דברי חן חלק א קמב

לומר דהוראת שעה או דין מלכות הי' והא בירושלמי ריש פרק קמא דקדושין דריש באדם דמו ישפך אפי' ע"פ עצמו ע"ש בפני משה. וכ"כ הרא"ה בס' החינוך פרשת יתרו שנהרג ע"פ עצמו בהודאת פיו וא"ה עדים והאחרונים כתבו שהוא בכלל ע"פ קרוב שאמר בסנהדרין נ"ז ע"ב דב"נ נהרג עליו דבישראל היינו טעמא דאינו נהרג ע"פ עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו כו' וקרוב פסול להעיד משא"כ בכנעני. ולפ"ז קשיא ע"ד הרמב"ם למה צ"ל דהריגת גר עמלקי לא הי' ע"פ ד"ת. ונדחקו לומר דהרמב"ם ס"ל שהי' גר גמור וא"כ הי' דינו כישראל ממש ודלא כמו"ש רלב"ג דלא הי' גר רק שגר בא"י

אמנם נ"ל דאשתמיט להו דברי התנחומא פרשת תצא דאמר שם חני בשם ר' אלעאי שבועה נשבע הקב"ה ואמר ימיני ימיני כסאי כסאי אם יבואו גרים מכל אוה"ע אני מקבלן וזרעו של עמלק איני מקבלן לעולם אף דוד עשה כן שנאמר ויאמר דוד אל הנער המגיד אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי א"ר יצחק בנו של דואג האדומי הי' ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כו' וכ"כ בילקוט באותה שעה נזכר דוד שאין מקבלין גרים מעמלק כו'. ולפ"ז ודאי דגר גמור הי' אלא לפי שאין מקבלין גרים מעמלק מה"ט הי' דינו כעמלקי שלא נתגייר כלל. ולפ"ז הדר קושיא לדוכתי' על הרמב"ם למה צריך לומר שהריגתו לא הי' ע"פ ד"ת

אכן נ"ל דדברי הרמב"ם נכונים ע"פ מ"ש תוס' והרא"ש ביבמות מ"ז דהבאין לפנינו בתורת יהדות מחזיקינן אותם בישראל וכ"כ הרשב"א שם שכן הסכימו כל המפרשים והא דקאמר ר"י דנאמנים לפסול עצמו משום דלדברי' הוא עכומ"ז. כתב הרא"ש לא לענין זה שאם בא על בת ישראל שפסלה דהא קיי"ל דאדם קרוב אצל עצמו ואינו משים עצמו רשע כו' אלא לענין זה מהני עדותו לעצמו דשויא נפשי' חתיכה דאיסורא לאסור בבת ישראל. וכ"ה ביו"ד סימן רס"ח סעיף י"א וע' ש"ך שם. ולפ"ז באדם שאין מכירים אותו דדינא הוא שמחזיקין אותו בישראל ובא ואומר אח"כ בב"ד על עצמו שהוא עמלקי ונתגיירתי והרגתי נפש כיון דקיי"ל דאין מקבלין גרים מעמלק ואין גירותו כלום הרי זה ממש כאילו אומר נתגיירתי ביני לבין עצמי לר"י דאינו נאמן כלל לומר כן משום דאין אדם משים א"ע רשע כמו"ש הרא"ש וכיון דאין אנו מאמינים לזה א"כ כשאומר הרגתי נפש ג"כ אינו נאמן ליהרג כמו כנעני שנהרג ע"פ עצמו. שהרי אין אנו מאמינים לו כלל שעמלקי הוא. וא"כ נכונים דברי הרמב"ם שכתב דהריגתו לא הי' ע"פ ד"ת. דכיון דאין מקבלין גרים מעמלק. ואם קבלוהו אינו גר והרי זה כעמלקי שלא נתגייר א"כ כשאומר על עצמו גר עמלקי אנכי אינו נאמן כלל לפי שאין אדם משים עצמו רשע לומר עמלקי אני במקום שבלא אמירתו היינו מחזיקים אותו כישראל. וע"כ מטעם הוראת שעה או דין מלך הי' שהחזיקו לעמלקי שאינו גר ושוב מחוייב מיתה מדין ב"נ. וע"כ צ"ל כן דע"פ ד"ת הי' דינו כישראל דאי הי' ע"פ ד"ת נמי כעמלקי עכומ"ז ומ"ש שנהרג שלא ע"פ ד"ת דס"ל דב"נ לא נהרג ע"פ הודאת עצמו שאומר שהרג אדם. א"כ קשה עכ"פ הי' לדוד להרגו ע"פ דין מחיית זרע עמלק אף שלא הרג אדם. א"ו דע"פ ד"ת לא הי' כלל בחזקת עמלקי עכומ"ז אלא בחזקת ישראל וז"ש לו פיך ענה בך גו' ר"ל לדבריך כנעני אתה וכנעני הא נהרג ע"פ עצמו. אך אין לומר שהי' עדיין מחזיקו כישראל ואפ"ה הרגו מדין מלך או הוראת שעה דא"כ לא יתכן מה שאמר לו פיך ענה בך גו' כיון שישראל אינו נהרג ע"פ עצמו ודו"ק

