דברי חן חלק א כח

ולפ"ז א"ש הא דלא אמר במנחות דר' ישמעאל דאמר לבן דמא צא ובדוק כו' דס"ל דקרא דלא ימוש הוא כפשוטו פליגא על רשב"י. משום דבאמת לא פליגי כלל **(ורשב"י החליף שיטתו בברכות ל"ה ע"ב. וי"ל דאמר כן לאחר שיצא ממערה ואמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה בשבת ל"ג ע"ב. אבל ר' ישמעאל לא החליף שיטתו. ומ"ש הנהג בהם מנהג דרך ארץ אמר זה כלפי רשב"י אבל לעולם בשעת הדחק קאמר:)** דר' שמעון בן יוחאי מיירי בשעת הדחק דאז יוצא בק"ש שחרית וערבית. אבל ר' ישמעאל דאמר לבן דמא צא ובדוק כו' משום דידע ר' ישמעאל בבן דמא שאינו עוסק במלאכה וד"א ומלאכתו היתה נעשית ע"י אחרים שהרי כבר למד כה"ת כולה ובודאי לא הי' לו ביטול מד"א ע"כ א"ל צא ובדוק כו' דקרא דוהגית בו יומם ולילה צריך הוא לקיים כפשוטו. ומה"ט לא מקשה בגמ' מהא דר' ישמעאל בעצמו אמר ובחרת בחיים זו אומנות לפי דבן דמא לא הי' צריך לעסוק כלל באומנות. אבל בירושלמי דשאלו את ר' יהושע מהו שילמוד אדם את בנו חכמת יונית שפיר מקשה מר' ישמעאל דאמר ובחרת בחיים זו אומנות אלא מעתה אסור ללמד את בנו אומנות והרי מצוה על האב ללמד את בנו אומנות כדאמר בקדושין כ"ט. ומה שדקדקנו לר' יוחנן שתירץ מפני המסורת. למה לא גילה ר' יהושע את עיקר טעמו לאסור חכמת יונית משום מסורת. י"ל דא"כ הוה משמע דמשום והגית בו יומם ולילה ליתן לן בה. ובאמת הא ר' יוחנן ס"ל במנחות דדבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ. ומה שדקדקנו למה לא אמר ר' ישמעאל לבן דמא לאסור לימוד חכמת יונית גם מפני המסורת. י"ל לפי מה דס"ל לר' יוחנן דבתו שאין בה חשש מסורת מותר ללמוד. כן הכי נמי אדם שידוע הוא שהוא ת"ח וצדיק כבן דמא שאין בו חשש מסורת רשאי ללמוד. והראי' שלא גזרו רק על שלא ילמד אדם את בנו ולא גזרו סתם שלא ילמוד אדם חכמת יונית. א"ו דרק בבנו חששו לפי שאינך יודע אם יכשר או לא אבל היכא דליכא חשש מסורת שרי. ומתורץ בזה תמיהת התוס' במנחות הנ"ל

לפי הדברים האמורים בזה א"כ הא דכתב הש"א דא"א לומר למ"ד ק"ש דרבנן דפירושו שחייב אדם ללמוד יומם ולילה דא"כ הא דאמר דבפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש. למאי נפ"מ הלא עדיין חוב של תורה עליו ללמוד יומם ולילה. לדברינו אין זה הכרח כלל די"ל כמו דקרא דוהגית בו יומם ולילה אף שהוא כפשוטו מ"מ בשעת הדחק יוצא בק"ש שחרית וערבית לרשב"י הכי נמי קרא דבשכבך ובקומך דמיירי בד"ת בשעת הדחק יוצא בפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית. ויש לומר עוד דלאו דוקא שחרית וערבית דה"ה דיוצא מה"ת כשקובע עצמו לת"ת איזה שעה ביום ואיזה שעה בלילה מקיים מצות ת"ת למ"ד ק"ש דרבנן. אלא די"ל דרבנן אסמכו אקרא דבשכבך ובקומך שצריך לעסוק בד"ת בזמן שכיבה וקימה דוקא

ומעתה לפי מה שכתבתי לעיל דר' יוחנן אליבא דר' יהודה על כרחך ס"ל דק"ש דרבנן. וגם רשב"י ג"כ ס"ל כן. לפ"ז ליתנייהו הרבה ראיות שכתב הש"א בתשובה א' וב' דמשמע דק"ש הוי דאורייתא דלא כשמואל דס"ל ק"ש דרבנן משום דיש לומר דאיהו ס"ל כרשב"י ור' יוחנן אליבא דר' יהודה. דקריאת שמע דרבנן

לפי מ"ש הא דאמר בירושלמי בשבת פ"א מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. משום דהא דאורייתא והא דרבנן אין הכרח לומר דהירושלמי ס"ל ק"ש דאורייתא כר' אלעזר בברכות כ"א די"ל דאף דק"ש דרבנן וא"צ מה"ת לקרות פרשה זו כלל. רק מדרבנן היא בכל זה קריאתה הוי מה"ת היינו מצות לימוד ת"ת משא"כ תפלה שעיקרה רק דרבנן. ואף למ"ד שהיא דאורייתא עכ"פ יוצא בבקשה אחת ותו לא צריך משא"כ בתורה שכל שעה הוא מחוייב ללמוד כשיש לו פנאי וכמש"ל: סימן י

