דברי חן חלק א קמ

ראו ב"ד כו' דברים נכונים הם וידוע דהפקר ב"ד הפקר וכבר העיד הוא ז"ל שכן המנהג תמיד במערב עכ"ל. והנה לא הביא המ"מ מקור לדברי הרמב"ם רק מכללא דהפקר ב"ד הפקר

ול"נ דדברי הרמב"ם משנה מפורשת היא בב"ב קנ"ו דא"ל לר"א מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבינתי לבתי כו' ומתה וקיימו את דבריה אמר להן בני רוכל תקברם אמן. ופי' רשב"ם דרשעים היו כו' וקנסא הוא דקנסינהו רבנן לקיים מתנת אמן לבתה בלא קנין. ע"כ. הרי דלר"א כיון דרשעים היו הפקיעו חכמים את ירושת הבנים ליתן להבת אף שאין להבת במקום בן כלום. ואמירתה לאו כלום הי' לר"א. וע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"א אלא משום דס"ל דהבנים לאו רשעים הוו שהרי קוצים בכרם ס"ל דאינן כלאים ומ"ט נקנסינהו. א"ו דלאו משום קנס נטלה הבת אלא משום אמירת האם דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים. אבל אי הוו ס"ל לחכמים דר"א דקוצים כלאים הן בכרם אינהו נמי היו מודים דאין ראי' מאמן של בני רוכל משום די"ל משום קנס הוא דקנסינהו לבנים שלא יירשו לפי שרשעים היו. הרי דמוכח מכאן דיכולים ב"ד לקנוס הרשעים שלא יירשו ותנתן הירושה למי שאינו יורש. ומכאן מקור דברי הרמב"ם. וברור

ובזה מדוייקים דברי הרמב"ם שהתחיל במומר ומסיים ברשעים והל"ל כדי שלא לחזק ידי המומרים. אולם לפי מ"ש ברישא רבותא קמ"ל דאפי' מומר יורש את קרוביו ישראלים ומקורו מקדושין י"ח דאמר ודילמא ישראל מומר שאני כמו"ש המ"מ. ובסיפא דאם ראו ב"ד לקנסו כו' רבותא קמ"ל דלאו דוקא מומר יכולים לקנוס אלא אפי' רשע העובר עבירה תמיד כגון מקיים כלאים בכרם וכה"ג ג"כ יכולים לקנסו ולמד מהא דר"א וז"ש שלא לחזק ידי הרשעים. ואפי' לאו מומרין ג"כ דינא הכי. ולפ"ז לא ק"מ מה שהי' בדעת אברהם להעביר לוט מנחלה ומירושה. שהרי רשע הי' שרועיו היו רועין בהמותיו בשדות אחרים ולא מיחה בהן ואדרבה ברצונו עשו וכדמוכח ממ"ש לו אברם אל נא תהי מריבה ביני וביניך גו' ש"מ שאברהם הוכיחו על הדבר ולא קיבל ואף שהי' סובר שע"פ דין יורש אף כשהכנעני בארץ ה"ל ללמוד מאברהם ולא למד דחייב עלה מיתה וה"ל רשע וראוי להעביר ממנו ירושה ע"פ דין

