דברי חן חלק א מה

דכשמגיע ליאר מחזי ח"ו כקללה ולא לברכה והרי הם נצטוו לברך ולא להיפך וע"כ אסור לעלות אפי' אי ליכא כהנים אחרים רק הוא ויתבטל עי"ז לגמרי ברכת כהנים. ולפ"ז אף דבטעמא דפגם תפלה לחודא נמי סגי בהא דאין מורידין לפני התיבה לקורין אלפין עיינין ולא צריך משום דמחזי כקללה. ועוד דאדרבה הש"ץ אינו עולה לברך ברכת כהנים אלא א"כ הבטחתו כו' וע"כ משום פגם תפלה לחודא נראה דרש"י ז"ל כונתו מ"ש ועושין ברכת כהנים היינו אם הם כהנים והבטחתו כו' או כשהוא מקרא להכהנים שהרי קיי"ל שהש"ץ מקרא להם מלה במלה מדכתיב אמור להם. וא"כ מחזי כקללה. ואף דבאין מורידין כו' סגי בטעמא דפגם מ"מ כתב רש"י משום קללה לתת טעם בהא דאמר תניא נמי הכי כרב אסי דחיפני ובישני לא ישא את כפיו. ויצא לנו מזה דרש"י הוצרך לב' טעמים טעם דמחזי כקללה ל"ש רק בכהנים א"נ בש"ץ בתפלת שחרית אבל בש"ץ בתפלת מנחה וכיוצ"ב שאין בו נשיאת כפים שרי. אך משום פגם אפי' בכה"ג אסור. ואי משום פגם דווקא בש"ץ שייך זה אבל בברכת כהנים וכן בברכה של ב"כ ל"ש זה. ועוד דדוקא בדאיכא אחר אבל בדליכא אחר כה"ג דר"ח שלא הי' מקורב להקב"ה כמותו לית לן בה אבל משום קללה בכל גוונא אסור

לפמ"ש דמשום פגם בדליכא אחר שרי להוריד לפני התיבה וכדמוכח מעובדא דר' חייא א"כ פשוט דאם כולם מדברים כן כגון בבית שאן ובית חיפה עצמו מותרים להיות ש"ץ מהם ובהן עצמן וא"צ לבקש להם ש"ץ ממקום אחר. וכ"כ המ"א בסימן נ"ג בשם רדב"ז. אך לענין ברכת כהנים לכאורה לא הי' נראה כן אמנם גם בסימן קכ"ח ס"ק מ"ו הביא המ"א בשם הרדב"ז דאם כל בני עירו קורין כן שרי. וצ"ל דטעמא דכיון דכולם קורין. כן לא מחזי תו לקללה רק לברכה ע"פ לשונם. ולדידי הי' נראה דדבר זה במחלוקת שנוי' שהרי כן לשון הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות תפלה ששה דברים מונעים נשיאת כפים הלשון כו' הלשון כיצד העלגים שאין מוציאין את האותיות כתיקונן כגון שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין או לשבולת סבולת וכיוצ"ב אין נושאין את כפיהם. ע"כ. הרי שאינו מפרש כפי' רש"י משום דמחזי כקללה אינו נושא כפיו רק בכל גוונא כשאין מוציא את האותיות כתיקונן אף דלא מחזי כקללה. וצריך טעמא דבשלמא בש"ץ א"ש כמוש"ל אבל באינו ש"ץ ודאי דמברך ומתפלל לעצמו אף שהוא נלעג לשון א"כ מאי שנא ברכת כהנים דאינו מברך. הא אינו שליח להוציא אחרים אלא להוציא עצמו מידי חובתו שמחוייב לברך את ישראל כמוש"ל

והי' נ"ל לומר בטעמו של דבר לדעת הרמב"ם דהעלגים שאין מוציאין האותיות ע"פ דרכי לשון הקודש ה"ל דינם כמדברים בשאר לשון שאינו לשון הקודש וכגון ארמית וערבית שכתב הרמב"ם שהוא לשון הקודש שנשתבש. ולפ"ז א"ש מ"ש בעלגים שאינם נושאין כפיהם שהרי דרשינן מקרא דכה תברכו בלשון הקודש דוקא וכדתנן בסוטה ל"ב ואלו נאמרין בלשון הקודש כו' ברכת כהנים כו' משא"כ לענין תפלה וק"ש הא תנן שם דנאמרין בכל לשון. ומשו"ה דוקא לש"ץ אינם מתמנין לפי שהוא גנאי לצבור. אבל לעצמו מברך ומתפלל. אולם לדעת רש"י דנקט בברכת כהנים טעמא משום דמחזי כקללה משמע דאי לאו הכי הוי שפיר לשונו לשון הקודש אף שנשתבש. והטור והשו"ע שכתבו מי שאינו יודע לחתוך האותיות כגון שאומר לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וכיוצא בזה לא ישא כפיו נראה דכהרמב"ם ס"ל דלאו דוקא משום דקורא לאלפין עיינין לחודא לא ישא כפיו רק משום שאינו מדבר כהלכתו. ולפ"ז לא יפה עשה המ"א מה שהביא דברי הרש"ל שהוא לפי דעת רש"י מטעמא דמחזי כקללה על דברי השו"ע דאזיל לפי הרמב"ם. ודברי הרש"ל אפי' לדעת רש"י ג"כ תמוהין שכתב ואע"ג שלא מצינו עין כו' [וע' מ"ש בספר מחצית השקל פירושו לתרץ קושיית הבאר היטב] והרי רש"י כתב בעיינין אלפין משום פגם תפלה ואה"נ דבברכת כהנים לית לן בה וכמו"ש ואי דקשיא לך מ"ש בשו"ע בדין ברכת כהנים דגם לקורין עיינין אלפין אית בהו האי דינא. ודאי שהוא רק לדעת הרמב"ם וכמו"ש. ולא לדעת רש"י

