דברי חן חלק א לג

וכיון דגם לדעת הרמב"ם דעיקר מצות יצ"מ בכל יום הוא מקרא, דכל. דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך לא הוי מ"ע שהז"ג א"כ נשים חייבות בהזכרה דיצ"מ בין ביום בין בלילה כאנשים אלא שהם יוצאות ידי חובתן בבהמ"ז של אכילת שתי פעמים ביום דאורחא לאכול שתי פעמים ביום כדאמר בסוכה כ"ז ע"א מה דירה [אוכל סעודה] אחת ביום וסעודה] אחת בלילה אף סוכה כו'. וכן ביומא ע"ה ע"ב שבא משה וקבע להם זמן סעודה ופי' רש"י בבוקר ובערב. ובילקוט תהלים אקרא דשבע ביום הללתיך גו' שבע מצות עושה אדם בכל יום ק"ש שני פעמים ומתפלל ג' פעמים ואוכל ומברך שני פעמים ומה"ט ס"ד דגמ' בברכות כ' דבהמ"ז הוי מ"ע שהזמן גרמא. ובשביל יום תענית שאינו שכיח כ"כ לא תיקנו נוסח מיוחד בשביל זה לנשים. כמוש"ל סימן יד דיני ברכת התורה

אשר שאלתני ידידי מה שנסתפק לך קודם התפלה אם כבר ברכת ברכת התורה או לא. ואמרתי לך אחרי שהאחרונים מחולקים בספק ברך ברכת התורה. אי חוזר ומברך מספיקא או לא תוכל אתה לצאת ידי כולם לכוין לצאת י"ח בברכת אהבה רבה וללמוד על אתר וכמו"ש בש"ע סימן מ"ז סעיף ז'. אך בעיקר הדבר אף כי הש"א בתשובה סימן כ"ד הוכיח דצריך לחזור ולברך מספיקא לפי שברכת התורה הוא מן התורה ע"כ ספיקו להחמיר ולדידי יש לדון בה הרבה. ע"כ אערוך לפניך את אשר ישים ה' בפי לדבר בזה

תשובה הנה הרמב"ן במילואיו למנין המ"ע בסימן ט"ו כתב שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה כו' ובפרק ג' דברכות אמרו מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו כו'. אמנם הרמב"ם השמיט מ"ע זו. וכתב המחבר מגילת אסתר כי דברי הרמב"ן צודקים בזה המקום ולא ידעתי למה לא מנאה הרב אם לא חשב שמדרשם בזה הפסוק הוא על דרך אסמכתא בלבד. אמנם עליו להביא ראיה. עכ"ל. והש"א בתשובה שם כתב דע"כ אי אפשר לומר דהא דרב יהודה דיליף מקרא דכי שם ד' אקרא לאסמכתא הוא ולא לדרשה גמורה. דא"כ הא דיליף ר' יוחנן לברכת המזון לפניו מברכת התורה לפניו מק"ו אינו אלא לחייב מדרבנן והא פשיטא דהא תנן כיצד מברכין על הפירות כו'. ועוד דבגמ' מקשה על ר' יוחנן מבעל קרי דאינו מברך לפני המזון ומסיק בתיובתא ומאי קושיא כיון דלר' יוחנן גופא לאו דאורייתא היא אע"כ ברכת התורה וכן ברכת המזון דיליף מיניה ר' יוחנן דאורייתא ממש קאמרי. ורצה הש"א ליישב דעת הרמב"ם ע"פ מה שיש להקשות לרב יהודה דברכת התורה לפני' הוא מה"ת א"כ ה"ל לבעל קרי להרהר נמי בברכת התורה דכיון דמהרהר בקריאת שמע דתורה היא ממילא מחויב מן התורה ג"כ בברכת התורה ואמאי לא תנן דבעל קרי מברך נמי ברכת התורה לפני ק"ש כיון דמן התורה הוא כמו שמהרהר בק"ש וברכת המזון מפני שהן של תורה. ולא עוד אלא דקשיא אמאי תנן ואינו מברך לא לפני' כו' והרי משום בה"ת ראוי לברך ברכת אהבה רבה דאית ביה תרתי כדאמר שמואל שם י"ב. אלא דלרב חסדא דס"ל שם כ' ע"ב דהרהור לאו כדיבור דמי והרהור דק"ש לאו כלום הוא ואין מחייבו בברכת התורה. א"ש מה דבעל קרי אינו מברך לפני ק"ש כלל. אולם לרבינא דס"ל שם הרהור כדיבור דמי אם איתא לדרב יהודא ור' יוחנן דברכת התורה היא מן התורה הדק"ל ממתני' דבעל קרי א"ו דלרבינא עיקר ברכת התורה אינו רק מדרבנן משו"ה אפילו ע"י הרהור אינו מחוייב בעל קרי לברך. וכיון דהרמב"ם כתב בהלכות ברכות דכל הברכות בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו יצא הרי שפסק כרבינא דהרהור כדיבור דמי א"כ ע"כ ברכת התורה הויא מדרבנן. וכ"כ גם הצל"ח

אמנם הגאון ש"א לא הונח לו בזה וכתב עוד דאם תדקדק זה ליתא דא"כ אהא גופא תקשי אמאי פסק הרמב"ם כרבינא דיחידאה הוא כיון דרב יהודה ור' יוחנן ע"כ כרב חסדא ס"ל. דהא רבים נינהו והלכתא כוותייהו נגד רבינא דהא ע"כ האי רבינא לאו בתרא הוא דסוף הוראה דנימא דהלכתא כבתראי אפי' יחיד נגד רבים. אלא רבינא קדמון הוא כו' שהרי ר"ח השיב על דבריו דהכי אמרינן התם אמר רבינא זאת אומרת כו'. ורב חסדא אמר כו' ועוד דממ"ש הרמב"ם בפרק ב' מהלכות קריאת שמע הלכה ח' דאם קרא ולא השמיע לאזנו יצא משמע דאם קרא בלבו לא יצא. והיינו כרב חסדא דהרהור לאו כדיבור דמי. והא דכתב בהלכות ברכות פרק א' הלכה ז' דכל הברכות שבירך בלבו יצא צ"ל דס"ל להרמב"ם דרבינא ורב חסדא לא פליגי אלא בקריאת שמע דכתיב בה דיבור ודברת בם. אבל בשאר מצות דלא כתיב בהו דיבור אפילו לרב חסדא הרהור כדיבור דמי ולפ"ז הדק"ל לרב יהודה ור' יוחנן דס"ל דברכת התורה מן התורה למה אינו מהרהר בעל קרי בברכת התורה לפני קריאת שמע. נהי דלענין ק"ש דכתב בה דיבור אינו יוצא ידי חובתו בהרהור מ"מ כיון דלשאר מילי כדיבור דמי וה"ה לגבי ת"ת חשוב כדיבור אמאי אינו מהרהר לפניה. וצ"ל דס"ל להרמב"ם דברכת התורה נמי לק"ש דמיא. דהרהור לאו כדיבור דמי דכיון דילפינן ברכת התורה מקרא דכי שם ד' אקרא כמאן דכתיב דיבור דמי דאקרא היינו דיבור ואינו חייב בברכת התורה אלא בעוסק בתורה ע"י קריאה ודיבור ממש אבל לא ע"י הרהור לר"ח דס"ל דכל היכא דכתיב דיבור הרהור לאו כדיבור דמי. והשתא שפיר י"ל דברכת התורה הויא מן התורה והא דאינו מהרהר בעל קרי לפני ק"ש משום דלגבי ק"ש דכתיב בה דיבור וכן לענין ברכת התורה דכתיב אקרא. הרהור דידהו לאו כדיבור דמי. וא"כ יש לפסוק כרב יהודה ור' יוחנן דברכת התורה מה"ת דהא לרבינא דס"ל דאפילו בק"ש דכתיב בה דיבור נמי הרהור כדיבור דמי. ואם כן ה"ה לענין הרהור של תורה דמחוייב לברך עליו ברכת התורה ואמאי תנן דבעל קרי אינו מברך לפני ק"ש. אלא ע"כ משום דס"ל דברכת התורה מדרבנן. וה"ל רבינא יחיד נגד רב יהודה ור' יוחנן. דס"ל כרב חסדא והלכה כרבים. וברכת התורה הוי' מן התורה. עכ"ד בקיצור

ול"נ דיש להשיב בזה על כל דבריו דמ"ש דלרב חסדא דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי היינו גבי ק"ש דכתיב בה דיבור וה"ה לגבי ברכת התורה כיון דילפינן מקרא דכי שם ד' אקרא אינו חייב בברכת התורה אלא בעוסק בתורה ע"י קריאה ודיבור ממש. אף שכן כתב גם המחבר נשמת אדם כלל ט' סימן ד' דמה"ט מותר להרהר בדברי תורה קודם ברכת התורה כיון דברכת התורה נפקא לן מקרא דכי שם ד' אקרא וקריאה היינו דיבור. ולכן גם החכמים לא תיקנו ברכה על ההרהור. וכ"כ בספר נחל איתן הלכות ברכות. הנה ס"ל להני גאונים דכי שם ד' אקרא פירושו קריאה בדברי תורה דאם אקרא התורה הבו גודל לאלהינו בברכה

אבל אני תמה אקרא על הני גאונים ז"ל דאישתמיטתייהו דברי רש"י ז"ל שם במקומו שכתב אהא דרב יהודה כי שם ד' אקרא וז"ל כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחילה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ד' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלהינו באמן והכי מפרשי לה במס' יומא עכ"ל. ואף שמצאתי לבעל ספר חרדים בפירושו בירושלמי פרק ז' דברכות שכתב כי שם ד' אקרא היינו תורה שכולה שמותיו של הקב"ה בתחילת הקריאה הבו גודל היינו ברכה וכ"כ בח"א רש"א בשם מ"כ. דרך דרוש הוא. אבל פשט הפשוט הוא כפי' רש"י וכדמייתי לה מיומא. ועוד דלדבריהם דמשה א"ל לישראל דכשתקראו בדברי תורה תברכו ברכת התורה מקודם. א"כ הל"ל כי שם ד' תקראו הבו גודל. א"ו הכי קאמר להו משה כשאני אפתח לברך ברכת התורה אתם ענו אמן ושפיר התחיל בלשון יחיד ומדבר בעדו וסיים בלשון רבים. ולפ"ז אין ראיה כלל דעל ד"ת שעוסק בה בהרהור בלי קריאה דא"צ לברך עלה ברכת התורה. והדק"ל גם על רב חסדא דנהי דלענין ק"ש דכתיב בה דיבור. הרהור לאו כדיבור דמי. אבל כיון דלענין לימוד התורה דלא כתיב בה דיבור. לכו"ע