דברי חן חלק א לו

ומייתו לה מהא דרב יהודה אמר רב דש"מ דברכת התורה הוי מה"ת לראיה לדברי' אלמא דס"ל דבה"ת הויא מן התורה והאי רבינא הוי סוף הוראה ובתראה שהרי הגמ' סידר את דבריו שם אחרי דברי ר"א וכיון דס"ל לרבינא בתראה דבה"ת הוי מן התורה קיי"ל כוותי' לגבי רבינא קמאה דבפרק מי שמתו דס"ל דבה"ת לאו דאורייתא הוא כו' הלכך הכי נקטינן דבה"ת הוי מה"ת ובספק בירך חוזר ומברך עכ"ד

הנה השיב בזה הגאון ש"א על דעת הרמב"ם שלא חשיב לברכת התורה למ"ע. ואני אנהגך אביאך אל בית האוצר השיטה מקובצת בב"מ פ"ו ומשם תלמוד שאין תפיסה על קדמונינו ז"ל. וז"ל אהא דא"ר יהודה אמר רב שלא ברכו כו' מה שפירשו לנו זהו כו' שהדבר האסור הוא היות איש ת"ח נמצא שם ועולה לפניו כהן ע"ה או מי שהוא גרוע ממנו בחכמה וקורא תחילה ולהיות שהם מיעטו בכבוד התורה ואין קורין תחילה בתורה אלא קורא אחר פחות מהם לקו רובן שאין תורה יוצא מבניהם. ולפי מה שאמרנו כהן קורא ראשון אין כל זה אלא בשוין. ומה שיסייע את הפירוש הזה הוא היות בעל המאמר הזה רב. ובפירוש אמרו מגילה כ"ח רב קרי בכהני לפני שמואל. הרמב"ם בתשובת שאלה מועתק מלשון ערבי עכ"ל השיטה מקובצת. שוב בא לידי תשובות הרמב"ם שכתב בסימן נ' תשובה על השאלה ששאלוהו מהו כוונת רז"ל באומרם נדרים פ"א מפני מה ת"ח אין מצויין לצאת מבניהם ת"ח אמר רב מפני שאין מברכין בתורה תחילה. והשיב מה ששמענו בזה הוא כו'. והטעם מפני כי יהיו כמה ת"ח בבית הכנסת ויעלה בתחילה כהן ע"ה או פחות מהם בחכמה ויקרא תחילה ודין גרמא כי מיעטו תורה מישראל כו' ולזה יהי' כוונת רז"ל אין ת"ח יוצא מבניהם דאין מברכין בתורה תחילה ולזה אמרו רב קרי בכהני בסיעת שמואל עכ"ל. והח"א רש"א כיון לזה מדעתי' דנפשי' בנדרים שם. ונ"ל שזהו שמסיים קרא על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. לפניהם ולא לפני הדיוטות כדדרשינן לה כה"ג בגיטין פ"ח ע"ב אשר תשים לפניהם. לפניהם ולא לפני הדיוטות. והשתא לפי פירוש הרמב"ם ז"ל עיקרו משום חילול כבוד התורה דנגע בה ומה"ט הוא דאבדה הארץ וחייבו עלה מיתה בידי שמים. לפ"ז י"ל דברכת התורה אינה מן התורה כלל אלא דמשום חילול כבוד התורה ראויין לעונש גדול כ"כ ולק"מ קושיית הש"א. אלא דלא זו דלא קשיא עוד כלל. אף גם זו דסייעתא נמי איכא דהא דשלא ברכו בתורה תחילה היינו קריאת התורה בציבור ולא ברכת התורה של יחיד דהוא ודאי אינה רק מדרבנן בעלמא ככל הברכות שתקנו רבנן. ושפיר אתיא לכו"ע הך מתניתין דבעל קרי שאינו מברך בה"ת לפני ק"ש

