דברי חן חלק א מח

קורין בשני וחמישי ובשבת הוא בשביל שהלכו במדבר ג' ימים בלא מים דורשי רשומות אמרו כו' כיון שהלכו ג' ימים בלא תורה נלאו [ור"ל נענשו במים מרים] וקשה למה נענשו על שהלכו ג' ימים בלא תורה הא קודם מ"ת הואי ואז עדיין לא היו מצווין על ת"ת אע"כ אף שלא היו מחוייבין מדין ת"ת מ"מ ה"ל לעסוק במצות דידהו ונ"מ שיוצא גם ע"י שמיעה מפי אחרים. דמה"ט תקנו קריאת התורה דעיקרו נמי השמיעה מפי הקורא וא"כ לפ"ז נהי דנשים פטורות מת"ת אפ"ה חייבות לשמוע קה"ת. דלא גריעי נשים לאחר מ"ת מאנשים שקודם מ"ת שנענשו במרה ע"ז וכנ"ל

ולפ"ז מצאנו סמך גדול למנהגן שמנדבות ס"ת לקרות בציבור אחרי שמחוייבות לשמוע קריאת התורה כמו אנשים א"כ כמו שמחוייבין אנשים לקנות ס"ת נביאים וכתובים לקרות בהן בציבור וכופין ע"ז כמו שמבואר באו"ח סימן ק"ל ואינו ענין למצות כתיבת ס"ת שאנשים מחוייבים בה שהרי לכמה פוסקים אינם יוצאים בזה] וא"כ ה"נ שפיר דמי שנשים ישתתפו בקניית ס"ת לקרות בהן. וכשמנדבות ס"ת ודאי מצוה קעבדי: סימן כד לגיסי החו"ב מהור"ר אברהם שרגא נ"י חאצקעלאוויץ מליגום

מה שנסתפקת באונן שפטור מכל המצות אם כתב ס"ת מי הוי דינו כמו אשה דפסול משום וקשרתם וכתבתם כל שישנו כו' או לא דמי לאשה שהפסול אינו מצד עצמו ותיכף אחר הקבורה יתחייב א"כ אפי' כתב קודם לכן כשר. ונראה לך לפשוט מע"ז כ"ז דבעי בגמ' מאי איכא בין רב דמפיק מילה בעכומ"ז שפסולה משום ואתה את בריתי תשמור לבין ר' יוחנן דמפיק לה מהמול ימול המל ימול וקאמר איכא בינייהו אשה. ואמאי לא קאמר נמי דאיכא בינייהו אונן. א"ו דאונן מל את בנו לכו"ע. וה"נ כשר ס"ת שכתבו. עכ"ד

תשובה. הנה לא הזכרת דבמילת אונן כבר נחלקו בו הפוסקים הרש"ל בתשובה והרמ"א. דלרש"ל אונן מל בנו. ולהרמ"א אינו מל. אפי' ע"י אחר. לפי שאינו יכול לברך וצונו להכניסו כו' כיון שפטור מכל המצות. הביא פלוגתתם הט"ז ביו"ד סימן שמ"א ולדבריך יהי' מהא דע"ז קושיא גדולה ע"ד הרמ"א וכעין פלוגתתם במילה נחלקו ג"כ שארי מחברים בחליצת אונן הובאו דבריהם בקיצור בבה"ט א"ע סימן קס"ט ס"ק מ"ד וע' פמ"ג בפתיחה כוללת באו"ח שם ח"ב אות קטן כ"ט. והחת"ס בתשובה חלק יו"ד סימן שכ"ה רצה לדחות ראיית הרש"ל אבל כנראה לא ראה באותו שעה בתשובת נו"ב מהדו"ק סימן כ"ז שהקדימו בכל דבריו. וכל דחיותיו שם חוזרין ונראין ע"ש]

אמנם כשנעיין נראה שאין הוכחתך מהא דע"ז כדי הכרע כלל. דהנה הא דאונן פטור מכל המצות לרש"י ולרמב"ם היינו טעמא משום שהוא טרוד במחשבת קבורת מתו דהוי טרדה דמצוה כמו חתן דילפינן לי' מקרא דבשכבך גו' דפטור מק"ש וה"ה מכל המצות. ולהתוס' והרא"ש משום כבודו של מת. וכדמוכח מירושלמי. והנה לטעמם של רש"י ורמב"ם משום דה"ל דומיא דחתן א"כ אם רצה להחמיר על עצמו וליתובי דעתי' ולקרות ק"ש או שאר מצות רשאי ומקבל עליו שכר כמצווה ועושה וראי' מר"ג שקרא ק"ש ואמר איני שומע לכם לבטל מעלי מ"ש אפי' שעה אחת וא"כ ודאי כשכתב ס"ת או עשה שאר מצות לא גרע מק"ש ומצווה ועושה קרינן בי'. דנהי דאינו מחוייב לבטל טרדתו מ"מ אם ביטל טרדתו ועשה מצוה בישוב דעתו מצווה ועושה קרינן בי' [וע' מ"א סימן תרצ"ז ס"ק ט"ז ובתשובת כת"ס סימן צ"ט] וא"כ לא דמי לאשה כלל. ואפי' להתוספות ורא"ש שפסקו בחתן דלא כל הרוצה ליטול את השם יטול היינו מטעם דחיישינן ליוהרא והרי זה אינו רק חשש דרבנן ואין זה איסור דאורייתא דנימא דמשו"ה יהי' המצוה שעשה או הס"ת שכתב פסולה

