דברי חן חלק א כז

מרב רבו איך לא עביד כוותי' [ע' שבת קכ"ח וש"נ] א"כ בכאן למה לא עביד רב הונא כרב דצלי של שבת בערב שבת. וע' פני יהושע

ולי לא קשיא מידי. שהרי על רבה נמי העיד עליו אביי בשבת מ' ע"א דכל מילי' עביד כרב. ואפ"ה אמר שם דכחומרי דרב עביד כקולי דרב לא עביד. ה"נ י"ל ברב הונא תלמידו דכיון דס"ל לדידי' דהלכה כרבנן דתפלת ערבית אינו מפלג המנחה אלא מבערב לא הי' אפשר לו לצלויי תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה לקולא כרב רבו דלקולא לא עביד כרב אף בערב שבת. כיון דהך קולא להתפלל מפלג המנחה ואילך אית בי' נמי חומרא דהיינו קבלת שבת דהוספה מחול על הקודש ולחומרא הוי עביד כרב משו"ה הי' מדליק שרגא לצאת ידי חובת רבו נמי

ובזה א"ש נמי דברי הירושלמי הביאו תר"י והרא"ש בברכות מ"א רב הונא אכל תמרי על פסתא ולא בריך עלייהו א"ל רחב"א פליג את על רבך שבקוהו בתר מזונך ואת מברך עליהן תחילה וסוף. א"ל אינן עיקר נגיסתי פי' דר"ה אכל תמרים עם פת בלא ברכה לפני הפירות אמר לו רחב"א פליג את על רבך רב דס"ל הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם כו' דלא כר' חייא דאמר פת פוטר כו' שבקי' בתר מזונך. ויש לדקדק הלא די באמרו פליג את על רבך ולמה יבקש רחב"א עצות איך יעשה דלשבקינהו בתר מזונו. דלפמ"ש א"ש משום דלכאורה מה זו קושיא פליג את על רבך הא כיון דאינו מברך הרי להדיא דכר' חייא ס"ל דפת פוטר כל מיני מאכל. א"כ אם יעשה כרב ויברך עליהם הרי זה ברכה לבטלה לפי דעתו ולקולא הא לא עביד כרב. ע"ז בא רב חייא בר אשי כמתרץ דבריו שבקי' בתר מזונך. ור"ל נהי דלדידך דסבירא לך אסור לברך. אי את רשאי לעשות כרבך רב לקולא משום ברכה לבטלה. זהו כשאין עצה אחרת. אבל כשיש עצה. ירא שמים יוצא ידי שניהם. שבקי' בתר מזונך: סימן ט דיני קריאת שמע

והנה הא דס"ל לשמואל דק"ש דרבנן וקרא דבשכבך ובקומך בד"ת כתיב. לכאורה פירושו שחייב אדם ללמוד תורה תמיד. וז"ש ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. ר"ל שאין לך שעה שאתה פטור מלעסוק בה אמנם ראיתי להגאון ש"א בתשובה סימן א' שכתב וז"ל דלמ"ד דקרא דבשכבך ובקומך בד"ת כתיב אין פירושו דחייב אדם ללמוד יומם ולילה דא"כ הא דאמר במנחות דבפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית קיים מצוה דלא ימוש למאי נפ"מ שקיים קרא דלא ימוש שהוא מדברי קבלה הלא עדיין חוב של תורה עליו ללמוד יומם ולילה. וכן למאי נפ"מ קאמר ר' יוחנן דבק"ש שחרית וערבית קיים מצוה דלא ימוש, ודבר זה אסור לומר בפני עם הארץ. והרי מ"מ חייב אדם ללמוד יומם ולילה. א"ו דגם לשמואל א"צ אלא לעסוק באיזה דברי תורה בזמן שכיבה וקימה. ובפרק אחד יצא ידי חובת מצוה זו עכת"ד

ולדידי תמוה לי טובא דלדבריו דאין חיוב מה"ת ללמוד יומם ולילה קשיא להיפך למה דבר זה אסור לומר בפני ע"ה שלא יאמר בק"ש סגי ולא ירגיל בניו לד"ת כפי' רש"י במנחות שם. כיון דבאמת כן הוא דבק"ש שחרית וערבית סגי' אלא מאי אית לך למימר דעכ"פ איכא לחיובא מקרא דושננתם שיהי' דברי תורה מחודדין בפיך או מקרא דולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה לענין מאי קאמר, ר' יוחנן דבק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש כיון דאכתי איכא חיובא עליה מקראי דד"ת

