דברי חן חלק א כב

איתא לעשה א"כ באומר בעינא שתשחוט ותבשל ודאי דה"א שישמע לו

ובזה נ"ל מדויק מאד מ"ש בגמ' שם בכתובות דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל מ"ש לשון "כלל" ה"ק דכאן ליתא כלל לעשה משא"כ בכיבוד נהי דאי אמר לא בעינא שתשחוט ותבשל אין חל העשה שישחוט לו ושיבשל לו מ"מ כיון דעדיין איתא לעשה שלא ישחוט ושלא יבשל א"כ לא בטלה כח העשה וא"כ באומר בעינא יכול שישמע לו אי לאו קרא

אמנם לכאורה דברינו עדיין אינם מספיקים דהא אכתי יצוייר גם בכיבוד בגוונא דליתא לעשה כלל כגון שא"ל אביו אל יהי' כבודי עליך ר"ל כל מה שאתה מחויב לעשות עבורי ע"פ ד"ת במצות כיבוד הנני מוחל לך וא"כ הרי זה דומה לאמרה לא בעינא דכתובות דלא איתא לעשה כלל. אמנם א"ש ע"פ מה שיש עוד להקשות מה שאמר בגמ' שם מאי לאו בשחוט לי בשל לי או בלאו דמתמר דמה ענין הנהו לעשה דמורא שהרי בקדושין ל"א ת"ר איזהו כיבוד ואיזהו מורא כיבוד מאכיל משקה כו' איזהו מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כו' א"כ שחוט לי ובשל לי בכלל כיבוד הם ולא בכלל מורא

אמנם כשנבין מתחילה עיקר מצות כיבוד ועיקר מצות מורא א"ש. דהנה עיקר מצות כיבוד שיעשה לו מילי דכיבוד כגון מלביש מאכיל משקה ולא מיבעיא כשהאב צוה לו אלא אפי' בלא צווי כיון שמבין בדעתו שרצונו של אב בכך. אמנם מצות מורא עיקרו הוא שאל יבעט בצוויו. וכדאמרינן בעלמא עשה מאהבה עשה מיראה כו' עשה מיראה ואין ירא מבעט ומינה לכל מילי דבזיון שמוזהר הבן הוא בכלל מורא שכיון שמוזהר הוא מלבעט בצוויו ואל יבזנו נלמד מינה שלא ישב במקומו ולא סותר דבריו כו' שהוא ג"כ מילי דבזיונא. והנה לפ"ז באמר לבנו שחוט לי בשל לי והוא ממרה את פיו ואינו שומע בקולו הנה מצות כיבוד אינו מקיים בשב ואל תעשה שהרי ישב ולא עשה מצות כיבודו ומצות מורא עבר בקום ועשה שהרי התורה אמרה תיראו שתהא מוראו עליו ואל יבעט בצוויו והוא מבעט וא"כ הרי זה עובר על ד"ת. והוא בכלל ולא סותר את דבריו דחשיב בברייתא

ולפ"ז מדוייק מאד מ"ש תורה מצות מורא דוקא אצל שבתותי תשמורו דאי הוה כתיב גבי מצות כיבוד לומר דאע"ג דאיש אמו ואביו תכבדו ותשחטו להם ותבשלו להם מ"מ בשבת שבתותי תשמורו אני ד' כולכם חייבין בכבודי ודאי הוי קשה קושיית תוס' דלזה א"צ קרא שהרי אי אמר אב לא בעינא כלל בכיבודך לא איתא לעשה כלל. אכן במצות מורא לא יתכן כן. שהרי אם יאמר לו אביו אם אומר לך שחוט לי בשל לי או כל דבר שאומר לך אל תשמע לי הנה בזה אומר לו האב לעבור על ד"ת

ועתה ממה נפשך אם יהי' הדין בזה שישמע לאביו אף שהוא לעבור על ד"ת ואל יהי' מוראו עליו כדי שלא יבעט בצוויו שמצווהו עכשיו. א"כ בכה"ג לא שייך לומר מי איתא לעשה כלל דודאי איתא ואיתא שהרי הוא מקיים מצות מורא ואינו מבעט בצווי זה שמצווהו עכשיו. ואם יהי' הדין שבאמת אל ישמע לו כיון שהוא לעבור על ד"ת ומוטב שלא ישמע לו בפעם הזה משלא ישמע לו ויעבור על דבריו לעולם ואין ביד האב לומר לו כן שאל יהי' מוראו עליו נגד דברי ד' שא"ל איש אמו ואביו תיראו גו' שהרי אתה ואביך חייבין בכבוד ד' ומצותיו. ומנ"ל זה הלא רק מדכתבה תורה איש אמו גו' אני ד' כולכם חייבין בכבודי. וא"כ ממה נפשך ליתא לקושיית תוס' דודאי צריך קרא דכולכם חייבין בכבודי. ודו"ק היטב: סימן ח דיני קריאת שמע לגיסי החו"ב כו' מו' יעקב נ"י חאצקעלאוויץ בפאפעלאן אשר שאלת על מה שכתבו התוס' במנחות מ"ג ע"ב אהא דתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת זו ק"ש. אסמכתא בעלמא דק"ש דרבנן. דמנא להו כן לדבר פשוט דק"ש דרבנן. וכל הפוסקים פסקו דק"ש דאורייתא

