דברי חן חלק א טז

וקימה שמחוייב בל"ה לקרות פרשה זו דוקא משום מצות ק"ש א"א לצאת בה י"ח ת"ת ג"כ וה"ז כדאמרינן בעלמא כל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין משום שא"א להפטר משני חובות בתשלום אחד והשתא ר' אמי דס"ל דאפי' לא שנה אלא פרק א' כו' קיים לא ימוש וס"ל דבק"ש לבד לא קיים ה"ט משום דס"ל ק"ש דאורייתא משו"ה צריך פרק אחד מלבד ק"ש כדי לקיים מ"ע של ת"ת וקרא דוהגית גו' אבל ר' יוחנן משום רשב"י ס"ל דגם בקריאת פרשת שמע יוצא י"ח ת"ת משום דעיקר קריאתה אינה רק משום מצות ת"ת דק"ש דרבנן וא"כ בק"ש קיים לא ימוש. ולפ"ז רב יהודא דס"ל ברכות כ"א ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן וא"כ יוצא בק"ש ידי חובת ת"ת ומצות והגית כדס"ל לר' יוחנן משו"ה אמר בעירובין לא איברי ליליא אלא לשינתא דמצות והגית כבר קיים בק"ש ואזיל לטעמי'

ונראה דרב יהודה כרב רבי' ס"ל דאמר בנדרים ח' ע"א האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל. ופריך בגמ' והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה. ומשני הא קמ"ל דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית. ופי' רש"י כיון דקרא ק"ש קיים לא ימוש דאמר רשב"י במנחות כל הקורא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש כו' והרמב"ם השמיט הא דרב גידל אמר רב משום דלא ס"ל הא דר' יוחנן משום רשב"י אלא כר' אמי וכמוש"ל

ויש לעיין לפ"מ דפסק בשו"ע שם כהרי"ף והרמב"ם דספק קרא ק"ש חוזר וקורא ומשמע אף שכבר קרא איזה ד"ת קודם לכן משום דקריאת פרשה זו דוקא הוא מה"ת ולא הגיה עליו הרמ"א כלום וביו"ד שם הגיה על המחבר וכתב דבשעת הדחק אפי' לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ולפי מש"ל הרי זה תרתי דסתרי. וי"ל ע"פ מה שכתב הש"א בתשובה סימן ב' דפרשה שניה של ק"ש לכו"ע אינה מה"ת ודלא כהפ"ח א"כ יכול לצאת בה ידי חובת ת"ת לכו"ע ולפ"ז צ"ל דפלוגתת ר"א ור' יוחנן במנחות הוא בפרשה ראשונה. ויש לפלפל עוד בזה אך אין כאן להאריך יותר

נשובה לדברי התוס' בעירובין שכתבתי דדבריהם כפשוטן דלרב יהודה יוצא ידי חובת ת"ת והגית גו' בק"ש. ואין להקשות לפ"ז למה דחקו התוס' לומר דר"י מיירי בלילות הקצרים הא אפי' בלילות הארוכים נמי יוצא ידי חובתו בק"ש שחרית וערבית י"ל דבלילות הארוכים כיון דאפשר לו לעסוק בתורה מחוייב לעסוק בהן שהרי ת"ת הוא מ"ע שאין הז"ג ואמר ר' יוחנן בברכות ה' כל שאפשר לו לעסוק בתורה כו' ומשנה שנינו אלו דברים שאין להם שיעור כו' ות"ת כו' וע' שנות אליהו להגר"א ז"ל שם ריש פאה וע"ז לא היה אומר רב יהודה לא איברא ליליא אלא לשינתא א"ו אלילות הקצרים קאמר דחשיב לי' כלא אפשר לעסוק בתורה משום אונס שינה. וע' מ"ש עוד בזה בספרי שפתי חן פרשת נח. אחיך אוהבך באהבת ח"ן: סימן ד דיני תלמוד תורה לגיסי החו"ב מהור"ר אברהם שרגא חאצקעלאוויץ נ"י מליגום

אשר שאלת ממני גיסי יקירי בהא דאסור לאדם להורות לפני רבו ואפי' נטילת רשות לא מהני תוך ג' פרסאות לדעת התוס' כמו"ש הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ב ונסתפקת אם באו לשאול מתלמיד ביום השבת ורבו רחוק ממנו יותר מתחום שבת שא"א לילך ולשאול אצל הרב אולי בכה"ג שרי התלמיד להורות. עכ"ד

תשובה נראה לפי המבואר בשו"ע שם דלקבוע עצמו בהוראה אפי' הוא בסוף העולם אסור ואם איתא דכל שאין השואל יכול להגיע בו ביום עד הרב שרי לתלמיד להורות אמאי כשהוא אפי' בסוף העולם אסור להורות והא השואל אינו יכול להגיע עד הרב עד אחר זמן מרובה והרי הוראת עראי בתוך שלש פרסאות לא קילא מהוראת קבע חוץ לשלש פרסאות ואדרבה חמיר מיני' ולהי"א בשו"ע שם והוא דעת תוס' ורא"ש דכל בשלש פרסאות חייב מיתה. וחוץ לשלש פרסאות לכו"ע אינו חייב מיתה א"ו דל"ש ובכל גווני אסור אפי' כשאין יכולין לילך בו ביום לשאול אצל הרב. וכאשר יודע אנכי כי מטעמי פלפול תאוה נפשך ע"כ אעשה לך מטעמים. ואתה תבחר ותקרב את הישר ואת הערב