ומריש הוה קשיא לי במנחות צ"ט דס"ל שם להגמרא דקרא דלא ימוש והגית קאי אכל אדם מישראל דמנלן דילמא דוקא ליהושע הי' צווי זה לפי שהי' מלך כדאיתא ביומא ע"ג ע"ב הוא זה מלך כמו שפי' רש"י שם. וכמ"ש הרמב"ם בפרק א' מהלכות מלכים הלכה ג' כיהושע כו' ובמלך הא כתיב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו דקאי על ס"ת שהיא תלויה בזרועו שאינה זזה מלפניו וכשהוא מיסב היא כנגדו כמו שנאמר והיתה עמו וקרא בו גו' כמו שמבואר בגמ' וברמב"ם. ואין לומר דא"כ הא כבר כתוב זה בתורת משה ולמה לי' לרחמנא לצוות שנית ליהושע ע"ז. א"ו דלכל ישראל נאמרה, זה אינו. דגם אם נימא דלישראל ג"כ נאמרה הא אין נביא רשאי לחדש דבר מה שלא נאמרה למשה כמ"ש בתמורה ט"ז. אלא ע"כ לא אתא קרא אלא לזרזו על מה שכבר כתוב בתורת משה במ"ע דלימוד תורה אם מקרא דולמדתם אותם ושמרתם לעשותם או מקרא דובשכבך ובקומך למ"ד ק"ש דרבנן וא"כ י"ל דקרא דוהגית רק ליהושע נאמר. עד שמצאתי בתוספתא סנהדרין פרק ד' והיתה עמו וקרא בו גו' והלא דברים ק"ו ומה אם מלך ישראל שלא עסק אלא בצרכי ציבור נאמר בו והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו שאר בני אדם על אחת כמה וכמה כיוצא בו יהושע בן נון מלא גו' וכן הוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה והלא דברים ק"ו ומה יהושע בן נון שעסק בכיבוש הארץ ועומד לחלקה לישראל נאמר בו לא ימוש שאר בני אדם על אחת כמה וכמה

ועתה צריכין לתת טעם למה דוקא מלך נצטווה שלא יזוז הספר תורה מלפניו מדכתיב והיתה עמו וקרא בו גו' וכדתנן מיסב והיא כנגדו. ונראה לפי שהמלך עוסק תמיד בצרכי ציבור כמ"ש בתוספתא וקי"ל באו"ח סימן ע' סעיף ד' דעוסק בצרכי ציבור הוא עוסק במצוה ופטור אפי' מק"ש ותפלה שזמנה קבוע וכ"ש מת"ת ואם לא תהי' הס"ת עמו ממש שלא תזוז ממנו הרי יבטל לעולם מת"ת דעד שילך לקחת הס"ת ממקום שמונחת יבא עוד ענין של ציבור לפניו וא"כ ישכח מחוקק ותפוג מאתו תורה ע"כ נצטווה שהתורה לא תזוז ממנו כדי שברגע הפנותו מצרכי רבים יקרא בו תומ"י משא"כ הדיוט שאינו עוסק בצרכי ציבור תמיד אם גם לא יהי' הס"ת אצלו ממש הלא יכול לילך ולקחת ממקום מנוחתה ולהגות בה

ועפ"ז מדוקדקים דברי הרמב"ם פרק ג' מהלכות מלכים הלכה ה' וז"ל המלך כו' יהי' עוסק בתורה ובצרכי ציבור ביום ובלילה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו ע"כ. ולכאורה פתח בתרתי בתורה ובצרכי ציבור וסיים בחדא והיינו ת"ת. ולפמ"ש א"ש דממה שכתב והיתה עמו על כרחך משום צרכי ציבור: סימן יא לגיסי האברך החו"ב המפולפל מו' יעקב נ"י חאצקעלאוויץ בוועגער. וכעת בפאפעלאן

אשר הקשת על הצל"ח דיש ברכות שכתב בשם הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לזרעים לתת טעם למה פתח התנא בק"ש לפי שאין מצוה מתמדת פעמים בכל יום כמו מצות ק"ש והקשה ע"ז הצל"ח דא"כ בתפלה ה"ל להתחיל שהיא נוהגת ג' פעמים בכל יום ויש בה ג"כ ח"י ברכות. ותירץ כיון דק"ש היא קודם התפלה לכך הקדימה. אמנם זה יתכן לר' יוחנן דס"ל דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה וא"כ הויא ק"ש ואח"כ תפלה אבל לריב"ל דס"ל לקמן דף ד' דתפלות באמצע תיקנום קשה דאדרבה בתפלה ה"ל להתחיל שהיא קודם ק"ש, ותירץ כיון דק"ש הוי' דאורייתא ותפלה הויא דרבנן לכן התחיל במצוה של תורה. אך לפ"ז קשה לר"י אמר שמואל בדף כ"א דק"ש ג"כ דרבנן למה הקדימה התנא. וצ"ל דר' יהודה אמר שמואל כר' יוחנן ס"ל דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה עכ"ד הצל"ח. וקשה על תירוצו זה מה שתירץ דר' יהודה אמר שמואל