ועל דעת הרמב"ם שפסק בחתן דאם רצה לקרות קורא קשיא לי דהב"י כתב הטעם משום דפסק כר' יוחנן דמוחלפת השיטה. ורבן שמעון בן גמליאל הוא דס"ל דאם רצה לקרות קורא וכיון דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו א"כ לפ"ז פסק כוותי' והתוס' יו"ט תמה עליו דלפ"ז ה"ל נמי בהלכות תענית להעתיק דברי רשב"ג דלעולם יעשה אדם עצמו ת"ח. ע"כ תירץ הוא דבאמת הרמב"ם ג"כ ס"ל כהתוס' ורא"ש וכאוקימתת רב שישא אך הרמב"ם ס"ל דאין הלכה כרשב"ג רק היכא דמסתבר טעמי' וכדעת הרי"ף כו'. ואני תמה גם על תירוצו שהרי להרמב"ם דס"ל כת"ק דרשב"ג א"כ לא ס"ל דאמרי' הרואה סבור מלאכה הוא דלית לי' והרי הרמב"ם גופי' ריש מקום שנהגו דתנן ואל ישנה מפני המחלוקת מפרש בפי' המשנה שלו כטעמו של רבא שם בגמ' דאין בה משום שינוי המחלוקת משום דהרואה סבור מלאכה הוא דלית לי' וז"ל שם לפי שזה אינו נראה שינוי כו' אבל הבטלה אין בה מחלוקת עכ"ל. וכ"מ בחיבורו הלכות יו"ט שכתב שם ואעפ"כ אל יתראה בפניהם שהוא בטל מחמת איסור. משמע שהבטלה בעצמה אין בה מחלוקת משום דהרואה סבור כו'. ואפשר לומר דרשב"ג דקאמר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח בתרתי פליג על ת"ק דת"ק ס"ל דדוקא ת"ח בטילין אבל לשאר כל אדם אסור משום יוהרא. ורשב"ג ס"ל לא זו דאין בזו משום יוהרא ורשאי לבטל. אלא אף גם זו דמצוה איכא שיעשה כל אדם עצמו ת"ח וז"ש לעולם יעשה כו' כלומר דאית בי' מצוה וכן מוכח במס' תענית דף ל' דרשב"ג מצוה נמי קאמר

ולפ"ז י"ל דהא דלא העתיק הרמב"ם דברי רשב"ג דלעולם יעשה כו' היינו משום דרמב"ם אינו פוסק כרשב"ג וכמו"ש התוס' יו"ט. וליכא מצוה מ"מ לענין רשות ס"ל כרשב"ג דאין במניעת מלאכה משום יוהרא וכסתם משנה דריש מקום שנהגו וכאוקימתא דרבא שם. וסמך הרמב"ם עצמו על מ"ש בהלכות יו"ט פרק ח' דדוקא במתראה שמפני איסור הוא בטל הוא דאסור הא לאו הכי שרי

ולטעם השני שכתבו התוס' והרא"ש בשם הירושלמי דאפי' ם בא להחמיר אין שומעין לו מפני כבודו של מת. הנה גם זה אינו רק מדרבנן וכן מבואר בב"י באו"ח וא"כ הא לא מצינו שחכמים יבטלו מעשיו כאן דאפי' דיעבד לא יהני מעשה מצוה שעשה ואף דאם בירך אין עונין אחריו אמן זה הויא כלכתחילה

היוצא לנו דלהרמב"ם ורש"י באונן ובחתן אם בא להחמיר על עצמו מחמיר ואם עשה מצוה עשה כד"ת ולדעת תוס' ורא"ש אף דס"ל דאם בא להחמיר אין שומעין לו כהירושלמי אי משום דמיירי בשאין לו מי שישא משאו והוא דומיא דחתן ופסק הירושלמי והפוסקים כמ"ד דלא כל הרוצה ליטול את השם כו' או דאפי' בשיש לו מי שישא משאו וטעמא של הירושלמי מפני כבודו של מת [ולפ"ז אתיא הירושלמי ככו"ע] דתרווייהו לא הוו איסורייהו רק מדרבנן. א"כ אין ראיה כלל ממה שהבאת דלא אמר בע"ז שם איכא בינייהו אונן דהא בדאורייתא כו"ע מודו דאונן מל בנו. אלא דהא דרמ"א ס"ל דאינו מל משום דס"ל כשיטת תוס' ורא"ש דאם בא להחמיר על עצמו אין שומעין מדרבנן אי משום יוהרא אי משום כבודו של מת. וא"כ ליתא ראייתך כלל. ואכתי י"ל דהס"ת שכתב אינן תהי' פסולה מדרבנן אך כבר כתבתי דלא אשכחן שחכמים יבטלו מעשי' דאף דיש כח בידם לבטלו בשב ואל תעשה מ"מ בשכבר עשה מצוה למה יבטלו מעשי' וא"כ ודאי הס"ת כשר. ומכ"ש לדעת רש"ל דס"ל דאף לתוס' ורא"ש דמפני כבודו של מת אסור להחמיר על עצמו ואין שומעין לו מ"מ במצוה פרטית שחיובא עלי' דוקא לכו"ע אונן מחוייב ומשו"ה מחוייב אונן למול בנו פשיטא דלדידי' ס"ת שכתב כשירה ופשוט. ובעיקר מחלוקת הרש"ל והרמ"א כתבתי בתשובה אחרת

והנה כ"ז באונן שעדיין אינו עסוק במתו ורק טרוד במחשבת קבורתו ובכה"ג העלינו דמה"ת רשאי להחמיר על עצמו ולקרות ק"ש או לעשות שאר מ"ע. וא"כ פשיטא כשכתב ס"ת דכשירה וכמו"ש. אך באונן שכבר עסוק בצרכי מתו דאז נראה