הנה בסנהדרין ה' ע"ב תנא תלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ הי' רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל ופי' רש"י דכל מאן דבעי מילתא אזיל לגבי דמשה דכתיב והי' כל מבקש ד' גו' אע"ג שהמחנה שלש פרסאות ואתו לגבי משה רבותא דמשה שאני מחנה ישראל שלש פרסאות כו' תלתא פרסי בעירובין נ"ה וביומא ע"ה. וקשה לי דמאי ראיה מהא דכל מבקש ד' יצא לתלמיד שאסור להורות במקום רבו בתוך שלש פרסאות הא בקרא כתיב שצוה להם משה והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו וכן עשו כאשר ציום כמו שכתוב ואת הדבר הקשה יביאון אל משה גו' א"כ דלמא כשהתלמיד יודע להורות להלכה שרי אפי' בתוך ג' פרסאות והתם דכתיב כל מבקש ד' יצא אל אוהל מועד היינו בדבר שהי' קשה גם לשופטים שבע"כ הוצרכו למשה אי נמי קרא מיירי כשאמר התובע לב"ד הגדול קאזילנא ונהי דודאי מורה הלכה בפני רבו ממש חייב מיתה כדילפינן מבני אהרן מ"מ כשאינו בפניו ממש מנלן דאסור

ונראה לי לתרץ ע"פ מ"ש הרמב"ם בריש הלכות ממרים וז"ל כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לב"ד שבעירו אם ידעו אמרו להם אם לאו הרי השואל עם אותו ב"ד או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין כו' אם ידעו אמרו להם ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית כו' דלפ"ז ליכא למימר דהכא מיירי בדין ששאל אחד מישראל להשופטים והם לא ידעו להורות ובאו לשאול את פי משה רבינו לאוהל מועד דא"כ הדין הוא דהשואל עם הנשאלין עולים והו"ל לקרא לומר והי' כל מבקשי ד' יצאו אל אוהל מועד בלשון רבים שהרי רבים יצאו ומה"ט נמי ליכא למימר דקרא מיירי בתובע שאמר לב"ד הגדול קאזילנא לנא דכיון דהתובע עם הנתבע תרווייהו קאזלי הו"ל לומר יצאו. א"ו ש"מ דיחידים יחידים עלו לשאול בדיני או"ה משום דתלמידי חכמים אחרים שהי' במחנה הי' אסור להם להורות ואף דודאי כל דבר הקשה להשופטים בדיני ממונות ג"כ הוכרחו לבא אצל משה כדכתיב קרא מ"מ במשך הימים שהרחיק משה את אהלו עד שהחזירו לא קרה זה כלל ולא הוצרכו לעלות רק יחידים לשאול בעניני או"ה משו"ה כתיב והי' כל מבקש ד' יצא בלשון יחיד

ולפי מ"ש יתיישב מה שנתקשה הלח"מ ברמב"ם שם שכתב הרי השואל עם אותו ב"ד עולין. דזה מנ"ל. ואף דבסנהדרין פ"ח בברייתא אמר ואם לאו באין כו'. י"ל דלאו אשואל ואנשאל קאי אלא דהשואלים לבד הם ההולכים ושואלים. והברייתא דנקטה בלשון רבים משום דמיירי שהשואלים הם רבים. וא"כ מנ"ל להרמב"ם שגם הנשאל צריך לעלות ונשאר בקושיא. אבל לפי מה שכתבתי דין זה מוכרח דאל"כ אין לנו ראי' מדכתיב והי' כל מבקש ד' יצא דתלמיד אסור להורות במקום רבו. א"ו קים לה להברייתא דהשואל עם הנשאלין עולין. ומדכתיב לשון יחיד ש"מ דלאו בדין שהי' נעלם מעיני דייני ישראל קמיירי רק שהי' ידוע להם ובכ"ז לא הורו מטעם דאסור להורות במקום רבו

והנה בעירובין נ"ה אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם מתיב רב חסדא ויחנו על הירדן כו' ואמר רבב"ח לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי ותניא כשהן נפנין אין נפנין כו' אלא לאחוריהן. ובירושלמי בעירובין שם פרק ה' הלכה א' הא דרב הונא דבבלי בשם רב וקושיית רב חסדא התיב שם אסי ורבי חייא ברי' דר' שיבתי מקשה האיך היו יוצאין לבית מדרשו של משה והא כתיב והי' כל מבקש ד' יצא גו' ולכאורה יש לדקדק מאי מקשה ר' חייא דלמא הא דכתיב והי' כל מבקש ד' יצא בחול ולא בשבת. וכעין זה אשכחן ביבמות ו' ע"ב או אינו אפי' מיתת ב"ד ומה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת עי"ש.