דברי חן חלק א לז

והבאתיו לעיל. מ"מ כיון דעיקר הק"ש אינו קורא רק בהרהור דזה הוי כאלו לא קורא א"כ הא אינו נתחייב בברכותי'. אבל רבינא דס"ל הרהור כדיבור דמי. ויוצא בהרהור ידי חובת ק"ש א"כ מ"ט לא יברך הברכות ג"כ ע"י הרהור לצאת ידי חובת הברכות עם ק"ש יחד. וראיתי להפ"י שהניח קושיא זו בצע"ג. אמנם ע"פ סברת הטור א"ש ולא קשיא מידי לפי שחכמים לא תקנו ברכה על מצוה שאינו מקיימה רק על ידי מחשבה והרהור בלבד

ולפמ"ש דסברת הטור מוכרחת ממתני' דבעל קרי. לכאורה א"כ קשיא על הגר"א ז"ל שנוטה דעתו באו"ח שם לברך על הרהור ד"ת. וי"ל דהגר"א לטעמי' שפי' הך דבעל קרי מהרהר בלבו שמהרהר ברכות ק"ש. והוא ע"פ הירושלמי. אלא דעדיין קשיא דמשמע בסימן תל"ו שמסכים לפסק השו"ע שלא יברך על הביטול. מיהו יש לחלק דלא אמר הטור אלא דלא מצינו שנוסח הברכה יהיה על מחשבה שבלב בלבד. וכגוונא דהתם שיברך על ביטול חמץ. אבל כל שברכתו כוללת בין מחשבה ובין דיבור שפיר דמי לברך ברכה זו גם אמחשבה בלבד כגון ברכת לעסוק בד"ת שכוללת מחשבה ודיבור. אלא דא"כ תקשה דה"ל בסימן תל"ו לברך על ביטולו על ביעור חמץ שכוללת ג"כ שתיהן מחשבה ומעשה כמו"ש הרמב"ם בהלכות ברכות פרק י"א הלכה ט"ו דלכך מברך על ביעור חמץ שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור כו'. הרי דס"ל דעל ביעור כולל הביטול בלב ג"כ אלא דיש פוסקים החולקים עליו. ואין כאן מקום להאריך בזה

נשובה לנידון דידן דנראה דברכת התורה של כל ת"ת דיחיד אינו רק מדרבנן גרידא והא דרב יהודה ור' יוחנן אקריאה דציבור קיימא. והאיר ד' עיני ומצאתי בביאורי הגר"א ז"ל באו"ח סימן קל"ט סעיף י' אמ"ש ברכה אחרונה אשר נתן לנו כו' כתב ע"ז הגר"א וז"ל מתניתין וגמ' ריש פרק ג' דמגילה וברכות כ"א ע"א. ובמס' סופרים פרק י"ג. ובירושלמי פרק ז' ר"ז בעי אלו ג' קריאות כו' לא למדו בה"ת מברכת המזון אלא לרבים ואי לרבים בינו ובין עצמו לא יברך ר"ל אפי' לפני' כו' ומשני עשאוה כשאר מצות של תורה כו' מוכח כמו"ש בע"ה דר' יהודה ור' יוחנן לא אזלי רק אקריאה בציבור. שוב ראיתי בקו"א להש"א שהביא להירושלמי הלז בשם הגאון מוהריק"א. ולדעתי הדברים מוכרחין מעצמן כמו"ש. עכ"פ יצא לנו דברכת התורה אינה מן התורה וספק בירך ספק לא בירך אינו חוזר ומברך. וע' מה שכתבתי עוד בזה בספרי שפתי חן פרשת האזינו

ומ"ש עוד הנשמת אדם שם דדוקא במקום דכתיב הגיון לבי הוא במחשבה. אבל הגיון ולא כתיב לב פירושו דיבור כדכתיב משלי קפיטל ח' כי אמת יהגה חכי כו'. א"א לומר כן ע' בהגר"א או"ח סימן ס"ב סעיף קטן ד' ד"ה ואף לכתחילה כו' בינה הגיגי ע"ש. הדו"ש ח"ן: סימן טו

ואגב אודיעך מה שנתחדש לי בהא דפליגי אמוראי בברכות י"א ע"ב דרב הונא ס"ל למקרא צריך לברך ולמדרש א"צ לברך ור' אלעזר אמר למקרא ולמדרש צריך לברך למשנה א"צ לברך. ור' יוחנן אמר אף למשנה צריך לברך אבל לתלמוד א"צ לברך ורבא אמר אף לתלמוד צריך לברך. דבמאי קמפלגי ואיזה שורש יש במחלוקתם

