דברי חן חלק א כא

וע"פ דברי אלה מובן כוונת התוס' במו"ק שם שכתבו כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים עשיית מצוה עדיף שהרי מפסיקין אפי' רשב"י לעושה סוכה ולולב כו' ולכאורה דבריהם מיותרים וראייתם מירושלמי הוא כיהודא ועוד לקרא. אולם למ"ש א"ש דכוונתם במה שהביאו הא דירושלמי להורות דלא נימא כסברת הטו"א ולפרש דבעוסק במצוה קמיירי קראי ולענין להפסיק ממנה לת"ת ויהי' יותר מדוייק הא דחפצי שמים ישוו בה. משו"ה פירשו דבמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים עשיית מצוה עדיף אע"ג דבגמ' קאמר דחפצי שמים ישוו בה וכדמוכח מירושלמי ועל כרחך צ"ל דבהא דעשיית מצוה עדיף שצריך לבטל בשבילה מתורה ה"ט משום דשווין וכמ"ש: סימן ו דיני עבודת כוכבים

ביו"ד סימן קל"ט סעיף ט"ו ספרי עכומ"ז ביד ישראל יש מי שאומר שאין איסור למכרם. הגה וי"א שאסור למכרם לכל עבומ"ז כו' ב"י בשם ס"ה וסמ"ג ותוס' פ"ק דע"ז דף י"ד וי"א דדוקא לכהניהם אסור למכור אבל לא לשאר עכומ"ז. פסקי מהרא"י סי' כ"ו

והנה סברת מהרא"י הוא משום דה"ל לפני דלפני דשרי ודעה הראשונה הוא דעת תוס' וסמ"ג. וכתב הב"ח שם וכן הגר"א דס"ל דמה דידעינן דודאי ימכור להם ה"ל כאילו מתחילה מוכרו להם יע"ש

לפ"ז אני תמה על הרמ"א שכתב בא"ע סימן ה' סעיף י"ד דמותר למכור לעכומ"ז בהמות ותרנגולים אע"ג דבודאי העכומ"ז קונה אותם לסרסם (למאן דלא פסק כר' חידקא ויש אוסרין היינו סמ"ג דפסק כר"ח ומיהו אם אין העכומ"ז הקונה מסרסם בעצמו רק נותנו לעכומ"ז אחר לסרס לכולי עלמא שרי תרומת הדשן] והנה טעמו של התרומת הדשן משום דבכה"ג הוי רק לפני דלפני ולכך שרי לכו"ע. והרי לדעת התוס' הנ"ל שם בספרי עכומ"ז שבודאי ימכרו כו' לא שייך התירא דלפני דלפני. א"כ כאן נמי אפי' אי נותן כו' בכל ענין אסור ואיך כתב דבכה"ג לכו"ע שרי. ובפרט להסמ"ג דס"ל שם כדעת התוס' והכא ס"ל לפסק הלכה כר' חידקא ודאי אסור. ולדינא נמי אף דאיכא ספק ספקא בדרבוותא ספק דילמא קי"ל כהתרומת הדשן דזה מקרי לפני דלפני. ואפי' אי כדעת תוס' דילמא לא קי"ל כר' חידקא. מ"מ כיון שהסכימו האחרונים ביו"ד שם לדעת תוס' וכ"כ ב"ח וכן נראה דעת הש"ך. וכ"כ הגר"א שכן ג"כ דעת רש"י בע"ז ח' ומתורץ לפ"ז קושיית גליון הש"ס בגמ' שם שנשאר בצ"ע על רש"י]. א"כ לדינא נראה דבכה"ג אסור: סימן ז דיני תשובה

ביומא דף פ"ו אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה שנאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנף תחנף הארץ ההיא ואת זנות רעים רבים ושוב אלי נאום ד' כו' והקשו המפרשים מאי רבותא דעשה דתשובה דוחה ל"ת הא קי"ל בכל התורה כולה דעשה דוחה ל"ת

והנה בספר כסף נבחר תירץ דהיינו רבותא דעשה דתשובה דוחה ל"ת משום דבעלמא אצל מי שנדחה הל"ת הוא מקיים העשה משא"כ בעשה דתשובה נהי דישראל מקיימין העשה דושבת עד ד' גו' וראויים לדחות ל"ת דמחזיר גרושתו משנשאת אבל הקב"ה הא אינו מקיים העשה כלל וא"כ אינו בדין שידחה הוא ל"ת דמחזיר גרושתו משנשאת אלא משום דגדולה תשובה. אך הקשה עליו בעל תוספת יום הכיפורים דא"כ בכתובות מ' ע"א אהא דאם היתה האנוסה אינה ראויה לבא בקהל אינו רשאי לקיימה. ופריך בגמ' וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולדחי ל"ת דחייבי לאווין והשתא מאי קושיא נהי דבדידי' איכא עשה וראוי לדחות ל"ת אבל היא שאינה מקיימת עשה איך תדחה ל"ת. וכן ביבמות כ' בחייבי לאווין יכולין מן התורה להתייבם דאתי עשה ודחי לא תעשה ואמאי הא עשה דיבום אינו מקיים אלא היבם ואיך תעבור היבמה על הלאו מבלי שתקיים היא שום עשה. א"ו דכל מ"ע דרמיא על איש אחד ומוטלת עליו לעשותה בחברת אחר דוחה ל"ת שבתורה אע"ג דלגבי אחד מהם ליכא עשה כו' עכ"ל

