דברי חן חלק א לה

קיים והגית גו' וכיון שאינו מחוייב בה' עוד. היסח הדעת מפסיק בה וה"ל כמו בהמ"ז וסוכה. ורב יהודה נמי כר' יוחנן ס"ל. חדא דודאי משה רבינו ע"ה לא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין דאמר ר' יוחנן בעצמו ביומא פ"ו היכי דמי חילול השם כו' ועוד דבלאו הכי א"א לומר דלר' יוחנן אין מצות ת"ת כל היום שהרי ר' יוחנן בעצמו אמר בברכות ה' כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורים כו' שנאמר גו' והעיקר כמו"ש הגר"א ז"ל בשנות אליהו ריש פאה ע"ש וא"כ הדק"ל ואולי כיון ששירת האזינו היתה תורה חדשה מאתו ית"ש היו צריכין לברך ברכת התורה שנית ולא יצאו ידי חובתן מבשל שחר. ודוחק

ע"כ נ"ל עיקר בזה. דהא דאמר ר"י מנין לברכת התורה מה"ת שנאמר כי שם ד' גו' דלאו אלימוד ת"ת של כל יחיד שלומד לעצמו קאי. אלא דה"פ שכשבא משה לפתוח בדברי השירה היינו לאחר שכבר גמר לכתוב כל התורה על הספר והשלים בדברי השירה את כל התורה וכמו שמפורש במקרא ויהי ככלות משה לכתוב את דברי השירה גו' וכתיב לקוח את ספר התורה גו' שלא הי' חסר עוד לכתוב אפי' אות אחת כמו"ש בב"ב ט"ו וכיון שעכשיו היתה התורה כולה כתובה לפניו והוא הלא תיקן קריאת התורה בציבור ומכ"ש לאחר שנצטווה מפי הגבורה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם והי' עליו מ"ע לקרותה באזני כל קהל ישראל אז פתח ובירך עליו ככל קוראי מעל ספר תורת אלהים בציבור ואחרי שהקריאה הזאת הי' מחוייבין בה כל ישראל וכמו"ש לו השי"ת שימה בפיהם גו' ע"כ אמר להם לענות אמן על ברכתו כדי שיצאו גם המה בברכתו ויכוונו לבם לקריאתו וז"ש להם כי שם ד' אקרא בברכה אתם הבו גודל באמן, ואף דאפשר שכבר קראו בציבור מעל ספר כל הארבעים שנה למ"ד מגילה מגילה ניתנה ומכ"ש פרשיות המועדות וכמו"ש וידבר משה את מועדי ד' גו' וכדאמרינן במגילה ל' ע"א. והארכתי בזה במק"א. הכא שהי' ציווי מהשי"ת ולמדה את בני ישראל הוצרך להזהיר להם ביותר כמו"ש. ואפשר דאף שקראו בתורה מ"מ לא ברכו עלי' לפי שהיתה התורה חסירה [ומזה יהי' סעד למ"ש המ"א ריש סימן קמ"ג סעיף ב' בשם התניא דאם כתוב כל חומש לבדו בגלילה קורין בו בציבור ואין מברכין אבל לא מטעמי' וע' בב"י שם]. ולפ"ז ברכה לאחרי' דיליף ר' יוחנן מבהמ"ז לאחרי' הא נמי אקריאה בציבור, והשתא לא תקשי נחזי אנשי כנסת הגדולה אי תיקון ברכה. דודאי תיקון גם לאחרי' והוא ברכת אשר נתן לנו כו' וכמו"ש בשו"ע והוא במס' סופרים פרק שלשה עשר, והשתא אפי' את"ל דמרע"ה כבר קיים כל מילי דעתידי רבנן לתקוני דהיינו בה"ת לכל יחיד בבוקר כדקיי"ל לדידן מ"מ שפיר בירך אח"כ שנית אקריאה בציבור לפ"מ דקיי"ל בשו"ע סימן קל"ט סעיף ח' בשם הרא"ש דכשבירך בה"ת לעצמו וקראוהו אח"כ לעלות לתורה צריך לחזור ולברך כו'

וכיון שהוכחנו דע"כ מה שבירך מרע"ה כשפתח השירה הוא מטעם קריאה בציבור א"כ ע"כ האי ברכה לאו מה"ת הוא כלל כיון דקריאת התורה גופא אינה רק תקנת משה ונביאים שבימיו ואף דקריאת השירה היתה מ"ע גמורה מפי השי"ת כמוש"ל מ"מ אברכה לא נצטווה ועוד דרב יהודה הא יליף מיניה לדורות ולדידן הא אין קריאה בציבור מ"ע כלל זולת פרשה זכור ליש פוסקים וא"כ ברכה דקריאה נמי ע"כ לאו דאורייתא היא אלא דמרע"ה מעצמו תיקן כמו שתיקן עיקר הקריאה. ואל תתמה ע"ז דקרא דכי שם גו' לא הוי רק תיקון משה מעצמו ולא ע"פ השי"ת. שהרי משנה שלימה שנינו במגילה ו' ע"ב בפסח קורין כו' ובעצרת קורין כו' שנאמר וידבר משה את מועדי ד' אל בני ישראל. ופי' רש"י שם בגמרא דדריש לי' מיתורא דקרא דלמה הוצרך לכתוב כאן וידבר משה וכי כל המצות כולן לא אמרן משה כו'. וא"כ משמע דמה"ת הוא ובאמת הא קיי"ל דקריאת התורה בשבתות ומועדים משה הוא שתיקנם וכדאמרינן בב"ק פ"ב ובירושלמי מגילה וכמו"ש הרמב"ם בריש פרק י"ב מהלכות תפלה דמשה תיקן לבני ישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו. וכן מוכח שם במגילה מדמייתי עלה בגמ' דף ל"ב ת"ר משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח כו'. ונ"ל דחדא תקנה הוא דהויא שיהי' שואלין ודורשין בענינו של יום וממילא צריכין לקרא במועד בפרשת אותו המועד וכמשמע מפי' רש"י. אך קריאת התורה בשבת תקנה אחרת היתה מפני יושבי קרנות כמו"ש בב"ק ואכמ"ל בזה. הרי דתקנת משה כתובה בפסוק וידבר משה אל בני ישראל. הן אמת דהכסף משנה שם הלכות תפלה פרק י"ג הלכה ח' ברמב"ם שם כתב דהא דמסיים המשנה שנאמר וידבר משה גו' אסמכתא בעלמא הוא דקריאת התורה גופא תקנתא היא כמו שנתבאר בפרק י"ב. וכ"כ בטו"א שם במגילה. מ"מ לי נראה פשוט וברור כמו"ש. א"כ כמו שבפסוק דוידבר משה כתוב תקנתא דקריאה שתיקן משה. ה"נ כתב קרא דכי שם ד' אקרא ברכת התורה שתיקן

