דברי חן חלק א מט

דאסור מה"ת להניח עסק מצותו דעסוק בה לעשות מצוה אחרת משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ובכה"ג יש לעיין אם עשה מצוה וכתב ס"ת מי נימא דכשר או לא מי דמי לאשה שפטורה ממ"ע זו ומשו"ה פסולה הס"ת או לא דמי לה

ונ"ל לפשוט דבר זה מדברי הרמב"ם [וכ"ד הטור] בהלכות יבום וחליצה פרק ו' הלכה י' דיבם הבא על יבמתו שהיא עליו באיסור עשה. קנאה. ונתלבטו רבים וגדולים למצוא טעם ומקור לדבריו להוציא דינו למרחב ולא עמד טעמם בם. עד כי מהרש"ל דחה דברי הרמב"ם לגמרי. והש"א בתשובה סימן ל"ג טרח לישבו דס"ל להרמב"ם דעשה שהיא בקום ועשה דוחה לעשה שהיא בשב ואל תעשה. ופ"י ג"כ תירץ כעין זה דלאו הבא מכלל עשה דוחה למ"ע מפורשת. אך הש"א שם בסוף תשובתו תברא לגזיזי' ממ"ש בפסחים נ"ט ע"א אלא לר' יוחנן בן ברוקא מאי אולמא כו' הרי דגם לעשה שהיא בשב ואל תעשה לא דחי ובזה נדחה גם תירוץ הפ"י. והנו"ב סוף מהדו"ק תירץ דבאמת הך דאין עשה דוחה עשה משום דמאי אולמא כו' לא מצינו לחז"ל שלמדו זה משום קרא והיא רק מצד הסברא משום דמאי אולמא ואפשר מה"ת באמת הברירה בידו כיון ששניהם מ"ע כו' וכ"ז מתחילה קודם הקיום אבל אם עבר ועשה העשה דנימא שיחשב כאלו לא קיים ולא קנה יבמתו. דבר זה הוא תפל בלי מלח דהרי גם איפכא ג"כ אמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה עכ"ל

והקונטרס אחרון בש"א שם הביא בשם הרי"מ לדחות גם דבריו דאי מה"ת הברירה בידו א"כ מאי פריך בחולין ל"ל תשלח אפי' לדבר מצוה ולטהר המצורע מאי אולמא כו' הא שפיר איצטריך כאן קרא דלא נימא שהברירה בידו ג"כ לקחת לטהר המצורע ושלא לשלח קמ"ל קרא דתשלח דלא

ול"נ לקיים דברי הנו"ב רק במקצת ולפ"ז יתיישב הכל דודאי מ"ש דמצד הסברא י"ל דהברירה בידו לקיים איזו מצוה שירצה הוא סברא נכונה. אמנם מ"ש דמאי דאמרינן בכ"מ מאי אולמא דהאי עשה אין זה מה"ת כלל. לא כן אנכי עמדי. דודאי דאורייתא הוא כדמוכח מחולין כנ"ל

ונ"ל דשרשו ומקורו ממה דת"ר בסוכה וברכות בשבתך בביתך ובלכתך בדרך פרט לחתן ועוסק במצוה שפטורין מק"ש. והקשו המפרשים ל"ל ב' קראי לחתן ולעוסק במצוה דאי מחד קרא הוה מוקמינן אמסתברא דדוקא עוסק במצוה ממש פטור מק"ש משא"כ טרוד רק במחשבת מצוה. הא בלאו הכי לעוסק במצוה ממש א"צ קרא שיפטור מק"ש דמהיכי תיתי שיניח מצוה דעסוק בה ויעסוק באחרת והנה הריטב"א תירץ דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו דסד"א איפטורי הוא דמיפטר מיני' אבל אי בעי למשבק הא ולמעבד אידך הרשות בידו קמ"ל כיון דפטור מן האחרת הרי הוא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר של רשות עכ"ל. הנה לסברת הנו"ב הנ"ל א"צ לדחוקי בנזדמן לו מצוה אחרת גדולה הימנה דאפי' באינה גדולה הימנה איצטריך קרא דסד"א דהברירה בידו למיעבד מצוה דבעי קמ"ל קרא דפטור מן האחרת בשעה שעוסק בזו וא"כ ה"ל אידך לגבי' כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר של רשות. ולפ"ז מכאן הוא דילפינן דכל שעוסק במצוה אחת אסור הוא להניחה ולעשות האחרת. וטעמא משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ולא מיבעיא כשעוסק במצוה הראשונה בקום עשה כגון בשילוח האם שנטלה ע"מ לשלחה שהרי עסוק הוא במצות שלוח דודאי אסור להניח מצוה זו ולעסוק באחרת דהיינו שיטלנה לטהרת מצורע אלא דאפי' רק עסוק בראשונה במ"ע שהיא בשב ואל תעשה ג"כ עוסק במצוה מקרי שאסור לקיים השני' שהיא בקום ועשה וטעמא משום דמאי אולמא כו' ומה"ט נמי הך חייבי' איסורי עשה. דעשה דידהו חל עליו מקודם שחל עליו מצות יבום. אע"פ שעשה זו ה"ל רק בשב ואל תעשה מ"מ דומה לעוסק במצות עשה של איסורי חייבי עשה ופטור ממ"ע דיבום והוי' עליו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו בשביל דבר של רשות. אמנם כל זה לכתחילה משא"כ בדיעבד שהניח מצוה דעסוק בה וקיים מצוה אחרת לא מסתברא דלא קיים המצוה אלא ודאי מה שעשה עשוי משום דהשתא אמרינן מאי אולמא כו' להיפך וכסברת נו"ב הנ"ל. ומשו"ה אי בעל חייבי עשה קנה