אלא דלכאורה יש לשאול דאפי' מדין ב"נ לא הי' לו ליהרג ע"פ עצמו שהרי שאול כבר טריפה הי' במה שהשליך עצמו על חניתו והגר עמלקי רק קירב את מיתתו והא קי"ל ההורג טרפה פטור. אמנם כבר כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ט' הלכה ד' דכנעני נהרג אפי' אטרפה. הן אמת דכל נושאי כלי הרמב"ם ומפרשי' לא הראו מקור לדבריו. והאחרונים נלאו הרבה לבקש מקום מוצא דין זה ולא מצאו. אכן היטב אשר אמר לי בזה גיסי המופלג החו"ב מהור"ר אברהם שרגא נ"י מליגום דא"צ לבקש ע"ז ראיות מש"ס דמקרא מלא הוא בההוא גר עמלקי שכתבתי למעלה שדנו דוד בדין ב"נ וקשה הא הוא בעצמו אמר כי ידעתי כי לא יחי' גו' וא"כ אמאי נתחייב עליו הא ממה נפשך אם נאמינהו שהוא הרגו נאמינהו ג"כ מה שאמר כי ידעתי כי לא יחי' שבלאו הכי נמי הי' מת. א"ו אף שנאמינהו שהי' בלאו הכי מת ושהי' כבר טרפה שאינו חי מ"מ דינו ליהרג לפי שב"נ נהרג אטריפה ג"כ. ואף שבטענה זו הי' בא לפטור א"ע הא קיי"ל דכנעני ששגג באחת ממצותיו שסבור ואומר מותר ג"כ נהרג לפי שהי' לו ללמוד ולא למד וא"ש הכל. והמחבר עין אלי' בסנהדרין נ"ז שגג בכ"ז ע"ש

ומה שרצה כבוד ידידי למצא מקור נאמן לדברי הרמב"ם הנ"ל מה שב"נ נהרג אטריפה משום דבדידהו אזלינן בתר מיעוטא כמו"ש הפמ"ג בהלכות אבר מן החי וא"כ נהרג דילמא האי טריפה הי' חי וכמ"ש הש"ך בשם רש"ל ביו"ד סימן נ"ח דמיעוטא חיים. נ"ל דזה אינו שהרי התוס' כתבו להדיא בסנהדרין ע"ח ד"ה ההורג. וכ"כ תוס' חולין י"א ע"ב בד"ה ודילמא. דהורג את הטריפה פטור אפי' למ"ד טריפה חי'. אלא דעדיין י"ל דרובן מתים ע"י חבלה זו בסופם וכמ"ש תוס' שם אך איכא נמי שמרבים כחול ימים. אמנם המה רק מיעוטא דמיעוטא דלכו"ע לא חיישינן להו וכמו"ש למעלה. אך בלא"ה נראה לי שאין לתלות בוקי סריקי ברמב"ם ולומר דס"ל דבב"נ לא אזלינן בתר רובא מה שלא נזכר סברא זו בחיבורו ולא בספרי הראשונים בשום מקום. ומחוורתא מה שכתבתי למעלה

