וכמ"ש המהרי"ט אלגזי. א"כ איך הי' כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ולתקן ברכות המצות ונהנין והוא פליאה עצומה לפענ"ד. עכ"ד כת"ר

ידע יקירי שכבר עמד על קושיא זו המחבר ח"א בספרו נשמת אדם כלל ה' יע"ש וע' עיקרי ד"ט או"ח סימן י' אות י"ד בשם הרב ברכי יוסף ע"ש] ומתוך קושיא זו יצא לדון דגם להרמב"ם ברכה שאינה צריכה הוי רק מדרבנן. וכדעת התוספות בר"ה ל"ג. אולם המעיין הישר יראה שכל דבריו דחוקים והוא נגד כל הפוסקים דס"ל דלהרמב"ם דהמברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא מן התורה ממש

אמנם לי נראה דלא קשיא כלל דהנה מה שאמרו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. עיקר דרשתם הוא ממ"ש לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא. ות"א למגנא. פי' לא תרומם ותנשא את שם ד' אלקיך בברכה ושבח לשוא ולחנם. וזה שדייקו לומר כל המברך ברכה שאינה צריכה אבל ברכה הצריכה אין זה בכלל לא תשא גו' לשוא. שהרי אין זה לשוא ולחנם כיון דצריכה. ומעתה כיון שראו אנשי כנה"ג שתקנו לנו כל הברכות שצריכים לברך לד' משום סברא דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה. וכל הנהנה כאלו מעל בקדשי שמים ובברכות של שבח והודאה וכן בברכות של בקשת צרכי האדם יש טעם וצורך כדי לזכור הבורא תמיד כמ"ש הרמב"ם ריש פרק א' דברכות. הרי כל ברכה וברכה צריכה וצריכה. ואין זה בכלל מברך ברכה שאינה צריכה. וא"כ אינו בלאו דלא תשא את שם ד' לשוא ולמגנא שהרי אין אלו למגנא

ולפ"ז בספק אמר אמת ויציב שחוזר ואומר אמת ויציב שמזה הוכיחו התוס' בר"ה שם דעל כרחך מברך ברכה שאינה צריכה לא הוי מה"ת וקרא אסמכתא בעלמא. דאי מן התורה מאי אולמא ספק דאורייתא של אמת ויציב. מספק דאורייתא דלא תשא. והוי לן למימר דאינו חוזר לומר אמת ויציב דשב ואל תעשה עדיף אמנם לפי מה שכתבנו לדעת הרמב"ם איננו הוכחה דכיון דקיי"ל דכל ספק דאורייתא לחומרא ודאי צריך לחזור ולומר אמת ויציב מספק ואי משום ברכה שאינה צריכה דקעבר בלא תשא לשוא ולמגנא. זה אינו למגנא כיון דעל פי דין צריך לחזור מספק. ונראה שלזה כיון ג"כ הגאון רעק"א בתשובה סימן כ"ה אלא שקיצר מעט יע"ש

ועפ"ז לא קשיא עוד מה שהקשה הפרי מגדים בפתיחה כוללת בהלכות ברכות באות קטן ב' למה כשספק לו אם בירך ברכת המזון חוזר ומברך בפה. יהרהר בלב להרמב"ם בהלכות ברכות פרק א' הלכה ז' דאף בברכת המזון אם בירך בלבו יצא בדיעבד ואף להמחבר באונס עכ"פ וכיון דה"ט דספק ברכות להקל משום לא תשא. ולהרמב"ם דמברך ברכה שאינה צריכה עובר בל"ת מה"ת א"כ טוב לברך בהמ"ז בהרהור. ויוצא ידי חובת בהמ"ז ול"ת דלא תשא לא יעבור. עכתו"ד. והניח בקושיא דלפי מ"ש לא קשיא מידי דכיון דלכתחילה לכו"ע צריך לברך בפה ולא בלב משום דבביטוי שפתים יותר ניכר הודאתו להשי"ת הרי ביטוי שפתיו צריכה להברכה וא"כ שוב אין זה ברכה שאינה צריכה דליעבר עלה משום לא תשא את שם ד' לשוא. וכ"ז פשוט

ומה שהקשה עוד בס' נשמת אדם שם שאם יאמר כל היום אתה הוא ד' אלקינו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה וירבה בשמות מותר לכתחילה וכשיאמר תחילה ברוך כו' יהא עובר על לאו דלא תשא. דבר זה אין בנו כח להבין נ"ל בהבנת דבר זה