ונראה לי להביא ראיה לזה דכל היכא דאמרינן מאי אולמא בדיעבד שפיר דמי ומצוה שעשה עשוי דהנה בהגה בנו"ב מה"ת ביו"ד תשובה נ"ג הקשה שם קושיא עצומה על שיטת הריב"א דס"ל דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר ועשה לא לקי א"כ ל"ל [בשבת ובפסחים] לר"א לומר דה"ט דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט משום דה"ל עשה ולא תעשה תיפוק ליה דאפי' עשה גרידא נמי לא דחי משום דמאי אולמא כו' דבשלמא אי לקי שפיר אשמעינן בהא דיו"ט דאיכא גם ל"ת לענין מלקות משא"כ לשיטת ריב"א קשה. והנה על ריב"א גופא תירצו המפרשים די"ל דס"ל כדעת ריטב"א דעשה השוה בכל דוחה לעשה שאינו שוה בכל. ויו"ט הו"ל עשה שאינו שוה בכל לפי שהוא מ"ע שהזמן גרמא [וע' תוס' קדושין ל"ד] משו"ה איצטריך לומר דה"ל עשה ול"ת. אך לדעת הרמב"ם נתקשו המפרשים שהוא ג"כ ס"ל כדעת הריב"א כמו שמוכח ממ"ש בהלכות נזירות פרק ז' ואיהו הא ס"ל דגם בעשה דיו"ט נשים מצוות והדק"ל לדעת הרמב"ם למאי צריך ר"א לומר דיו"ט עשה ול"ת ונדחקו מאד

ונ"ל דמכאן מוכח דאף דאין עשה דוחה עשה משום דמאי אולמא מ"מ בעבר ועשה מצוה עביד משום דאמרינן מאי אולמא להיפך. אך זה בעשה גרידא משא"כ אי איכא גם ל"ת בהדי דעשה אז אפילו בדיעבד מה שעשה אינו עשוי ולא כלום עביד. וא"ש השתא ולא קשיא מידי לענין מה הוזכרה בש"ק שם שאינו דוחה יו"ט משום דיו"ט ה"ל עשה ול"ת לומר דאפי' בדיעבד ששרף קדשים ביו"ט והדליק בשמן שריפה לא קיים מצותו כלל. ואין להקשות כיון דלא עביד מצוה כלל א"כ אפי' מלקי נמי ילקה. י"ל דהל"ת תרתי לא עבדה. חדא שיתבטל על ידה עשיית המצוה ושנית שילקה ג"כ אין זה בכחה לעשות שהרי לולא הל"ת הוה שפיר מקיים המ"ע דיעבד. והשתא בשביל הל"ת אמרינן דלא קיים המצוה. מסתיי' דנחית ע"י הל"ת חד דרגא משא"כ ללקות אין לנו. ולא דמיא ללאו דחסימה

והנה זה א"ש אי נימא דהא דאין עשה דוחה עשה היינו רק לכתחילה. אבל אי נימא דגם בדיעבד מה שעשה אינו עשוי א"כ הדק"ל לענין מה אמר ר"א דיו"ט ה"ל עשה ול"ת לכך לא דחי לה שריפת קדשים הא אפי' עשה לחודא ג"כ לא דחי וכנ"ל, א"ו בדיעבד מה שעשה עשוי וה"ט משום דאמרינן בדיעבד מאי אולמא להיפך וכסברת נו"ב. [וע' בתשובת ש"א סימן צ"ז בענין מצוה הבאה בעבירה] וא"ש השתא בפשוט מה שמקשה בחולין תשלח ל"ל מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה שהרי כל כמה שהציפור חי' עליו לקיים מצות שילוח ואסור להניח מצותו מה"ת כדילפינן מקרא דעוסק במצוה וכמוש"ל וא"צ קרא דתשלח. ונהי דאי עבר ולקחה וטיהר בה המצורע קיים מצות טהרה משום דאמרינן מאי אולמא להיפך. אכן קרא דשלח בציפור חי' קמיירי ולא בשחוטה ולזה א"צ קרא דתשלח

נשובה לראשונות דנהי שהוכחנו מהא דקראי דעוסק במצוה [א"נ מהא דר' יצחק] שאיסור תורה הוא להניח מצותו שעסוק בה ולעשות אחרת מ"מ בדיעבד שכבר עסק באחרת ע"י שהפסיק מהראשונה מצוה דעבד עבד. וא"כ ס"ת שכתב בהיותו אונן ועסוק במצות מתו כשירה

והא דר' יצחק דאתא לידן נזכיר מה דתמיה לי מילתא ע"ד הטורי אבן בר"ה ט"ז שכתב שם להקשות על שיטת הרמב"ם שמצות טומאת קרובים אינו נוהג בנשים דלפ"ז גם אנשים ישראלים אינם מצווים להתטמאות לקרוביהם א"כ הא דאמר ר' יצחק ויהיו אנשים גו' טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהן בערב פסח. והאי מת מצוה פי' רש"י שנטמאו לקרובים ופירושו מוכרח דאי מת מצוה ממש מאי פריך בגמ' דתיפוק לי' לעוסק במצוה פטור ממצוה מדר' יצחק ול"ל קראי דבשבתך גו' הא שאני מת מצוה שדוחה כל המצות שאפי' כהן גדול נזיר ועושה פסח ומל בנו מטמא לו. א"ו