ואגב אורחין ראינו לאחד ממחברי זמנינו שכתב בסנהדרין נ"ז דמקורו של הרמב"ם שב"נ חייב אטריפה. הוא דלכאורה קשה אמאי חייב ב"נ ארציחה ודילמא טריפה הוי כמו"ש בחולין י"א וע"כ משום דאזלינן בתר רובא וזה בישראל אבל בב"נ לא אזלינן גבי' בתר רובא כמו"ש הפרמ"ג ביו"ד בפתיחה להלכות תערובות. וכ"כ הנו"ב מ"ת בא"ע סימן מ"ב. והדר קושיא לדוכתי' אמאי חייב ודילמא טריפה הרג. א"ו דגם כשהרג טריפה נהרג עכ"ד. ובמחילה מכת"ר לא חש לקמחי' דמאן דסבירא ליה דאזלינן בבני נח בתר מיעוט היינו אף בתר מיעוט ולחומרא כגון שנתערב חתיכה א' של אבר מן החי בב' חתיכות של היתר דבישראל שרי מה"ת משום דאחרי רבים להטות ובב"נ אפשר דאסור דקרא דאחרי רבים לאו לדידהו נאמר. אבל כשנתערב חד של היתר בתרי של אבר מן החי לית מאן דפליג דכמו דאסור לישראל אסור לב"נ דאם אזלינן בדידי' בתר מיעוטא לחומרא מכ"ש דאזלינן בתר רובא לחומרא. וכ"כ הנו"ב שם דאל"כ אמאי חייב ב"נ על אשת אביו ודלמא לאו אביו הוא והמחבר הנ"ל הביא את דברי הנו"ב ולא ראה יפה. וא"כ דבריו מעיקרא ליתא מה שהקשה למה נהרג ב"נ ארציחה ודילמא טריפה הוי. דודאי אף דאפשר דטריפה הוי מ"מ אנן אזלינן בתר רובא דלא הוי טריפה. אבל כשידוע לנו שהוא טריפה מנ"ל דנהרג ב"נ עליו. וכ"ז פשוט

ובלאו הכי מה שתלה דברי הרמב"ם בחידוש דינו של הנו"ב דבב"נ לא אזלינן בתר רובא. והפמ"ג נסתפק בזה. וכן בנו"ב שם תלה דינו של הרמב"ם בפרק י' מהלכות מלכים בחיוב מילה דבני קטורה ג"כ בזה. אינו נראה כלל. דא"כ הו"ל להרמב"ם לומר ע"ז יראה לי כו' ככל מקום שהרמב"ם מביא חידוש מסברת עצמו. ועוד למה נקט דינו רק בענין רציחה ומילה ולא בשארי שבע מצות בני נח. וגם בעיקר יסוד הנו"ב דלא אזלינן בב"נ ב"ר ראיתי לאחרונים שחולקים ע"ז וע' עד"ב דף כ"ח ע"ב. ובהגהות יד שאול לירושלמי דמאי הביא ראי' מירושלמי שם להיפך דאמר ר' יוסי בעי אלא מעתה מי שבא להתגייר אין מקבלין אותו אני אומר מעמון ומואב בא כו' והרי כאן בבא להתגייר ועדיין אינו גר וע"כ צ"ל משום דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא דעמון ומואב. וכתב שם ביד שאול ואולי כיון שבא להתגייר ולקבל עליו דת יהודית הו"ל מעתה דינו כישראל דאזלינן בתר רובא. עכ"ד והנה סברת יד שאול הוא סברת המהרש"א בשבת ל"א גבי הלל במעשה דגר שבא לפניו להתגייר ע"מ שיעשנו כה"ג שכתב דכיון שבא להתגייר שרי ללמדו תורה. אמנם הגאון רעק"א בתשובה סימן מ"א דחה דבריו מדברי התוס' ביבמות כ"ד שלא תירצו כמהרש"א משמע דלא ס"ל סברת המהרש"א. וע"כ מסיק להחמיר ע"ש, ועוד לוא יהיבנא דכיון דבא להתגייר מעתה דינו