ונ"ל דהני אמוראי פליגי מאיזה ילפותא נפקא לן עיקר ברכת התורה דמאן דס"ל דלמקרא צריך לברך משום דבה"ת ילפינן מקרא דכי שם ד' אקרא דמיני' יליף רב יהודה שם כ"א לברכת התורה לפני' שבירך משה כשבא לפתוח בדברי שירת האזינו שהוא מקרא ע"כ אין לנו אלא מה שמצינו למקרא ותו לא, ור"א ס"ל דגם למדרש צריך לברך משום דמדרש הוא קרוב למקרא שהוא מדרשי המקראות כדפי' רש"י. אבל למשנה שעיקרה גזירות ותקנות חכמים וסייגים וגדרים על דברי תורה א"צ לברך ור' יוחנן דס"ל דאף למשנה צריך לברך סובר כר' ישמעאל בברכות מ"ח ע"ב אין לי אלא ברכת המזון ברכת התורה מנין א"ר ישמעאל ק"ו על חיי שעה מברך על חיי עולם לא כ"ש וכיון דבלימוד הלכות שבמשנה קונה חיי עוה"ב כדאמרינן במגילה ובשילהי נדה כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב. ופי' רש"י הלכות משנה וברייתא א"כ מה"ט למשנה נמי צריך לברך אבל לתלמוד שהוא רק פירוש דברי המשנה ולתרץ המשניות שסותרות זא"ז א"צ לברך. ורבא דאמר אף לתלמוד צריך לברך ס"ל כר' חייא בר נחמני תלמידו של ר' ישמעאל שם מ"ח ע"ב שאומר משום ר' ישמעאל דברכת התורה ילפינן מדכתיב בברכת המזון על הארץ הטובה אשר נתן לך ולהלן הוא אומר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. דלפ"ז מוכח דאף לתלמוד צריך לברך. שהרי לעיל דף ה' אמר ר' לוי מאי דכתיב ואתנה לך גו' תורה זה מקרא כו' להורותם זה גמרא הרי דמקרא דנפקא לי' עיקר בה"ת מפורש דעל גמרא שממנה ההוראה יוצאה נמי צריך לברך. וא"ש: סימן טז דיני תפלה

הרמב"ם ז"ל ריש הלכות תפלה פסק דתפלה הוי מ"ע מן התורה מקרא דועבדתם את ד' גו' אלא דאין מנין התפלות מן התורה. והקשו עליו הרמב"ן ז"ל ועוד הרבה מהראשונים מסוכה ל"ח ע"א דתנן שם מי שבא בדרך ולא הי' בידו ליטול לולב לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו ובגמ' שם אמרת נוטלו על שולחנו למימרא דמפסיק ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין אמר רב ספרא ל"ק כו' אמר רבא מאי קושיא דלמא הא דאורייתא הא דרבנן כו' הרי מכאן דתפלה דרבנן והכ"מ תירץ דהתם במנחה שאני שכבר מסתמא התפלל תפלת שחרית דשוב הו"ל רק מדרבנן וע' תשובת שאג"א סי' י"ד. ולי נראה דלא זו דלא קשיא ארמב"ם מהא דסוכה אף גם זו דמשם ראי' נכונה להרמב"ם ז"ל

והנה הרמב"ם בפרק כ"ז מהלכות שבת כתב דתחום י"ב מיל הוי דאורייתא וגם שם השיגו עליו הרמב"ן והרשב"א מדאמר בשבת ס"ט לר"ל דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע ולא קאמר דידע בתחומין די"ב מיל ואליבא דכו"ע. עוד הקשו מעירובין ל"ו דמשני שם רהב"ח שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה אבל שבת קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן הרי להדיא דתחומין די"ב מיל אינו מה"ת דאל"כ גם תחומין אית לה עיקר מה"ת א"כ מ"ש דספק טומאה טמא וספק עירוב כשר וכתב הריטב"א בסוף פ"ק דעירובין דזו ראי' גמורה דעירובי תחומין אין להם שום עיקר מן התורה וגם בזה נ"ל דממקום שבאו להשיב על דעת הרמב"ם ז"ל אדרבה משם ראי' להיפך ובחדא מחתא נ"ל לתרץ הני תרי פסקי הרמב"ם בעה"ש

דהנה בסוכה שם דחי ר' זירא קושיית רבא אדרב ספרא וא"ל דהא דקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הכא ביו"ט שני דרבנן עסקינן דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך כו' דאי ס"ד ביו"ט ראשון מי שרי ע"ש. וקשיא לי דמאי דחי ר"ז לדרבא ומאי דיקא נמי דקאמר דלמא רבא נמי שפיר הוה ידע דמתני' דלולב ע"כ ביו"ט שני עסקינן כדדייקא מתני' אבל רבא הכי קאמר נהי דביו"ט שני מיירי דהוי מדרבנן מ"מ כיון דביו"ט ראשון הוי דאורייתא א"כ חמירא דאפי' ביו"ט שני שאינו רק מדרבנן צריך להפסיק משא"כ מנחה כיון דתפלה לעולם מדרבנן א"צ להפסיק ולא החמירו בו חכמים כיון שעיקרו אינו מה"ת ותירוצו של רבא הוי כעין שתי' ר"ה ב"ח בעירובין ל"ו אליבא דר' יוסי דדבר שעיקרו דאורייתא חמיר לענין שצריכין להחמיר בספיקו ה"נ ס"ל לרבא דבדבר שעיקרו דאורייתא חמיר לענין שצריך להפסיק את שולחנו וליטול הלולב [ודוחק לומר דא"כ לא הו"ל למימר בלשון תמיה על רב ספרא רק בניחותא ל"ק כאן דאורייתא כאן דרבנן וא"כ דיחוי דר' זירא אינו דיחוי כלל: