דברי חן חלק א לח

אך לכאורה קושייתנו זו לא קשיא מידי דא"א לומר דהא דאמר רבא הא דאורייתא ר"ל עיקרו דאורייתא והא דרבנן עיקרו דרבנן משום דרבא ודאי לא ס"ל חילוק זה שהרי בעירובין ל"ו שם דמתרץ ר"ה ב"ח דשאני ספק טומאה דאית לי' עיקר מן התורה מספק עירוב דאין לו עיקר מן התורה עני רבא בתרי' ואמר תירוץ אחר התם ה"ט דר' יוסי דהעמיד טמא על חזקתו הרי דלא ס"ל חילוק דר"ה ב"ח מדלא ניחא לי' לתרץ כוותי' וע"כ ה"ט משום דס"ל לרבא כיון דהשתא תרווייהו דרבנן נינהו אין לחלק בינייהו לאמר שזה שעיקרו דאורייתא יהא חמור כיון דהשתא מדרבנן הוא בתר השתא אזלינן. לפ"ז שפיר דחי ר"ז לדרבא כיון דע"כ צ"ל דרבא דקאמר הא דאורייתא הא דרבנן ר"ל דאורייתא ממש ולא משום דעיקרו דאורייתא כיון דלשיטת רבא גופא אין מעליותא לדרבנן אף שעיקרו דאורייתא יותר מדבר שעיקרו גם כן מדרבנן

אולם כד מעיינת א"א לומר דלרבא אין מעליותא וחומר לדבר שעיקרו מה"ת נגד דבר שעיקרו מדרבנן שהרי בסוכה מ"ד מקשה שם אביי לרבה מ"ש לולב דעבדינן לי' שבעה זכר למקדש ומ"ש ערבה דלא כו' ומשני רב זביד משמי' דרבא לולב דאורייתא עבדינן לי' שבעה זכר למקדש ערבה דרבנן לא כו' ופריך עלה שם בגמ' ומסיק אלא אמר רב זביד משמי' דרבא לולב דאית לי' עיקר מן התורה בגבולין עבדינן לי' שבעה זכר למקדש ערבה דלית לי' עיקר מן התורה בגבולין לא כו'. ונראה פשוט דלאו דרבא הדר בי' השתא אלא דהשתא הבין רב זביד דהא דאמר רבא לולב דאורייתא ה"נ קאמר לולב עיקרו דאורייתא והרי זה ראי' לקושייתנו בדרבא הנ"ל הרי דאשכחנא דלרבא גופא יש חומר לדבר שעיקרו דאורייתא על דבר שעיקרו דרבנן לענין דעבדינן לי' זכר למקדש וא"כ י"ל דה"נ יש חומר ללולב שצריך להפסיק את שולחנו וליטלו משום דעיקרו דאורייתא משא"כ תפלת המנחה כמ"ש לעיל והדרא קושיא לדוכתה מה דחי ר' זירא. א"ו דה"ט דליכא לפרש מה שאמר רבא לולב דאורייתא דר"ל עיקרו דאורייתא דא"כ צ"ל דתפלה דרבנן ר"ל עיקרה דרבנן ובאמת אינו כן דתפלה נמי עיקרה דאורייתא פעם אחת ביום ואכתי מאי חילוקא בין לולב דיו"ט שני למנחה כיון דתרוייהו עיקרן דאורייתא אע"כ דרבא דאמר לולב דאורייתא היינו דהשתא גופא הוי דאורייתא ע"ז שפיר דחי ר' זירא דהכא ביו"ט שני עסקינן ודיקא נמי כו' וכיון דתרווייהו הוויין דרבנן שעיקרן דאורייתא שפיר קא קשיא לי' לרב ספרא עד שהוצרך לשנויי הא דאיכא שהות כו'

ולפ"ז י"ל הא דלא ניחא לי' לרבא בעירובין תירוצא דרב הונא ב"ח ע"כ לאו כדס"ל מעיקרא דלא משמע לי' להחמיר בדבר שעיקרו מה"ת מדבר שעיקרו מדרבנן דודאי ז"א כמו שכתבתי ראי' מסוכה מ"ד (וזהו שא"ל רבא לר"נ מאן האי תנא כו' בעירובין ל"ז ע"ב וע' שם בתוס' ומשום דר"נ ג"כ מפליג בזה עי"ש ל"ב ע"א תוס' ד"ה תאנים ומה שכתב בספר באר אברהם שם ל"ו אינו מוכרח כלל] אלא דה"ט דלרבא לא ניחא לי' לתרץ כר"ה ב"ח משום דלתירוצא דר"ה מוכרחין לומר דעירובין עיקרו דרבנן ולא כטומאה שעיקרה דאורייתא ורבא הא ס"ל דעירובין ג"כ עיקרו דאורייתא דהיינו י"ב מיל א"כ אכתי מ"ש ספק עירובין מספק טומאה על כן הוכרח רבא לתרץ תירוץ אחר שאני טומאה דהעמד טמא על חזקתו וכיון דאיכא פלוגתא בין רבא לר"ה ב"ח פסק הרמב"ם ז"ל כרבא. ועוד שגם ר"ה לא אמר רק אליבא דר' יוסי. ונראה דרבא אזיל לשיטתי' דס"ל דתחומין די"ב מיל הוי דאורייתא בהא דשתיק לי' רבא לר"ח בעירובין נ"ה אהא דמתיב לר"ה דאי יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהם איך היו נפנין ישראל כשהלכו במדבר ולא משני לי' הא תחומין דרבנן א"ו ס"ל לרבא די"ב מיל כמחנה ישראל הוי דאורייתא אבל אין לתרץ דקושיית ר"ח היתה למ"ד תחומין דאורייתא כמו שתירץ הריטב"א דזה א"א לומר כמו שכתבתי בזה לעיל סימן ד' עכ"פ יצא לנו דממקום שבאו לסתור הני תרי פתקי הרמב"ם ז"ל דהלכות תפלה ודהלכות עירובין משם ראי' להרמב"ם ז"ל דתרווייהו הוויין דאורייתא. ולפ"ז י"ל דהא דלא קאמר בשבת דידע לה בי"ב מיל ואליבא דכו"ע י"ל דלא פסיקא לי' להגמרא לשנויי הכי אליבא דר"ל דדלמא כר"ה ב"ח ס"ל דלר' יוסי אף י"ב מיל הוי דרבנן וא"כ בל"ה לאו כו"ע הוא. ודברי מראה הפנים שם בעירובין פ"ה אינם מדוקדקים. כמש"ש