ול"נ דקושיית בעל תוס' יום הכיפורים לא קשיא מידי. ולא הי' לפניו דברי התוס' ישנים בכתובות שם אהא דמשני בגמ' היכא אמרינן ניתי עשה ולדחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה. אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. וכתבו שם התוס' ישנים הקשה הרב ר' עזרא כו' ול"נ דהכא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעי אמרה לא בעינא לי' הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידי' דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש עכ"ל. ולפ"ז היינו תירוצא דגמ' ממש כמו שתירץ בעל כסף נבחר דאף דבדידיה ראוי לדחות משום דעשה דוחה ל"ת אבל כיון דגבי דידה ליכא עשה לא נדחית הל"ת גבי דידיה. ולפ"ז לא תקשה כלל מהא דדחי עשה דיבום לל"ת דחייבי לאווין. דהא יש לדקדק לפי תירוץ התוס' ישנים למה לי' להגמ' להאריך ולומר הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. בקיצור הל"ל אבל הכא לגבי דידה ליכא עשה. אולם נראה דרב זביד המתרץ שהאריך בלשונו מ"ש דה"ט דבאנוסה לא דחי ל"ת משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל בא לתרץ בזה דלא תקשה לכאורה מיבמה דאף דאיכא ביבם עשה דדוחה ל"ת דחייבי לאווין והרי גבי דידה ליכא עשה דיבום ואיך מותרת היא לעבור בלאו משום עשה דידיה. ע"ז אמר דבאנוסה ה"ט דלא דחי לאו משום דלגבי דידה ליכא עשה אלא משום דהעשה דידיה תליא ברצונה דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל אפי' לגבי דידיה ואין כאן עשה כלל אפילו גבי המאנס שתדחה ל"ת. אבל לוא יצוייר דגם אי אמרה לא בעינא אין שומעין לה א"כ כיון דגבי דידיה איכא עשה דחי ל"ת ולא איכפת לן מה דלגבי דידה ליכא עשה. ולפ"ז פשוט וברור דה"ט דביבום לא איכפת לן במה שהיבמה דוחה ל"ת אף שאינה מקיימת עשה דכיון דכתיב ויבמה אפי' בע"כ הרי דדעתה ורצונה כמי שאינה ושפיר דחי עשה דגבי יבם לל"ת. וא"ש דברי הכסף נבחר. ויתר הדברים בזה הלא הם כתובים בספרי שפתי חן פרשת נצבים על פסוק ושבת עד ד' גו'

וקושיית התוס' דכתובות מ' דאתא לידן נימא בה מילתא. שהקשו התוס' אמאי צריך קרא בפרק קמא דיבמות דאין עשה דכיבוד דוחה שבת הא ליכא לעשה דאי אמר אב לא בעינא לכיבוד מי איתא לעשה כלל. עכ"ל תוס'. נ"ל דלא דמו להדדי כלל. דהנה עיקר סברת הגמ' דכיון דעשה זו דולו תהי' לאשה ברצונה תליא דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל א"כ אפי' אמרה בעינא לא אלימא כל כך שתדחה ל"ת. הנה כל זה בעשה דולו תהי' לאשה. אמנם בכיבוד אב ומוראו דעיקר מצות ד' היא כבד את אביך גו' איש אמו ואביו תיראו אך לא כתיב בתורה שאומר לו שחוט לי בשל לי. אלא כיון שמחוייב בכיבוד ומורא ממילא מחוייב לשמוע בצוויו גם בזה לפי שהוא בכלל כיבוד ומורא. וא"כ אין לומר כיון דאי אמר האב לא בעינא שתשחוט ותבשל לי ממילא ליתא לעשה כלל וא"כ אפי' אמר בעינא אין כח בעשה זו לדחות ל"ת. ז"א שהרי אפי' אמר לא בעינא אכתי איתא ואיתא לעשה שהרי אז חל מצות עשה וכיבוד ומורא שלא ישנה מדברי אביו. ומצוה עליו שלא ישחוט ולא יבשל. לא מיבעי כשא"ל להדיא אל תשחוט ואל תבשל אלא אפי' א"ל אינני צריך שתבשל ותשחוט עבורי ג"כ הרי גילה האב דעתו בזה שאל ישחוט ושאל יבשל עבורו וא"כ במה הוחלש מצות כיבוד ומצות מורא שעל הבן כיון דאכתי