ולדעת הרמב"ם שכתבנו דס"ל דהני עלגים בלשון ה"ז כאלו מדברים בלשון לעז שאינו לשון הקודש. אי ס"ל כדעת הסוברים בשו"ע סימן ק"א דיחיד לעולם לא יתפלל כי אם בלשון הקודש א"כ הא דתניא אין מורידין לפני התיבה כו'. צ"ל דהיינו שלא באתרייהו בבית שאן ובבית חיפה אבל באתרייהו לא יתפללו ביחיד רק מורידין לפני התיבה אפי' מהני דמקומן שקורין בשיבוש ואז דווקא א תהי' תפלת ציבור דמתקבלת משא"כ ביחיד הא אין מאה"ש נזקקין אלא ללשון הקודש שאינו משובש

נשובה להנ"ל דנ"ל דטעמא דרמב"ם בברכת כהנים הוא משום דהני דקורין בשבוש לא מקרי לשונם לשון הקודש רק שאר לשון. וכיון דברכת כהנים אינו אלא בלשון הקודש לכך מונע מלישא כפיו משא"כ לדעת רש"י. ונראה לכאורה ראי' לדעת רש"י ממ"ש במגילה שם א"ל ר"ח לר"ש ב"ר אילמלא אתה לוי פסול אתה מן הדוכן כו' א"ל זיל אימא לי' כשאתה מגיע אצל וחכיתי כו'. ואם איתא דכל עלג שאינו מוציא האותיות כהלכתן אינו עולה לברך ברכת כהנים ולאו דוקא הני שקורין אלפין עיינין משום דמחזי כקללה. א"כ ר"ש גופא מ"ט לא ידע לאהדורי לר"ח כגוונא דא"ל ר"ח ממש עי' ביצה כ' ע"ב האי צורבא מרבנן כו'] אלמלא אתה כהן פסול אתה מן נשיאות כפים משום שאינו יכול לומר ויחונך. א"ו למי שקורא חיתין ההין כשר לנשיאת כפים. ודלא כהרמב"ם והמ"א שכתב בסעיף קטן מ"ו דהוא הדין מי שקורא חיתין ההין לא ישא כפיו היינו לדעת הרמב"ם] [ואולי גם לדעת רש"י משום דגם זה לשון קללה מלשון להונות איש כו'] ויש ליישב בדוחק

ולפמ"ש בדעת הרמב"ם א"כ בחליצה דבעי נמי בלה"ק דוקא מדכתיב ככה א"כ ביבם שהוא נלעג לשון לא מצי לחלוץ דאף דאמירתו הוי אמירה אבל הא אינו בלה"ק רק כשאר לשון. אך הבאה"ט בא"ע סימן קס"ט סעיף קטן ל' הביא בשם המהרי"ט דנלעג לשון שאינו יכול לבטא ולחתוך האותיות כתיקונם חולץ. וראיתי במהרי"ט עצמו בתשובה שם שכתב נראה דמאחר שיודעים אנו שכך מנהגו לבטא אותם אותיות בשבוש זהו אמירתו דהא דדרשינן ככה עיכובא היינו שאין נאמרין בכל לשון אלא בלשה"ק ומאחר דדרכו להחליף המבטא הא בחית וכיוצ"ב כך הוא לשונו וראי' דלענין נדרים דבעינן לבטא בשפתים ותנן כו' ולשונות של עכומ"ז הן ומקרי נדר וחייבים עליהם קרבן כו'. והא דאמרינן חפני ובישני לא ישא כפיו התם משום דבעינן דהברכה שמברכין לישראל שתהא ברורה מפיהם של כהנים דומיא דש"ץ. ואדרבה יש להביא ראי' משם שלא אמרו דחיפה ובית שאן אינם נושאים כפיהם וכי תעלה על דעתך שאנשי חיפה ובית שאן אינם נושאים כפיהם לעולם א"ו שמברכין בעירם שדבריהם במקומן ניכרים וידועים עכ"ד בקיצור. ולמ"ש. מנדרים אין ראי' כלל דהתם ל"צ לשה"ק כלל. ומאי דפשיטא לי' דאף שקורא בשבוש מקרי לשה"ק מסופקני אם חלץ ואמר בלשון תרגום אם יצא ג"כ לדעת המהרי"ט דהרמב"ם כתב שהוא לשון הקודש שנשתבש. ומ"ש שלא אמרו דחיפה וב"ש כו'. התינח בלשון הברייתא אבל הרמב"ם לא הזכיר כלל חיפה וב"ש אלא העלגים שאין מוציאים כו' א"נ כפיהם. ומשמע דאפי' במקומן נמי. אמנם דעתי בטלה נגד דעת הגאון מהרי"ט ז"ל ואחרונים שהעתיקו דברי' להלכה ולמעשה. אביך הדו"ש כו' ח"ן: פיקקעלין ד' צו תרנ"ב לפ"ק. סימן כא דיני תפילין אשר שאלתני ידידי באחד שיושב ועוסק בתורה כל היום אם חייב להניח תפילין או פטור. עכ"ד

תשובה הנה שאלתך באה סתומה ולא בארת מה ספקתך