והשתא אין אנו מוכרחין לומר דהאי רבינא דמי שמתו דס"ל הרהור כדיבור דמי היינו רבינא הקדמון דאל"כ תקשי האי רבינא אהא דאמר רבינא בנדרים מ"מ אין ת"ח מצויין כו' דמיני' משמע דברכת התורה מן התורה. דלדברינו פשוט הוא דאע"ג דודאי ברכת התורה אפי' של ציבור אינה מן התורה רק שכיון שחיללו כבוד התורה והחשיבו את הע"ה לפניהם משו"ה דינם מדה במדה שיהיו להם בנים ע"ה כפי' הרמב"ם ז"ל. ולעולם י"ל דהאי רבינא דמי שמתו דס"ל הרהור כדיבור דמי היינו רבינא בתרא דסוף הוראה. וכ"ת א"כ למה פסק הרמב"ם כר"ח דבק"ש הרהור לאו כדיבור דמי ועוד למה הוזכר לפני ר"ח שהיה זמן רב קודם. דמיני' מוכיח הש"א שהיה רבינא הקדמון. י"ל ע"פ מ"ש בתוס' בע"ז ריש פרק אין מעמידין דאומר ר"ת דסמכינן אהא דר' פדת כו' ואע"ג דרבינא שהי' סוף הוראה פליג עליו מ"מ נראין ר"פ עיקר. חדא מדהקדים דברי רבינא לדבריו דהא ר"פ קדים לרבינא ימים רבים כו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם. ולפ"ז כאן נמי מדקבע מסדר הש"ס לדרבינא קודם ר"ח שהיה מוקדם לו בזמן שמע מינה דהלכה כר"ח משום הכי קבע אותו רב אשי מסדר הגמרא באחרונה

ונ"ל ראיה לפי' הרמב"ם בהא דאמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה. וכן מדרבינא דאין ת"ח מצויין כו' דאי כפשוטו שלא ברכו כל אחד על למודו בתחילה קשה בהא דרבינא דאמר דמה"ט אין מצויין ת"ח לצאת מבניהם הלא אמר רבי בסוטה ח' ע"ב דמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה ויליף לה מקרא. וא"כ הכא כיון דעכצ"ל דעסקו בתורה כהוגן דאל"כ תיפוק לי' דמה"ט אבדה הארץ משום ביטול תורה דעדיפא מינה. ועוד אם לא עסקו בתורה בדין הוא שלא הי' להם לברך ברכת התורה א"ו שעסקו בתורה כדין אלא שלא ברכו מקודם. ולפ"ז למה יהיה עונשם שלא יהיה להם בנים ת"ח. והרי אין זה במדה כלל. דמה ענין העבירה הלזו לעונש זה

הן אמת דרש"י בנדרים שם כבר הרגיש בזה וכתב דכיון דאינם זהירין לברך כשפותחין בד"ת לא מקיימא ברכתא דונהי' אנחנו וצאצאינו מלומדי תורה. עכ"ל. אך אין זה מספיק לפי מה שהעלה הש"א בתשובה סימן כ"ה דאף דברכת התורה הוא מן התורה מ"מ בברכה אחת של הג' ברכות יוצא ידי חובתו מן התורה. ונ"מ לענין ספק בירך ברכת התורה ע"ש. וא"כ אכתי קשה מאי מייתי רבינא מהא דרב יהודא אמר רב דמשום שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ דש"מ דברכת התורה הוי' מה"ת ראי' לדבריו דמה"ט ראויים ג"כ שלא יהיה להם בנים ת"ח והלא ברכת התורה דרב יהודה הוא לעסוק בד"ת בלבד כדאמר בברכות י"א ע"ב ולא הוזכרה בקשת ונהיה אנחנו וצאצאינו כו' רק בברכה שניה שהוסיף ר' יוחנן על רב יהודה. וא"כ מה ענין רבינא להא דרב יהודה אמר רב. שהרי רב יהודה דקאמר דאבידת הארץ היתה בשביל שלא ברכו בתורה תחילה היינו ברכה ראשונה. ובשביל ביטול וזלזול ברכה זו הלא אינו במדה שיהיה להם בנים ע"ה. א"ו כפי' הרמב"ם דהא דלא ברכו בתורה תחילה היינו שקראו הע"ה לקרות לפני הת"ח והשפילו עי"ז כבוד התורה. וכיון שהחשיבו את הע"ה לכן נתן להם כמדתם בנים ע"ה אשר אהבום. והשתא דברי רב יהודה אמר רב ודברי רבינא אחד הוא דמה"ט דהיתה אבידת הארץ מה"ט ובשבילו לא זכו נמי לבנים ת"ח

