דברי חן חלק א קמא

איך לא ראו זאת הר"מ והרמב"ן ז"ל. וכן הפרשת דרכים בדרוש עשרים

הרמב"ם בהקדמתו לספרו היד כתב דר' יוחנן הי' בבית דינו של רבינו הקדוש וקיבל ממנו. והראב"ד השיג עליו דלא הי' מבית דינו. וכתב הכסף משנה דר' יוחנן הי' קטן כשלמד קמי' דרבי כדאיתא בפרק ראשית הגז דף קל"ז. וא"כ לא הי' מבית דינו של רבי מ"מ למד תורה ממנו עכ"ד. ול"נ די"ל עפמ"ש בפסחים ג' בהני תרי תלמידי דהוו יתבי כו' קמי' דרבי וחד מינייהו ר' יוחנן ושאל מפני מה בוצרין כו' אמר רבי מובטח אני בזה שיהי' מורה הוראה בישראל ולא הי' ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל הרי מכאן דר' יוחנן קיבל מרבי וכיון שלא הי' ימים מועטים עד שהורה הוראות הרי אפשר שהי' גם בבית דינו של רבי: סימן פג לכבוד בשב"ז הרה"ג כו'

מה שהקשה כת"ר למה חשבו בשבע מצות ב"נ כנענים גזל לבד ושפיכות דמים לבד הא כיון דעל גזל הוא מוזהר ונהרג עלי' מכ"ש על שפיכות דמים. ואם נאמר דאין עונשין מן הדין הא משה נשא ק"ו בעצמו כו' כמבואר בב"ק ל"ח עכ"ד

תשובה. לדעתי אין זה ענין להא דעונשין מה"ד. דכיון דכל עיקר גזל הוא שאסור לגזול ולהזיק כל דבר שהוא קנין של חבירו ומה שהוא שלו. וא"כ גופו ונפשו ודאי הוא שלו וקנינו הוא ואסור להזיקו בגופו או בנפשו והרי זה גזל ממש ולאו דמק"ו אתיא. וע' מ"ש המפרשים ביצה ז' בשאור וחמץ יע"ש, ויש בזה מקום עיון בתמורה ט' ע"א. ואכמ"ל

אמנם נ"ל פשוט דהנה כל עיקר גזל שאסור אינו רק כשחבירו עדיין לא הפקיר החפץ אבל כשכבר הפקיר מותר לזה לקחתו או להזיקו וע' לשון רש"י בסנהדרין נ"ו ע"ב בד"ה מכל עץ הגן ולא גזל מדאיצטריך למשרי לי' ולהפקיר לו עצי הגן ש"מ שאינו מופקר לו נאסר לו. ע"כ. וא"כ נפקא מינה דאי הוי שפיכות דמים רק מטעם איסור גזל א"כ כשהפקיר א"ע למות כגון שאול שביקש בעצמו מגר עמלקי שימיתנו אין בו משום גזל כיון שכבר הפקיר א"ע ומבקש בעצמו שחבירו יטול נשמתו משא"כ משום איסור שפיכת דם ההורגו מ"מ חייב. אלא דעדיין יש לכאורה לדקדק ע"ז והא מקרא מלא הוא ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו' מכאן לשופך דם עצמו וכמו"ש רש"י בחומש הרי דאם מפקיר א"ע למיתה אין הפקירו הפקר וא"כ שוב ראוי לאחרים להתחייב בדמו מטעם גזל כיון דאין הפקירו כלום. אמנם בלא"ה יש לדקדק כיון דכבר הוזהר אדם הראשון אשפיכת דמים לר' יוחנן ור' יצחק. א"כ קרא דאך את דמכם גו' ומיד האדם מיד איש אחיו וע' פי' רש"י בב"נ למה לי דאזהר. אך כבר הרגישו בזה רש"י ורמב"ן וכתבו דקרא אתא לומר אע"פ שהתרתי לכם עתה נטילת נשמה בבהמה ולשפוך דם כל חי מ"מ את דמכם אדרוש כו' ולולא דבריהם הי' נ"ל דוחק גדול לומר שיעלה על הדעת כי אדם כבהמות נדמו וכל מוצאו יהרגנו אם ידו תקיפה ואיך ס"ד דדם אדם הותרה כמו דם בהמה ותי' עד שצריך קרא דאך את דמכם גו' ומיד איש אחיו גו'. והוא ממצות שכליות שלא יהא איש את רעהו חיים בלעו

ע"כ לולא דבריהם נ"ל דהנה במדרש פרשת נח אך את דמכם גו' יכול אפי' כשאול ת"ל אך כ"ה לשון הב"ר. והרא"ש בסוף מו"ק כתב וז"ל וכן מצאנו בגדול שאבד עצמו לדעת כו' כגון שאול מלך ישראל שאיבד את עצמו לדעת אלא שהי' איבוד מותר לו כדאיתא בב"ר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם יכול אפי' נרדף כשאול ת"ל אך. לפיכך לא הי' בכלל מאבד כו' ונענשו עליו במה שלא הספידוהו כו' עכ"ד. הנה מה שכתב כדאיתא בב"ר ואך כו' מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם ליתא כן בב"ר. אולם הרא"ש העתיק כל דבריו אלה מדברי הרמב"ן בתורת האדם והרמב"ן לטעמי' אזיל בפירושו על התורה שכתב על פסוק אך את דמכם כו' רבותינו דרשו בו הרג את עצמו, את דמכם מנפשותיכם אדרוש. אך הרא"ם כתב עליו ז"ל לא מצאנו למ"ד במקום מ"ם בשום מקום [וקושיית הרא"ם על הרמב"ן שלא מצינו למ"ד במקום מ"ם נ"ל ע"פ מ"ש רש"י בשמואל ב' ג' ל' ויהיה ע"ד ותלך לדרוש את ד' וק"ל. א"נ כדכתיב כצאתי את העיר וכפי' רש"י] ע"כ נ"ל לפרש דהכי פירושו אך את דמכם אם תשפכו בעצמיכם לדעתכם ולרצונכם והיינו מאבד עצמו לדעת ולנפשותיכם פי' לרצונכם כמו אם יש את נפשכם פי' רצונכם ושלחתה לנפשה. לרצונה] אדרוש בדין שמים. משא"כ שאול שהי' בלאו הכי עומד ומוכן ליהרג ע"י פלשתים. ועוד שיתעוללו בו אין בו דרישה בדין שמים אם שופך דמו בעצמו