והנה במנחות שם אחרי שהביא בגמ' הא דאמר ר' אמי דבפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש ור' יוחנן בשם רשב"י אמר דאפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לומר בפני עם הארץ. ורבא אמר מצוה לאומרו בפני ע"ה. אמר שם שאל בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כה"ת כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינו לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית. ופליגא דר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן דאמר פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה כו'. ויש לדקדק דהול"ל נמי ופליגא אדר' יוחנן משום רשב"י דס"ל דבק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ואיהו סובר דוהגית בו יומם ולילה כפשוטו ממש. ובתוס' שם כתבו תימא וכי לא הי' יודע בן דמא דגזרו עליה. ובפרק ר' ישמעאל דף ס"ד נדחקו התוס' לתרץ תמיהתם

ונ"ל דהנה בירושלמי דפאה פרק א' הלכה א' שאלו את ר' יהושע מהו שילמוד אדם את בנו יונית א"ל ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה. ופריך והא תנא ר' ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות אלא מעתה אסור ללמוד את בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו יומם ולילה. ומשני רבי ברי' דר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן מפני המסורת פי' שגזרו עליו בעובדא דהורקנוס ואריסתובלוס. ר' אבהו בשם ר' יוחנן מותר לאדם ללמוד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה פי' ואין לחוש באשה למסורת ע"כ בירושלמי. ויש לדקדק דלמה לא מקשה בגמרא דילן על ר' ישמעאל כהא דמקשה בירושלמי על ר' יהושע מהא דתני ר' ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות דהויא קושיא אלימתא יותר מר' ישמעאל על ר' ישמעאל גופא ממה שמקשה בירושלמי מר' ישמעאל על ר' יהושע והי' לו לתרץ ג"כ דברי ר' ישמעאל מפני המסורת כמו שתירץ בירושלמי אליבא דר' יהושע. ועוד יש לדקדק בר' יהושע כיון דבאמת הי' כוונתו לאסור רק מפני המסורת למה כיחד תחת לשונו עיקר טעמו. והגיד הטעם דוהגית דליתא לפי האמת

אמנם עיקר הענין נראה דהא דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה פשוטו כמשמעו שאין לך שעה שאתה רשאי להבטל ממנו וכדמוכח נמי ממ"ש התוס' בברכות י' ע"ב דה"ט דא"צ לברך ברכת התורה בכל שעה שיושב ללמוד אף שהפסיק בנתיים בדברים אחרים. ולא דמי לסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה. דשאני תורה שאינו מייאש דעתו. דכל שעה אדם מחוייב ללמוד. דכתיב והגית בו יומם ולילה כו'. הרי שמפרשים דמצות והגית הוא כפשוטו. והא דאמר ר' יוחנן משום רשב"י דאפי' בק"ש קיים לא ימוש היינו רק בשעת הדחק כשאי אפשר לו לעסוק בתורה יותר. אז יוצא בק"ש לרשב"י ולר' אמי בפרק אחד. לבד ק"ש. וכ"כ הנמ"י בנדרים ח', וכ"כ בהגה ביו"ד סימן רמ"ו סעיף א' אהא דכתב המחבר שהוא לשון הרמב"ם כל איש ישראל חייב בת"ת כו' כתב ע"ז בהגה ובשעת הדחק אפי' לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית לא ימושו מפיך קרינן בו [והוא ט"ס וצ"ל לא ימוש גו' קרינן בי'] והדבר מוכרח מעצמו דאף דקרא דלא ימוש הוא כפשוטו מ"מ זהו דוקא כשיש לו פנאי שהרי כל אדם צריך לאכול ולשתות ולישון ורובא דרובא לעסוק במלאכה ומו"מ. שא"א לאדם להתקיים בלעדם וקרא כתוב ואספת דגנך גו'. ובב"מ דף ל' והודעת להם זהו בית חייהם. ופי' רש"י ללמוד להם אומנות להתפרנס מהם. ובקדושין כ"ט חייב ללמוד את בנו אומנות דכתיב ראה חיים עם האשה. ובירושלמי ריש פאה הנ"ל ובחרת בחיים זו אומנות. והגר"א בשנות אלי' כתב דה"ט דמפסיקין לאכילה ולשתיה ולד"א. דכיון דא"א כל אלה לעשות ע"י אחרים מבטל ת"ת בשבילם ככל מצות שא"א לעשות ע"י אחרים כדדרשינן בתענית ט' מקרא דכל חפציך לא ישוו בה

יוצא לנו מזה דבאמת קרא דוהגית. ולא ימוש הוא כפשוטו למי שאפשר לו לעסוק בלי הפסק. אבל למי שא"א לו לפי שצריך לעסוק במלאכה ומ"מ הרי הוא יוצא בשעת הדחק לר' יוחנן משום רשב"י בק"ש שחרית וערבית שהוא מצות ת"ת כמש"ל. ולר' אמי צריך לשנות פרק אחד שחרית וערבית לבד ק"ש: