דברי חן חלק א כה

דהגמ' אין הכי נמי דהי' יכול לדחות דאין לדייק מדרב דאין להתפלל מנחה לאחר פלג המנחה אלא דעדיפא מיני' דחי בגמ' דגם בתפלת ערבית גופי' אין לנו הלכה פסוקה להקל משום דאף דרב צלי של שבת בערב שבת. הא רב הונא ורבנן פליגי עלי' ולא הורו כוותי' ולא הוו מצלי עד אורתא

ודאתאן עלה הא דכתבו התוס' לסיוע לר"ת דהא דרב צלי של שבת בערב שבת דמסתמא הי' קורא ק"ש. כתב הש"א דראייתו הוא ממ"ש בגמ'. אדרבה מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא ש"מ דלא ס"ל כר' יהודה. והשתא אי רב כריב"ל ס"ל מאי ראי' מרב הונא ורבנן דלא ס"ל כר' יהודה. דילמא אע"ג דס"ל כר' יהודה מ"מ לא מצלי עד אורתא משום סמיכת גאולה לתפלה. דכר' יוחנן דקי"ל כוותי' סבירא להו. א"ו דרב הי' מצלי של שבת בערב שבת בסמיכת גאולה לתפלה כדברי ר"ת ז"ל עכת"ד. ול"נ דמלשון התוס' שכתבו מסתמא ה' קורא ק"ש משמע דלא נחתו כ"כ להכריח כמ"ש הש"א אלא כוונתם דמסתמא הוי צלי של שבת בערב שבת כדי לכנוס לסעודה מיד. ואי לא הוי קרא ק"ש סמוך לתפלתו אלא בצאת הכוכבים נמצא שהתחלת אכילתו יהי' סמוך לזמן קריאת שמע ואסור. א"ו קרי קריאת שמע מקודם

לפי מ"ש לעיל דר' יוחנן ס"ל ק"ש דרבנן אזיל בזה לשיטתו במנחות צ"ט שאמר בשם רשב"י אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ופליג שם ארבי אמי דס"ל שם אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש ונראה דבהא פליגי ר' אמי ס"ל ק"ש דאורייתא וא"כ מצות ק"ש דנפקא מקרא דבשכבך ובקומך ומצות ת"ת דכתיב בי' ולמדתם אותם וכן ושננתם דאתא פירושו מדברי קבלה מקרא דיהושע דכתיב בי' לא ימוש גו' והגית. והם שני מ"ע ובקיום מ"ע דק"ש אינו מקיים מ"ע דת"ת אלא א"כ קורא פרק אחד או שאר לימוד תורה מלבד ק"ש. משו"ה אמר אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית פי' מלבד ק"ש דשחרית וערבית קיים לא ימוש. אבל ר' יוחנן משום רשב"י ס"ל דק"ש דרבנן ועיקר קריאתה שאנו קורין אותה הוא רק לצאת ידי חובת ת"ת משו"ה ס"ל אפי' קרא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש דק"ש. וקרא דלא ימוש מצוה אחת הם לקיים מ"ע דת"ת. וכבר הקדימוני בזה המפרשים

לפי דברינו אלה לא קשיא מידי מה שדקדק הל"מ על דברי הרמב"ם בהלכות ת"ת פרק א' שכתב הרמב"ם. כל אחד מישראל חייב לקבוע לו עתים זמן לת"ת ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. וכתב הל"מ. לא רצה רבנו לפסוק כר' יוחנן דאמר שם אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. אע"ג דבפרק קמא דנדרים משמע לכאורה דהלכתא כר' יוחנן מ"מ משמע לי' קולא גדולה והלך להחמיר. דהא ר' יוחנן בעצמו אמר דבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה. עכ"ד הנה להלכה אין דבריו מספיקים שהרי רבא דהוא בתרא אמר מצוה לאומרו בפני ע"ה. אלא דלפי מ"ש הדבר פשוט דהרמב"ם ז"ל אזיל לטעמי' דס"ל דק"ש דאורייתא כמ"ש בריש הלכות ק"ש. משו"ה לא פסיק כר' יוחנן משום רשב"י דס"ל ע"כ ק"ש דרבנן. כמו"ש

לפי דברינו אפשר לומר דהא דפליגי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי במגילה כ"ז דריב"ל ס"ל בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. ור' יוחנן ס"ל אסור לעשותו בית המדרש. דריב"ל ס"ל ק"ש דאורייתא כמש"ל. וא"כ בית הכנסת דמקיים בו רק מ"ע של ק"ש מותר לעשותו ביהמ"ד שמקיים בו מ"ע דת"ת שגדולה יותר ממ"ע דק"ש. דק"ש ויצ"מ ותפלה לכל היותר אינו רק ג' מצות. ובת"ת בכל תיבה ותיבה קיים מ"ע כמ"ש הגר"א בשנות אלי'. ועוד שת"ת של משנה וגמרא עדיפי מלימוד מקרא כמ"ש בירושלמי בשבת פרק א' וא"כ בית המדרש קדושתו יותר גדול. אבל ר' יוחנן ס"ל דק"ש דרבנן ומה שקורין ק"ש בבית הכנסת הוא לקיים מ"ע דת"ת ופטר עצמו בזה כל היום כמ"ש רשב"י ובשעת הדחק אין צריך ליכנס לבית המדרש לקיים מ"ע דת"ת שהרי כבר קיים בק"ש של בית הכנסת ע"כ קדושת בית הכנסת שבודאי באים בתוכה בכל יום לקיים מצות ת"ת גדולה יותר מבית המדרש שיכולים לפטור עצמן בשעת הדחק שלא לבא בו כלל

