דברי חן חלק א מד

מרומז דבר זה בתורה ונ"ל ברור שהוא בכלל ולא תחללו את שם קדשי שהרי הרמב"ם בפרק ג' מהלכות ת"ת כתב כל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס הרי זה חילל את השם ובזה את התורה שאסור ליהנות מד"ת והנה זהו דברי ר' צדוק באבות פרק ד' ודברי ראב"צ בנדרים ס"ב אל תעשם עטרה כו' ואל תעשם קרדום כו' מק"ו ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קודש שנעשו כלי חול כו' המשתמש בכתרה של תורה כו' הרי דמטעם חלול קאתי עלה. ועוד מצאתי במדרש תנחומא וארא ילמדנו רבנו מהו שיקרא אדם את השם באותיותיו כך שנו רבותינו אלו שאין להם חלק לעוה"ב כו' א"ש אומר אף ההוגה את השם באותיותיו ראה כמה קשה חילול השם ע"כ. הרי מכאן להדיא דההוגה ומכ"ש המשתמש ג"כ מחלל את השם דאזהרתי' מלאו דלא תחללו את שם קדשי

והנה התוס' בפסחים נ"ט כתבו דהא דבעינן בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה היינו בעשה שדוחה ל"ת. אבל בעשה חמורה שדוחה עשה הקלה לא בעינן בעידנא וראי' מר"א ששחרר עבדו (והטו"א במגילה דחה דבריהם די"ל דר"א נתן לו גט שחרור על תנאי. ולי יפלא בל"ה מי זוטר הא דא"ר יוחנן ברכות ו' בשעה שהקב"ה כו' מיד הוא כועס] וכיון דהמשתמש בשמות הקדושים הוא באיסור לאו ובעי בעידנא ועל ידי שם אינו בעידנא כמובן

אברא דיש לדחות דאע"ג דמשתמש בתגא הוא באיסור דלא תחללו גו' היינו לעשות בו חפציו וכמ"ש לעיל משא"כ לצרף לעשרה ולכל דבר שבקדושה שיתקדש ש"ש ע"י לא מיבעי דזה לאו חלול מקרי אלא דגם קידוש השם מקרי שהרי ע"י יתקדש השם ברבים כעובדא דר"א. אמנם הא דבעינן עשרה לכל דבר שבקדושה ילפינן מהא דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה כדאיתא בברכות כ"א והא דאסור להשתמש בשמות הקדושים שלא לצורך הוא באיסור דולא תחללו את שם קדשי ומעתה בנידון שאלת הח"צ קורא אני פסוק זה ולא תחללו את שם קדשי להשתמש בשמות הקדושים כי זה חלול הוא לי וכ"ת הא יבא עי"ז קדוש השם לצרף הנוצר לתפלה ולכל דבר שבקדושה. ע"ז מסיים קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל אינני רוצה להתקדש רק בתוך בני ישראל ממש לא ע"י זה שאינו מבני ישראל וע' סוטה כ"ו ע"א דבר אל בני ישראל כו' ע"ש

ובהאי ענינא אתיא לי שפיר הא דתנא משמי' דר' יהושע בן קרחה יומא ע"ה ע"ב אל תקרי שטוח אלא שחוט מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה ופי' רש"י ומלמד שהשליו דבר שטעון שחיטה הי'. אמר ר' וכי מכאן אתה למד פי' דיש שחיטה לעוף מן התורה]. והלא כבר נאמר וימטר גו' ונראה לומר ע"פ מה דאיתא בחולין ס"ז ע"ב ר' יוסי בן דורמסקית אומר לויתן דג טהור הוא שנאמר כו'. והקשה הח"א רש"א וז"ל ק"ק וכי יש להסתפק בו בדג טמא וכי ס"ד שיאכיל הקב"ה לצדיקים לעתיד לבא דבר טמא ע"ש ותירוצו דחוק מאד. ול"נ ע"פ מ"ש בסנהדרין ס"ה וס"ז והבאתיו לעיל דרב חנינא ורב אושעיא כל מעלי שבתא הוו עסקי בספר יצירה ומברי לה עיגלא תילתא ואכלי לי' ומשמע דאכלי להו בשבת לפי שא"צ שחיטה ואין בו משום אבר מן החי וכן כתב השלה"ק בפרשת וישב דדבר הנוצר ע"י ספר יצירה אין בו משום אבר מן החי. והנה עסק ספר יצירה הוא צירופי אותיות השם כמ"ש רש"י שהיו מצרפין אותיות השם שבהם נברא העולם כו' דמעשה הקב"ה הן ע"י שם קדושה שלו הוא. ובברכות נ"ה ע"א אמר רב יהודא אמר רב יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ. ופי' רש"י ע"י צירופין בספר יצירה תני להו. ולפ"ז כל הברואים הראשונים שנבראו ע"י צירופים של ספר יצירה אין בהם משום איסור אבר מן החי. ומסתברא דכמו כן אין בו משום טמא. והוא בכלל מ"ש חז"ל בסנהדרין נ"ט ע"ב אין דבר טמא יורד מן השמים וע' פי' רש"י שם. הכי נמי הלויתן שהוא הבריאה הראשונה שנברא מיד הקב"ה בעצמו ולא ע"י הטבע ולד מולד אין בו משום איסור טומאה ואפי' לא הי' בו סימני טהרה שרי באכילה וי"ל שזהו כוונת הירושלמי בשבת סוף פרק ט' דלויתן הותר מכלל איסור ע"ש. וזהו דקמ"ל ר' יוסי בן דורמסקית בחולין דלויתן דג טהור הוא בסימני טהרה הגם דבלאו הכי הי' שרי באכילה. וזהו שאמר ריב"ק ביומא שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה ולא דקמ"ל דעוף טעון שחיטה מן התורה. אלא זה קמ"ל דלא נימא דכמו שהי' המן בריאה חדשה בעולם הזה כן הי' השליו שירד עמו ברי' חדשה דלפ"ז לא הי' צריך שחיטה. קמ"ל דהשליו לא הי' ברי' חדשה ע"כ הי' צריך שחיטה: פיקעלין א' לסדר ואתה תצוה שנת תרל"ח לפ"ק סימן כ דיני נשיאת כפים לבני החו"ב מ' אברהם נ"י נאטענזאהן

אשר שאלתני בני יקירי על מ"ש באו"ח סימן קכ"ח סעיף ל"ג מי שאינו יודע לחתוך האותיות כגון שאומר לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וכיוצא בזה לא ישא את כפיו. וכתב המג"א שם ס"ק מ"ז ואע"ג שלא מצינו עין בברכת כהנים מ"מ כשקורא יאר ד' מחזי כקורא יער בעין דעין ואלף שווין אצלו. עכ"ל. וקשיא לך הא מצינו עין בברכה של ברכת כהנים אשר קדשנו במצותיו וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. וכי גרעה ברכה זו אף שהוא רק מדרבנן מתפלה דרבנן שאין ממנים למי שקורא אלפין עיינין כו' כמ"ש בהלכות ברכות השחר סימן נ"ג ובזה תהי' מיושבת קושיית הבאר היטב שם סימן קכ"ח ס"ק נ"ה. עכ"ד. הנה בקושיא זו הקדימך הפרי מגדים באו"ח שם. ותירץ דמשום הברכה יכול אחר להוציאו. ותמיהני עליו בזה הלא המ"א שם סימן קכ"ח ס"ק י"ז כתב בשם המבי"ט שכולם יברכו ואין אחד מברך והאחרים יענו אמן מפני הטירוף. ולתרץ קושייתך המעיין בעיקרי הדברים יראה דלא קשיא מידי. דהנה רש"י במגילה כ"ד אהא דתניא אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין כתב וז"ל ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ד' פניו ולשון קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס כמו פני ילכו כו' ומעין עושין אלפין ופוגמין תפלתן. ויש לדקדק בדברי רש"י ז"ל דבקורין לאלפין עיינין כתב משום ברכת כהנים דמחזי כקללה משמע הא אי לא הוי מחזי כקללה ל"ל בה. ושוב כתב בקורין לעיינין אלפין משום פגם תפלה משמע אפילו לא משתמע קללה מ"מ פגם תפלה איכא. וא"כ ל"ל לרש"י ליתן טעם בקורין לאלפין עיינין משום דמחזי כקללה תיפוק לי' משום פגם תפלה. ונ"ל דהענין הוא כך דמ"ש רש"י משום פגם תפלה ר"ל דכיון דשליח של ציבור הוא ששלוחו של אדם כמותו כדתנן בפרק אין עומדין א"כ גנאי גדול לציבור שישלחו בעדם לבקש ולהתפלל נלעג לשון והקריבהו נא לפחתך גו' [וכ"ז כשהעלג אינו מקורב למלך יותר מאחרים. אמנם כשידענו שהוא מקורב יותר מאחרים וקרוב הוא למלך מאד אשר בקראו אליו שומע ויושיע אזי אין זה גנאי לציבור ואדרבה מעליותא לגבייהו. ומתורץ בזה קושיית תוס' במגילה מהא דהוריד רבי לר' חייא בב"מ פ"ו. והוא בכלל תירוץ התוס' בב"מ שם]

ולפ"ז פשוט דדוקא לש"ץ אין מורידין לפני התיבה אבל בינו לבין עצמו ודאי דמתפלל ומברך ולא שייך לומר שיש ח"ו פגם בתפלתו. דמי שם פה לאדם כו'. אמנם לברכת כהנים יש חילוק בדבר דבקורין לעיינין אלפין. מברכין את העם שפיר לכתחילה אף דאיכא כהנים אחרים בלאו הם. שהרי הכהנים לאו שלוחי דציבור המה דנימא שיתברכו מפני כהנים אחרים שאינם כבדי פה דהא חיובא דברכת כהנים מ"ע אכל כהן רמיא שיברך את ישראל וא"כ אין קפידא כלל אם אינו מוציא הלשון כתיקונו. ומכ"ש בברכת אשר קדשנו במצותיו וצונו לברך את עמו כו' דלא עדיפא משארי ברכת המצות של לולב וסוכה וכיוצ"ב שמברך לעצמו אף שהוא נלעג לשון. משא"כ לאותן שקורין לאלפין עיינין בברכת כהנים עצמו