ולפ"ז מיושב הכל על נכון דהא דהזהיר הכתוב לאדם הראשון אשפיכות דמים ולא סגי באזהרת איסור גזל דלא גרע נפשו מממונו. דנפ"מ דאף שהפקיר א"ע למות מ"מ ההורגו נהרג עליו דלא דמי בזה לממונו שהפקיר. אך עדיין אני אומר דהיינו טעמא דההורגו נהרג עליו משום דהמפקיר א"ע גופא אם הי' מאבד את עצמו לדעת הי' בו דרישה בדיני שמים לכן ההורגו נהרג עליו. אבל היכא דהמפקיר א"ע לא הי' בו דרישה בדין שמים כגון שאול שהי' נרדף ואנוס ופטור אפי' מדיני שמים הוה אמינא דההורגו פטור עליו שלא יהא חמור ההורגו ממאבד עצמו שאין בו דין שמים ע"ז קמ"ל קרא ומיד איש אחיו אדרוש גו' שופך דם האדם גו' לומר דאף דמאבד א"ע אין בו דרישה בדיני שמים רק כשהוא ברצונו אבל לא כשהוא אנוס מ"מ מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם אפי' בכה"ג נמי. דאם הוא בעצמו אינו נתפס על אונסו וצערו מ"מ אחרים נתפסים עליו כדין כל שופכי דמים

ואף שהב"י ביו"ד סימן קנ"ו בבדק הבית הביא בשם האו"ח דיש מפרשים דהא דדריש בב"ר יכול כשאול ת"ל אך כו' היינו לאיסורא שאינו יכול להרוג עצמו ושאול שלא כדין עשה מ"מ הא דדריש שם בב"ר יכול כחנני' מישאל ועזרי' ת"ל אך לכ"ע פירושו להתירא שהם לא עשו בעצמם דבר רק שמסרו א"ע ביד אחרים. וקמ"ל קרא דאך את דמכם גו' דעכ"פ אחרים חייבין עליהם

אמנם בעיקר מחלוקת שהביא בא"ח בהא דשאול הנה הרא"ש סוף מו"ק כתב דשאול לא הי' בו דין מאבד א"ע לדעת והי' האיבוד מותר לו כדאמר בב"ר כו' ונענשו עליו במה שלא הספידוהו כראוי כדאיתא ביבמות ע"ח כו' ור"ל דאי הי' בו דין מאבד א"ע לדעת הרי אין מספידין אותו כדאמר בא"ר. וכ"כ בשו"ע יו"ד סימן שמ"ה ודבריו המה דברי הרמב"ן בתורת האדם כמוש"ל. הרי דס"ל להרא"ש ורמב"ן בפשיטות דשאול כדין עשה ולכאורה יש לעיין מעובדא דר"ח בן תרדיון בע"ז י"ח דאמר מוטב שיטלנה כו' וצריכין לחלק דבשאול כיון שירא פן יתעללו בו ויבא לידי חילול השם כמו"ש המ"כ א"כ דמיא להא דכתב ר"ת בתוס' בע"ז שם. אך לדעת האומרים דשאול שלא כדין עשה וכ"כ יוסיפון בסוף ספרו. לא תקשה מהא דנענשו על שלא הספידוהו כהלכה. די"ל דדין מאבד א"ע לדעת שיהי' בו דרישה בדיני שמים ודאי לא הוי בי' וע"כ היו מחוייבין להספידו כדת מ"מ אילו היה בא לב"ד לשאול אי שרי לכתחילה לא הי' מורין לו דשרי. ואל תתמה ע"ז דכה"ג מצינו ג"כ באיוב שכפר בתחיית המתים והפך קערה על פי' ואילו הי' בא לב"ד ודאי לא הי' מורים לו כן ואפ"ה לא נענש בדיני שמים ע"ז ולא נתפש על צערו כדאמר בב"ב דף ט"ז ע"א

ולפי מ"ש הרא"ש והרמב"ן דבשאול הי' האיבוד מותר לו יש ראי' לדברינו דמ"מ ההורגו נהרג עליו ממ"ש הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות סנהדרין הלכה ו' גזירת הכתוב היא שאין ממיתין ב"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא ע"פ שנים עדים וזה שהרג יהושע לעכן ודוד לגר עמלקי כו' הוראת שעה היתה או דין מלכות הי'. ע"כ משמע מדבריו דאילו הי' עדים בגר עמלקי הי' הורגו ע"פ ד"ת אף ששאול הי' מותר לו האיבוד בעצמו והרי זה ראיה למ"ש

והנה האחרונים הקשו על הרמב"ם דמשמע מדבריו דכנעני אינו נהרג ע"פ הודאת עצמו מדין תורה ולכך צריך