ולפי מ"ש דר' שמעון בן יוחאי ס"ל ק"ש דרבנן א"ש הא דמקשה בירושלמי ברכות פרק א' הלכה ב' אר"ש בן יוחאי דאמר כגון אנו שעוסקים בת"ת אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב. ולית לי' לרשב"י נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו. טעמא דר"ש בן יוחאי זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון. והנה בתר"י בברכות פרק ב' במשנה דהאומנין קורין בראש האילן כתב בשם מורו דמדאמר בגמ' שמע ישראל גו' זוהי ק"ש של ר' יהודא הנשיא שהי' מפסיק לקרות פרק ראשון כשהי' לומד לתלמידיו ואם איתא דכולהו מה"ת הוויין כשהי' לומד לתלמידיו למה לא הי' פוסק לכולהו. א"ו משום דלא הוי אלא מדרבנן לא הי' פוסק. אבל תר"י דתו זה וכתבו דבירושלמי שואל למאן דס"ל ק"ש דאורייתא אמאי לא הי' פוסק ר"ש בן יוחאי מן הלימוד לק"ש כולה כמו שפוסק לשאר מצות כגון שופר כו'. ומתרץ זה שינון וזה שינון. יבא שינון וידחה שינון. כלומר אין לדמות זה לזה שהדברים שיש בהם מעשה אינם נדחים מפני הלימוד. אבל מצוה שאין בה אלא אמירה בעלמא תדחה מפני הלימוד ע"כ

אמנם הדברים מוקשים למאי נפ"מ אי מ"ע של עשיה הוא. או של אמירה הוא. כיון דתרווייהו מה"ת הם צריך לבטל בשבילם מלימוד תורה. דאל"כ הו"ל לומד ע"מ שלא לקיים. וראיתי שכבר נתקשו בה האחרונים. אלא דמכאן מוכח כדעת מורו שהוכיח מדאין מפסיק מלימודו על כרחך מדרבנן היא. ושפיר משני רשב"י זה שינון וזה שינון משום דס"ל ק"ש דרבנן. ומצותו רק משום ת"ת וכיון דכבר עסיק בתורה א"צ לבטל בשביל ק"ש ואף דאית בה נמי קבלת מלכות שמים אין זה רק מדרבנן. ואין מפסיקין בשביל זה

ולפי מה שהוכחנו דרשב"י ס"ל ק"ש דרבנן לא תקשה מהא דאמרינן בסוטה מ"ב ואמר אליהם שמע ישראל מאי שנא שמע ישראל א"ר יוחנן משום רשב"י אמר להם הקב"ה לישראל אפי' לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם דמכאן הוכיח הש"א דרשב"י ס"ל ק"ש דאורייתא. דאין זו הוכחה דאין למדין הלכה מפי אגדה. ועוד די"ל דאסמכתא בעלמא הוא דקרא לאו בק"ש משתעי ואי דרשה גמורה הוא הוי מקשה מרשב"י אדרב יהודה אמר שמואל דס"ל ברכות כ"א דק"ש דרבנן. וע' ב"מ כ"ב ת"ש דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי וע' סוכה ל' ע"א תוס' ד"ה מתוך. ונ"ל דכעין אסמכתא זו דרש רב תנחום בברכות ס"ג ע"ב בפסוק הסכת ושמע ישראל ע"ש ותבין והארכתי בזה בספרי שפתי חן ריש פרשת תבא. ואפי' תימא דהא דסוטה דרשה גמורה היא אכתי אין ראיה משם דקריאת פרשה זו הויא מה"ת די"ל דאף דיוצאין בשאר ד"ת ג"כ מ"מ אפשר דכבר הנהיגו בימי משה לקרות פסוק זה דשמע ישראל דוקא לפי שכבר אמרוהו אבותינו לאביהם הזקן יעקב אבינו ע"ה קודם מותו. כדאמרינן בפסחים נ"ו דמה"ט אמרינן ג"כ פסוק ברוך שם כמל"ו בק"ש לפי שאבינו יעקב אמרהו וע"ש. וכן משמע במדרש רבה סוף פרשת ואתחנן. מהיכן זכו ישראל לק"ש משעה שנטה יעקב למיתה קרא לכל השבטים כו' אמרו לו שמע ישראל כו'. וכמ"ש ג"כ הרמב"ם ריש ה' ק"ש

ועתה נשובה לדברי ר"ת. ולתרץ מה שהקשה עליו הש"א לפי מ"ש תר"י בפרק תפלת השחר דהא דרב צלי של שבת בערב שבת מפלג המנחה ולמעלה דלאחר צאת הכוכבים הי' קורא ק"ש בעונתה אע"ג שלא הי' סומך גאולה לתפלה כיון שהי' מכוון למצוה להוסיף מחול על הקודש לא חייש לסמיכה עכ"ד תר"י ולפ"ז תמה הש"א על הרא"ש איך שכח דברי עצמו שהביא לדברי תר"י ריש פרק תפלת השחר ולמה לי' לדחות בפרק קמא ראיית ר"ת מהא דרב צלי של שבת בערב שבת דדילמא ק"ש קרא בצאת הכוכבים וכריב"ל ס"ל דאמר תפלות באמצע תיקנום שזהו דלא כהילכתא עדיפא הו"ל לדחויי דאין ראי' מדרב דאף דלא ה' סומך