דברי חן חלק א ל

ע"ב ובלשון ארמי שרי. כמו"ש תוס' ב"ק ג' ע"ב בדרב יוסף ומשום עת לעשות לד' אין נראה להתיר כאן כיון דיכול לומר מקרא קצר זה שלא בלשון הקודש דא"כ תקשי הא דא"ל האי קרא לריב"ל בלה"ק. א"ו דבדרך תפלה ובקשה שרי לומר בעל פה דברים שבכתב וכמ"ש הב"י באו"ח סי' מ"ט. וכן משום כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן נמי ליתא בכה"ג דהוי דרך תפלה ובקשה כמו"ש המ"א בסי' רפ"ב וא"כ למה לא אמר לי' הקרא בלשון הקודש. א"ו משום דהאי עובדא הי' בבהכ"ס ולא הי' יכול להזכיר שם שם שמים וקרא דדברי תורה. ואינהו אפי' בהזכרת ש"ש לבטלה מיזהר זהירי כדאמרינן בריש מס' מגילה מכ"ש במבואות המטונפות. משו"ה הוצרך לומר לו בלשון ארמית רחמנא נגער בי' בשטן. הרי דרחמנא שרי לומר בבהכ"ס וכן כה"ג רחום דמ"ש. וראי' משבת י' ע"ב אלא מעתה הימנותא נמי אסור דכתיב האל הנאמן כו' ומאי קושיא דילמא הימנותא שהוא בלשון ארמית אה"נ דשרי אבל בלה"ק אסור וכה"ג שלום. וע' ש"ך יו"ד סי' קמ"ח ס"ק ג'. וע' ר"ן נדרים ב' ד"ה ושבועות. ודלא כמו"ש בנ"א לחלק בין אומר בלה"ק לאומר בלשון תרגום

ואגב גררא אכתוב לך מה שנראה לי בהאי ענינא מה שהביא הטור סי' הנ"ל לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא את שמע אלא אפי' הי' קורא ובא צריך להפסיק ואם לא פסק עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם ואם פסק עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים ע"כ. והנה הא דמניח ידו על פיו הוא מימרא דר' יוחנן וריב"ל בברכות כ"ד והא דאם לא פסק עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי גו' הוא מימרא דר' מיאשה בר ברי' דר' יהושע בן לוי. והא דאם פסק עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים הוא מימרא דר' אבהו שם. וראיתי בהגהות הגאון יעב"ץ דר' מיאשה בר ברי' דריב"ל לית לי' הא דזקינו ריב"ל לעיל שם דמניח ידו על פיו וקורא ק"ש, ול"נ דא"ש ע"פ מה דאמר לי' שמואל לרב יהודה בעירובין נ"ד ע"א שיננא פתח פומך קרי פתח פומך תני כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. הרי דשכר מוציא דברי תורה מפיו שמאריך ימים ולבשרו מרפא. וא"כ כשמניח ידו על פיו וקורא ואינו מוציא הדברים מפיו א"א שתתקיים בו קרא דכי חיים הם גו' אף דאפשר דעיקר מצות קריאה יצא בזה. וזהו שאמר ר' מיאשה דאם לא פסק עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו

ולפ"ז י"ל דאדרבה ר' מיאשה בא כאן לתרץ דברי זקינו ריב"ל דאמר מניח ידו על פיו וקורא ובברייתא תניא הי' מהלך במבואות המטונפות לא יקרא ק"ש ואם הי' קורא פוסק. על זה מפרש ר' מיאשה דאם לא פסק ומניח ידו על פיו הרי הוא מאבד הטובה והאריכות ימים שיש למוציאיהם בפה. א"כ הא דתניא לא יקרא ק"ש נמי יש לומר דמה"ט הוא אבל לענין עיקר קריאת שמע י"ל דשפיר יוצא במניח ידו על פיו. ונפ"מ לענין בדיעבד שא"צ לחזור ולקרוא, א"נ אפי' לכתחילה כשיעבור זמן ק"ש עד שיבוא למקום נקי. ולפ"ד א"ש נמי מ"ש ר' אבהו דאם פסק עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. ר"ל דאם פסק מלקרות כאן עד שבא למקום נקי ושם קורא שלא ע"י הנחת יד אלא מוציא הדברים מפיו עליו הכתוב אומר ובדבר הזה. ר"ל בשביל דיבור זה היוצא מפיכם תאריכו ימים. ורמזה תורה הא דכתיב כי חיים הם למוצאיהם גו' ופי' רש"י דחוק כמו שהקשה עליו הפרישה

לפ"ז אתיא לי שפיר הא דאמר ר' יוחנן במגילה ל"ב ע"א כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים גו' משום דס"ל דהא דכי חיים הם למוציאיהם בפה היינו שיוציאם ככל משפטי הנעימה והקריאה עם הטעמים והנגינות אבל בל"ה אף שקורא עיקרי התיבות כהלכתן לא מיקיים בי' קרא דכי חיים גו'. אבל אביי שם פליג עלי' דר' יוחנן בהא משום דלא ידע לבסומי כו' ע"ש: סימן יג דיני יציאת מצרים

אשר שאלני כת"ר ידידי וז"ל לפמ"ש המ"א באו"ח סי' ע' דהנשים מחוייבות לומר אמת ויציב דזכירת יציאת מצרים הוא דאורייתא וא"כ צריכין לסמוך גאולה לתפילה. מתפלא אנכי למה לא נהגו הנשים כן. שהרי בתקיעת שופר ולולב שאינן מחוייבין בהן כלל מחמירות על עצמן לקיים אותן כאילו היו מחוייבות בהן וזכירת יציאת מצרים שהן באמת מחוייבות בה מן התורה הקילו על עצמן. ע"כ אם יש את כת"ר דבר בזה נא להשיבני. עכ"ד

תשובה. הנה המ"א לטעמי' אזיל שכתב שם בסי' נ"ח להקשות על הכסף משנה דס"ל דק"ש של יום זמנה מן התורה כל היום דלדבריו ק"ש דאורייתא זמנה כל היום וכל הלילה וה"ל מ"ע שלא הז"ג ובברכות כ' איתא בהדיא דק"ש ה"ל מ"ע שהז"ג כו' וה"נ בהזכרה דיצ"מ דכיון דשל יום מצותה כל היום ושל לילה מצותה כל הלילה א"כ לאו ז"ג היא. אמנם הגאון ש"א בסי' י"ב השיג על דברי המ"א הנ"ל לפי שגם הוא תמה על נשי דידן שאין נזהרין להזכיר יצ"מ כלל. ע"כ כתב דעל כיוצא בזה אמרו הנח להם לישראל שאם אינם נביאים בני נביאים הם שאע"פ שלפום ריהטא נראה דמ"ע שאין הז"ג הוא מ"מ כי דייקת ליתא דודאי נשים פטורות מהזכרת יצ"מ משום דה"ל מ"ע שהז"ג אף שנוהג ביום ובלילות מ"מ כיון דשל יממא חלף ועבר זמנה בלילה ואם לא הזכיר ביום שוב אינו מזכיר בלילה ואע"ג דחייב להזכיר בלילה ג"כ היינו משום הזכרת לילה אבל הזכרה של יום כבר עבר זמנה וכן הזכרת הלילה אם לא הזכיר חלף ועבר זמנה ביממא א"כ ה"ל מ"ע שהז"ג. והביא ראי' מדתנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש וכ"ש שפטורין מברכות שלפני' ושלאחרי' דערבית ושחרית ואי ס"ד דנשים חייבות בהזכרת יצ"מ. הרי כמו שתקנו חכמים לאנשים פרשת ויאמר או ברכות שלאחרי' שיזכירו כולם בנוסח אחד ולא שיזכיר כל אחד כפי נוסח שירצה ואילו לנשים לא תקנו נוסח מיוחד להזכרת יצ"מ ש"מ דאין נשים חייבות בהזכרה זו. כן הוא תוכן דבריו בקצרה

ומה שנ"ל בזה הוא דעיקר האי דינא תלוי ברברוותא ושפיר יש לומר דנשים חייבות בהזכרת יצ"מ מה"ת ואפ"ה א"ש מה שלא תקנו להם חכמים נוסח מיוחד וקושיית הש"א לק"מ. דהנה תרי קראי כתיבי במצות הזכרת יצ"מ חד קרא בפרשת ראה למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ומקרא זה דריש בן זומא בברכות י"ב ע"ב ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות ואף דחכמים פליגי עלי' קיי"ל כבן זומא כמו"ש הפוסקים וכ"כ הרמב"ם ריש הלכות ק"ש ומצוה להזכיר יצ"מ ביום ובלילה שנאמר למען תזכור גו'. וחד קרא כתיב בפרשת בא זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים גו' וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ז' מהלכות חמץ ומצה מ"ע של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשה לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה גו' כמו שנאמר זכור את יום השבת ומנין שבליל ט"ו ת"ל והגדת לבנך גו' בעבור זה כו' ע"כ הרי שמפרש לקרא דזכור את היום למ"ע בליל פסח

והנה מה שכתב הרמב"ם ז"ל כמו שנאמר זכור את יום השבת לכאורה אינו מובן כלל. וראיתי בס' נחל איתן שפי' דבריו דיליף משבת דכמו התם נשים חייבות בעשה דזכור אף הכא בעשה דספור יצ"מ ג"כ חייבות. אמנם לדידי לא נהירא לי כלל לפרש כן בכוונת הרמב"ם. שהרי לא הזכיר שם כלל מחיובא דנשים. אבל נ"ל דדברי הרמב"ם פשוטים ע"פ מה שכתב שם המגדול עוז בשם הרמב"ם שכתב בספר המצות שלו שהוא צוה בזכירתו בזמנו כאמרו זכור את יום השבת עכ"ל פירוש דבריו הוא שבא הרמב"ם לומר דהאי זכור את היום לאו לזכירה בכל יום אתא אלא רק על ט"ו בניסן קאי כמו שנאמר זכור את יום השבת שפירושו שתזכירוהו ביום השבת דהיינו בקידוש היום שהוא רק