שוב מצאתי בנו"ב מהדו"ק בא"ע סי' ב' שכתב ג"כ דה"ט דרבא דלא ניחא לי' למימר כר"ה ב"ח משום דסובר די"ב מיל לכו"ע דאורייתא וכתב וכבר פירשתי כן בתשובה אחרת כו' אבל אנחנו לא זכינו לשיחתו בזה מאיזה טעם הכריח הוא ז"ל לפרש כן: סימן יז

שאלת ממני ידידי באחד שהי' טרוד בעסקיו בשחרית עד שעברו ד' שעות מן היום ולא התפלל ובמעט הי' קרוב למזיד. אם עוד יתפלל עד חצות או ימתין עד אחר חצות ויתפלל מנחה שתים

תשובה. הנה מפורש הוא בשו"ע או"ח סי' פ"ט דאם טעה או עבר והתפלל אחר ד' שעות אע"פ שאין לו שכר כתפלה בזמנה. שכר תפלה מיהא איכא וא"כ לא מיבעי שוגג מתפלל אחר ד' שעות. אלא אפי' מזיד נמי מתפלל לאחר ד' שעות. כדמשמע מלשון או עבר פי' במזיד ואית לי' שכר תפלה

הן אמת שכולם תמהו על דין זה שמקורו מהרמב"ם בפרק ג' מהלכות תפלה דמנא לי' זה דבשלמא הרי"ף שכתב היכא דטעי וצלי לאחר ד' שעות שכר תפלה יהבו לו כו' יש לומר דה"ט דמרבנן נשמע לר' יהודה דכמו לרבנן דסברי דזמן תפלה הוא עד חצות אי טעי ולא התפלל בזמנו מתפלל אח"כ ושכר תפלה יהבו לי' ה"נ לר"י דס"ל דזמן תפלה עד ד' שעות אי טעי ועבר זמנו מתפלל אח"כ אבל כל זה רק בטעה אבל במזיד ולא התפלל שחרית בזמנו דלרבנן אינו מתפלל עוד דהוה לי' מעות לא יוכל לתקן ה"נ נשמע לר"י דאם הזיד ולא התפלל עד ד' שעות שלא יהא רשאי להתפלל עוד כלל ונדחקו כל מפרשי הרמב"ם ז"ל וכן הב"י בטור והט"ז באו"ח שם ולא מצאו מקור נאמן לדבריו. וע' בהגר"א שם שהניח ג"כ בצ"ע

ולי נראה דא"ש דהנה הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ג' כתב דב"ד יושבין בדין עד סוף שעה ששית. ותמהו גם שם עליו הכ"מ והב"י בחו"מ סי' ה' וכן הלח"מ מהא דאמרינן בשבת י' עד אימתי יושבין בדין עד זמן סעודה ומפרש התם בגמ' דהיינו סעודת ת"ח שהיא בשעה ששית ומכאן ואילך הוי' כזורק אבן לחמת. הרי משמע בגמ' דאין יושבין בדין רק עד תחילת ששית ולא עד סוף ששית וכתב הב"י דע"כ צ"ל דעד תחלת ששית דאי עד סוף ששית א"כ מתי יאכלו הדיינין והאוכל מכאן ואילך כזורק כו' וכן משמע ברי"ף ורא"ש ולכן פסק בשו"ע חו"מ שם דלא כהרמב"ם אך הדרישה והב"ח תירצו דמ"ש הרמב"ם עד סוף שעה ששית עד ולא עד בכלל ור"ל דמתחיל לאכול זמן מועט קודם גמר שעה ששית והך התחלת אכילה שקודם גמר השש שעות לא גרע מטעם מידי בצפרא דלית לן בה ולא הוי' תו כזורק אבן לחמת וכן כתב הסמ"ע. ויש להקשות נהי דיש לתרץ כן אבל אכתי קשה מנא לי' להרמב"ם זה ודילמא כפשוטו דסעודת ת"ח מהתחלת שעה ששית ע"כ אין יושבין בדין רק עד תחילת ששית שהיא זמן סעודה וכמשמעות הרי"ף והרא"ש

ונ"ל לומר דהנה בשבת שם אהא דעד מתי יושבין בדין אמר ר' ששת עד זמן סעודה אמר רב חמא מאי קרא דכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו גו' הרי מכאן להדיא שהדיינין לא יאכלו כל זמן הבוקר משום שצריכין לדון בבוקר משפט וכמו שסיים קרא בגבורה ולא בשחי בגבורה של תורה כו' והנה התוס' בריש פסחים כתבו בשם ר"ת דעד חצי היום נקרא בוקר. וא"כ אין לדיינים לאכול כל השש שעות אלא דכיון דהאוכל אחר שש הוא כזורק אבן לחמת ע"כ צריכין להתחיל סעודתן בסוף שעה ששית דהך התחלה לאו אכילה מקרי אלא טעימה וה"ל טעים