תשובה. נ"ל שדברי התוס' במנחות המה דברי ר"ת ז"ל דהנה בריש ברכות דתנן מאימתי קורין כו' כתב שם רש"י ז"ל דזמן ק"ש של ערבית הוא בצאת הכוכבים כסתמא דמתניתין והקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו כו' ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא. ובתוס' שם כתבו פי' רש"י כו' תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה ועוד אותו ק"ש סמוך למטה אינו אלא בשביל המזיקין כו' ועוד קשה דא"כ פסקינן כר' יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תיקנום ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאמר לקמן דף ד' איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה. לכן פי' ר"ת דאדרבה דק"ש של בית הכנסת עיקר. וא"ת האיך אנו קורין כ"כ מבעוד יום. וי"ל דקיי"ל כר' יהודא דאמר בפרק תפלת השחר דזמן תפלת המנחה עד פלג המנחה. דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. וא"ת האיך אנו מתפללים תפלת מנחה סמוך לחשיכה אפי' לאחר פלג המנחה וי"ל דקיי"ל כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב דאמרינן לקמן השתא דלא איתמר הילכתא דלא כמר ודלא כמר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. וכתבו עוד התוס' וגם ראי' דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם הי' קורא ק"ש ע"כ דבריהם. והרא"ש ז"ל אחר שהביא דברי רש"י כתב וז"ל ולא נהירא לר"ת ז"ל שהרי ק"ש שעל מטתו אין אנו קורין כי אם פרשה ראשונה ושלא בברכותיה ובבית הכנסת אנו קורין אותה כולה בברכותיה בלא זמנה ועוד דקאמר בגמ' ואם ת"ח הוא אינו צריך לקרות ק"ש על מטתו ויש לדחות דמיירי היכא דקרא בזמנו בבית הכנסת פי' שקרא בצאת הכוכבים. והיינו בזמנה לדעת רש"י ז"ל, והמעדני יו"ט במחילת כבוד תורתו הרבה כאן דברים ללא צורך) ועוד הקשה דא"כ אנו נוהגים כר' יהושע בן לוי ואנן קיי"ל כר' יוחנן. ופירש ר"ת דק"ש של בית הכנסת עיקר. ומה שאנו קורין אתו מבעוד יום קיי"ל כר' יהודה דתפלת המנחה עד פלג המנחה מכאן ואילך הוי לילה לענין תפלת הערב וה"ה לענין ק"ש ואמרינן לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ואמרינן נמי לקמן דרב צלי של שבת בערב שבת אלמא חשיב לילה לענין תפלת הערב ה"ה לענין ק"ש. וא"ת הא דפריך לקמן ר' יהודה לר' מאיר דאמר בשעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן והלא כהנים מבעוד יום טובלין אדרבה קשה טפי לדידי' שהרי קורין אותו מפלג המנחה דהוא יום גדול. ויש לומר דהכי קשי' לי' לדידך שאתה סובר כרבנן דפליגי עלי בפרק תפלת השחר ואמרי דתפלת המנחה עד הערב א"כ אותה שעה יום לענין ק"ש כו'. וסיים הרא"ש וז"ל ולא נהירא לי מה שהביא ר"ת ז"ל ראיה מתפלת המנחה שהוא עד פלג המנחה דתפלות כנגד תמידים תיקנום ותמיד הי' קרב והולך עד פלג המנחה אבל לענין ק"ש לאו זמן שכיבה הוא. ומרב דצלי של שבת בערב שבת אינו ראי' דילמא כר' יהושע בן לוי ס"ל דאמר תפלות באמצע תיקנום ושמע הי' קורא אחר צאת הכוכבים. עכ"ד הרא"ש. הנה סובר הרא"ש ז"ל בדעת ר"ת דכיון דחשיב ר' יהודה לילה מפלג המנחה לענין תפלת ערבית ה"ה דהוי לילה לענין ק"ש. ועפ"ז כתב הרא"ש דלא נהירא לי' דברי ר"ת דאין ראי' כלל מתפלה שהוא כנגד תמידים לענין ק"ש דתלה רחמנא בזמן שכיבה ובפלג המנחה עדיין היום גדול. ובאמת תמוה דעת ר"ת ז"ל בזה, והש"א בתשובה סימן ג' אע"פ שתירץ כל הקושיות שהקשה הרא"ש על ר"ת כתב דזה שדחה הרא"ש לדברי ר"ת דאין למילף זמן ק"ש מזמן תפלה יפה דחה

ולולא דמסתפינא הי' נ"ל דמעולם לא עלה על דעת ר"ת לומר דכיון דלר' יהודה הויא ערב לענין תפלת ערבית הכי נמי מיקרי זמן שכיבה לענין ק"ש אלא דר"ת הכי קאמר דכיון דאנן קי"ל כר' יוחנן דצריך לסמוך גאולה לתפלה גם בערבית א"כ לר' יהודה דס"ל דמפלג המנחה ואילך הוי זמן תפלת ערבית