לפמ"ש דהאי קרא דכי שם ד' אקרא אברכה קאי כפי' רש"י ולא אלימוד ת"ת וא"כ אין מוכח כלל לומר דמהרהר בד"ת א"צ ברכת התורה לפניו. אך המחבר בשו"ע סימן מ"ז כתב דמהרהר בד"ת א"צ לברך. אמת שהגר"א ז"ל שם בביאוריו הניח דברי המחבר בצ"ע. וכתב וכי ליכא מצוה בהרהור והלא נאמר והגית כו'. ונ"ל דה"ט דהמחבר אף דס"ל ג"כ ודאי דאיכא מצוה בהרהור ד"ת מ"מ אין לברך עלה דלטעמי' אזיל דפלוגתא דרבוותא הוא שכתב הטור באו"ח סימן תל"ו דהמפרש והיוצא בשיירא ששכח לבדוק חמצו קודם שיצא מביתו יבטל כשיגיע הפסח במקום שהוא שם. וענין הברכה כתב בעל העיטור אם הוא יודע שיש לו חמץ יברך על ביטול חמץ ואם לאו לא יברך. וכתב עליו הטור ונראה שאפי' יודע שיש לו חמץ בביתו אין צריך לברך כיון שעיקר הביטול בלבו ואם מחשב בלבו לבטל סגי דלא מצינו ברכה על מחשבה שבלב עכ"ל. וכיון שהכריע שם המחבר בשו"ע כדעת הטור דלא יברך על הביטול כמו"ש שם בסוף ס"ב משום דלא מצינו ברכה על מחשבה שבלב אף שביטול הוי מה"ת ה"נ אף דהרהור ד"ת הוא מצוה וכמו"ש והגית מ"מ חכמים לא תקנו ברכה על מצוה שאינה מקיימה רק ע"י מחשבה והרהור בלי מעשה או דיבור. ומכ"ש לפ"מ שכתבו האחרונים די"ל דבעל העיטור מודה להטור דליכא ברכה על מצוה שבהרהור אלא דס"ל דביטול חמץ לא סגי בביטול בלב בלבד אלא שצריך להוציא הביטול גם בשפתיו ולימא כל חמירא כו' וא"כ שייך בו ברכה כמו שמברכין על קריאת הלל וכיוצ"ב. אך הטור לטעמי' בסימן תל"א דביטול בעלמא סגי וא"צ להוציא בשפתיו. והא דנוהגין לומר כל חמירא לאו תקנת חכמים הוא רק שנהגו כך. שוב מצאתי שכבר קדמני בזה הפ"מ באו"ח סימן מ"ז ועוד שארי אחרונים

ולפי דברי הטור אלה א"ש מה שיש לתמוה במתניתין דברכות דבעל קרי מהרהר ק"ש בלבו ואינו מברך לפני' ולאחרי' אפי' בהרהור כפי' רש"י שם ואמאי לא יברך הברכות. ובשלמא לר"ח דס"ל דהרהור דק"ש לאו כדיבור דמי וה"ל כאילו לא קרא כלל שפיר דאינו מברך עליו דנהי דכל הברכות כולן אף שבירך בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא ידי חובת הברכה כמו"ש הרמב"ם