אמנם בעיקרא דמילתא מה דפשיטא לי' לכת"ר שאברהם רצה להעביר נחלה מלוט אין זה דבר פשוט. דפליגי בה אמוראי בב"ר פרק מ"ד ותליא ג"כ בפלוגתא דתנאי שם פרק מ"א. וז"ל הב"ר פרק מ"ד ובן משק ביתי ר' אלעזר אומר [ובילקוט הגירסא בשם ר"י בן זמרא וכן נכון דאל"כ תקשה דר"א אדר"א דיומא כ"ח ע"ש] ובן משק ביתי זה לוט שנפשו שוקקת עלי לירשני הוא דמשק אליעזר שבשבילו רדפתי מלכים עד דמשק ויעזרני האל ר"ל בשם בר קפרא אומר בן משק ביתי בר ביתי הוא אליעזר שעל ידו רדפתי מלכים עד דמשק ואליעזר הי' שמו שנאמר וירק את חניכיו גו' שי"ח כמנין אליעזר [ועפ"ז א"ש הא דאמרינן בנדרים ל"ב ע"א שמונה עשר ושלש מאות אמר ר' אמי בר אבא אליעזר כנגד כולם. איכא דאמרי אליעזר הוא דחושבני' הכי הוי. ואינו מובן מאי בעי הגמ' בזה ובמאי פליגי הני לישני. אמנם לפי מ"ש בשם המדרש א"ש דר"א וכן הא"ד תרווייהו ס"ל כר"ל דמ"ש הוא דמשק שעל ידו רדפתי מלכים עד דמשק אלא דלר' אמי הוקשה לו ע"ז שהרי לאו על ידו לחודא רדף שהרי לקח עמו גם חניכי ביתו שמונה עשר ושלש מאות עז"א דמ"מ אליעזר כנגד כולם הי' בכוחו וגבורתו ע"כ נקט אברהם את אליעזר לעיקר שע"י רדף המלכים. וא"ד ס"ל דבאמת רק עם אליעזר בלבד רדף והא דכתיב חניכי ביתו שמונה עשר ושלש מאות היינו אליעזר דחושבני' הכי הוי]. הרי דלר"א לא רצה אברהם מעולם להעביר נחלה מלוט להוריש לאחר. וריש לקיש הוא דסובר דאברהם רצה להוריש לעבדו לאליעזר. ונ"ל דר"ל ס"ל כר' נחמי' שם פרק מ"א דאמר כעס הי' לו להקב"ה על אברהם בשעה שהי' מהלך לוט עם אברהם אמר הקב"ה אני אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי ליורשו א"כ ילך ויביא שני פרסתקין מן השוק ויורישם את שלו כו'. וא"כ כשהבין אברהם שהקב"ה כועס עליו על שרוצה להוריש ללוט ע"כ אמר אברהם אח"כ להקב"ה והנה בן משק ביתי יורש אותי דהיינו אליעזר ולא קשיא מידי כלל מעתה על שרצה אברהם להעביר נחלה מלוט שהרי כן הי' הקב"ה רוצה שלא יירשנו. דס"ל לר"ל ולר' נחמי' דלוט רשע גמור הי' וראוי לקונסו שלא יירש. אך ר' אלעזר ס"ל כר' יהודה שם בב"ר דכעס הי' לו להקב"ה על אברהם בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו אמר הקב"ה לכל הוא מדבק וללוט אחיו אינו מדבק כו' דלפ"ז נראה דלאו רשע גמור הי' דהי' אפשר לאברהם להחזירו למוטב. וכיון שהבין אברהם מהקב"ה דלא טוב עשה במה שהרחיקו מעמו ע"כ חשב מחשבות להורישו דלאו רשע גמור הוא ואין לקונסו בירושתו. ע"כ דרש ובן משק ביתי הוא לוט ששוקק לירשני הוא דמשק אליעזר שבשבילו רדפתי מלכים עד דמשק ויעזרני האל. וסיימנו בעזר האל כן יעזרנו סלה. כנפשו וכנפש ידידו או"נ ח"ן: פיקעלין א' צו תרנ"ד לפ"ק. סימן פא דיני ממרים

הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ו' הלכה ד' כתב שהאב שהיה תלמיד בנו אין האב עומד מפני הבן כו' והוא בעיא בקידושין דף ל"ג ע"ב ולא נפשטה. והר"ן הראה מקורו מירושלמי. והכ"מ דחה דבריו

ול"נ דמקורו מכתובות דף ס"ב ע"ב בעובדא דרבי חמא בר ביסא מי איכא אבא דקאים מקמי ברא ע"ש מוכח דסוגיא דעלמא הוא דאב לעולם אינו עומד בפני בנו והרי קיי"ל בסנהדרין ל"ו דהיכא דלא איתמר הילכתא כמר או כמר עבדינן כסוגיא דעלמא ופי' הרמב"ם דהיינו כמנהג העולם: סימן פב דיני מלכים

הרמב"ם בהקדמתו לזרעים כתב שהנביא כשיאמר לעבור על דברי תורה שמע לו ודוקא לצורך שעה כמו שעשה אלי' בהר הכרמל כו'. וכמו שעשה אלישע בצוותו להלחם עם מואב להכרית כל עץ עושה פרי כמו שאמר במלכים ב' קפיטל ג' וכל עץ טוב תפילו וד' מנענו מלעשות כן ואמרו לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן ואילו שאלו את אלישע אם בטל המצוה הזאת ואם הותר לנו בעתיד לכרות האילנות העושות פרי כשנצור על עיר הי' אומר שאינו מותר אבל זה המעשה נעשה עתה לענין צורך עכ"ל

תמיהני מאד שדבריו סותרין דברי המד"ר והתנחומא פרשת פנחס הביא רש"י במלכים ב' קפיטל ג' וז"ל המדרש שם ד"א צרור את המדינים אע"פ שכתבתי בתורתי כי תקרב אל עיר גו' לא תשחית את עצה לאלו לא תעשה כן אלא חבלי אילנותיהם כו' וכן אתה מוצא בשעה שהלך יורם מלך ישראל להלחם במואב כו' ואמר להם שיתן ד' המואבים בידכם והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתומו אמרו לי' התורה אמרה לא תשחית את עצה ואתה אומר וכל עץ טוב תפילו אמר להם על כל האומות צוה וזו קלה ובזויה היא שנאמר ונקל זאת בעיני ד' ונתן את מואב בידכם שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אילנות טובות הרי בפירוש דמואב חלוקה מכל שארי אומות דמותר להשחית את עצה לעולם ואין זה הוראת שעה בלבד

וראיתי בספר מנחת חינוך סוף חלק ג' מצוה ו' למנין הרמב"ן שהביא דברי רש"י במלכים. וכתב ע"ז מבואר בדבריו דבעמון ומואב אינו נוהג מצוה זו כלל מפסוק לא תדרוש. וזה אצלי דבר חידוש מאד מאד אשר לא ראיתי בר"מ ובראשונים וגם אינו מבואר בספרי דבר זה ובודאי מצא רש"י כאן באיזה מקום עכ"ד. והנה הראתיך מוצא דבר זה מדברי חז"ל והוא באמת פליאה נשגבה