ואין לתמוה הא דאמר רב יהודה מנין לבה"ת מן התורה משמע דהוי' מן התורה ממש ע"פ ציווי השי"ת. דה"נ אשכחן בחולין י"ז ע"ב א"ר חסדא מנין לבדיקת סכין מה"ת שנאמר ושחטתם בזה כו' ומסיק מדרבנן קאמר וקרא אסמכתא בעלמא הוא ומכ"ש הכא דבאמת כתובה ברכה זו בתורת משה אע"פ שהיא רק תקנתא. ובתענית כ"ח ע"א מה הפרש בין זל"ז הללו ד"ת והללו דברי סופרים ופי' רש"י שם מנחה היא ד"ת כדאמרינן בברכות דף כ"ו יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה גו' הרי דקרי ד"ת למנחה שאין חיובה מה"ת כלל אלא מתקנת יצחק אלא כיון דתקנה זו מצינו שכתובה בתורה ד"ת קרי לה. וה"נ כה"ג כיון שברכה זו כתובה בתורה ד"ת קרי לה שהרי באמת מה"ת מוכח שצריכין לברוכי לה ע"פ תקנתא דמשה. ואפשר שזהו דעת הב"ח הביאו הט"ז באו"ח סימן תרפ"ה סעיף קטן ב' ע"ש. ויצא לנו מזה דברכת התורה של כל יחיד אינה אלא מדרבנן בעלמא. אבל ברכת התורה דקריאה של ציבור אף דהיא נמי אינה מן התורה ממש מ"מ חמירה מינה דהויא תקנתא דמשה והוזכרה בתורה נמי וכיון דאינה מה"ת ממש ע"כ לא מנאה הרמב"ם במפקד התרי"ג מצות

ומה שהקשה הש"א דאם הא דר' יהודה ור' יוחנן מדרבנן הוא ולא מן התורה א"כ הא דיליף ר' יוחנן לברכת המזון לפני' מבה"ת לפני' אינו אלא לחייב מדרבנן והא פשיטא דהא תנן כיצד מברכין כו'. וי"ל דודאי ק"ו דר' יוחנן לחייב בהמ"ז לפני' מה"ת ואף שברכת התורה לפני' אינה מן התורה שפיר עביד ק"ו וה"ק ומה תורה שאינה טעונה לאחרי' פי' שמשה לא תיקן לאחרי' תיקן לפני' הרי דיותר מסתבר לברוכי אלפני' מלאחרי' וא"כ מזון שציותה תורה לברוכי לאחרי' מכ"ש דמסתבר דמ"ע הוא לברוכי גם לפני' ואתי חיובא דברכת המזון לפניה מן התורה מסוף דינא. וק"ל

ועתה נבוא להוכחת הש"א האחרונה שכתב וז"ל וה"נ מצינו למידק מהא דנדרים פ"א דאמר התם מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהם. אמר רבינא מפני שאין מברכין בתורה תחילה דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם גו' על מה אבדה הארץ גו' ויאמר ד' על עזבם את תורתי גו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה א"ר יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה. ש"מ דברכת התורה הוא מן התורה. דאי מדרבנן הא אמרינן בפרק אין עומדין דף ל"ג דאנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות. וירמיה קדים להו כמה דרי ובימיו עדיין לא נתקן. אלא שזה יש לדחות דברכת התורה כבר התקינו בימי ירמיה אלא שהם תקנו נוסח שלהם דה"נ אמר התם תקנו קידוש. והרי קידוש היום הוי מה"ת. אע"כ הם תקנו הנוסח של הקידוש ע"כ. הנה לפי מ"ש שפיר דחי בעצמו הש"א ראייתו אלא דלא כמו"ש הוא ז"ל דבימי ירמיה תיקון אלא בימי משה תיקון וכמו"ש

אמנם כתב עוד הש"א וז"ל: מ"מ נראה מדענשו עונש גדול כ"כ דעל דבר זה אבדה הארץ ש"מ דברכת התורה הויא מן התורה דאי מדרבנן לא היו ראויין לעונש גדול כ"כ וכה"ג כתבו התוס' בסוטה מ"א כו' ומדאמר רבינא מ"מ אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהם משום שאין מברכין בתורה תחילה