דברי חן חלק א קלט

ע' מהרש"א שם. ע"כ פירשו התוס' דלענין תורת פי שנים דבכור קאמר דלאו בני נחלה נינהו. אמנם נראה שגם זה דוחק דא"כ הל"ל אבל לענין בכורה כו' מ"ש סתם נחלה דנקט. וביבמות שיכל רש"י ז"ל את ידיו לפרש דלאו בני נחלה נינהו לענין דבת כבן ובכור כפשוט. אך הרמב"ם נראה שמפרש דלענין כל סדר הכתוב בפרשת נחלות קאמר דלאו בני נחלה נינהו דרק בן יורש מה"ת וכשאין בן אין כאן ירושה כלל שיירשו קרוביו אלא ה"ל כגר שמת

ומה שסיים ושאר ירושותיהם מניחים אותם לפי מנהגם. נ"ל דהנה לעיל כתבתי דמדאמר רבא ולא עם יורשי קונהו ולא אמר ולא עם בן קונהו או עם יורש קונהו מוכח מדבריו דשאר יורשין מלבד בן ג"כ יש לו. והרי מסתמא דגמ' דיבמות ובכורות משמע דמלבד בן אין לו יורש. ועוד דברי רבא גופא סתראי נינהו שאמר ד"ת עכומ"ז יורש את אביו משמע דרק אביו יורש ולא שאר קרוב. ומסיים מדכתיב וחישב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו מכלל דאית לי' יורשים משמע יורשים רבים גם מלבד בן וכנ"ל. ואי יורשים בניו קאמר הל"ל מנין לעכומ"ז שיורשים את אביהם. ונראה פשר דבר דבאמת שאר קרובין נמי יורשין בב"נ כשאין בן אך לא מקרא דוחישב עם קונהו רק שהוא בכלל גזל או דינין שנאמרו לב"נ דמצות גזל ודינין וכיוצא בזה נאמר לב"נ בכלל שכל מה שאינו שלו אלא של חבירו אסור לו לטלו ממנו בגזילה. אבל פרטות הדינים מה נקרא של חבירו או הפקר וזהו דקדוקי המצוה זה לא נאמר להם בפירוש. וע' תנחומא פרשת שופטים ומהו ומשפטים בל ידעום אלו דקדוקי הדינים ע"ש. ועיין תשובת רמ"א סימן י' אלא דיש להם בעצמם לתקן משפטים וחוקים אשר יעשו אותם להנהגת הכלל והפרט לחייב ולזכות ואם זיכו לאחד בדיניהם הרי זה זכה ואחר הגוזל ממנו חייב משום גזל. וכן בירושת קרובים הבן יורש את אביו עכומ"ז מה"ת אך שאר קרובין כשאין לו בן אינם יורשים כלל וה"ל כגר שמת. אלא דעכ"פ אם תקנו שהבת תירש רש במקום אח או שהאח יירש במקום בת תקנתם קיימת והגוזל מהיורש חייב משום גזל ונפ"מ בין בן היורש מה"ת לבין שאר קרוב היורש רק מדיניהם. שאם תקנו שהבת תירש במקום בן אינו כלום וגזל הוא ביד הבת. לפי שאין להם לתקן נגד דת התורה אבל כשאין בן אזי יכולים לתקן שיירש איזה יורש שירצו ע"פ יושר שכלם ומי שיורש בדיניהם הרי הוא שלו ואחר אסור לגוזלו ממנו ואם גזלו חייב עלי'. ולפ"ז דברי רבא א"ש דודאי מה"ת רק בן יורש ומה שאמר ולא עם יורשי קונהו דמשמע דיורשים רבים יש לו מלתא אגב אורחא קמ"ל דמשכחת ליה גם יורשים אחרים מלבד בן והיינו יורשים שבדיניהם דודאי כל אומה ולשון יש להם סדר בירושותיהן דאף כשאין בן אטו בר קשא דמתא לירתינהו וזהו שכתב הרמב"ם דשאר ירושותיהן מניחים אותם ע"פ מנהגם

אלא דלכאורה א"כ תקשה מנ"ל לרבא כלל לומר דמה"ת עכומ"ז יורש את אביו מדכתיב וחישב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו מכלל דאית לי' יורשים. ודלמא אה"נ דאית לי' יורשים אבל לא יורשים מה"ת אלא יורשים ע"פ דיניהם של ב"נ. וקמ"ל קרא דוחישב. דעם אותן היורשים א"צ לחשוב ולהשיב להם הגרעון. אבל מה"ת אפי' בן אינו יורש כלל

ונ"ל דשפיר מדייק רבא דעכ"פ בן יורש מה"ת דאם איתא דגם בן אינו יורש מה"ת רק בדיניהם נהי דגם ע"פ תקנתם ג"כ הרי הירושה שלו ואסור לב"נ לגזול ממנו והגוזלו חייב עלי' מ"מ קרא דוחישב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו שא"צ העבד עברי להשיב לו הגרעון למה לי. שהרי בלאו הכי כשיבא בן קונהו לתבוע בב"ד של ישראל מהעבד עברי את גרעון הכסף או שיעבוד אצלו כמו אצל אבי' יזכו הב"ד את העבד ישראל ע"פ מה דאמרינן בב"ק קי"ג ישראל וכנעני שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו כו' וכיון דבדיני ישראל ומה"ת אפילו בן אינו יורש כלל ורק בדיניהם הוא שיורש א"כ בלאו קרא דוחישב נמי א"צ להשיב הגירעון להיורש. וקרא ע"כ כשיד ישראל תקיפה מיירי כמו"ש בקדושין ט"ז וא"כ קרא דוחישב למה לי אלא ודאי שיש לב"נ יורש גם ע"פ דינינו בד"ת דלפ"ז אפי' תימא דבדיניהם יכולים לתקן דבת או יורש אחר יירש במקום בן ודלא כמו"ש לעיל מ"מ נפקא מינה דאם גם ע"פ דיניהם תקנו שהבן יורש כשמת האב סד"א דצריך העבד עברי להשיב הגירעון להבן ממנ"פ שהרי יורש את אביו בין בדיני ישראל בין בדיני עכומ"ז וע"ז איצטריך וחישב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו דא"צ. ואף דלפ"ז אין מפורש דדוקא בן יורש מה"ת מ"מ מוקמינן לי' אבן לפי שהוא יורש וקרוב הראשון גם בדינינו. ותפסת מועט תפסת דדוקא בן ולא קרוב אחר

וע"פ דברינו אלה נכונים ומיושבים דברי החת"ס הנ"ל לדינא דכיון דמוכח מדרבא דגם יורשים אחרים מלבד בן יש לו נהי דהם אינם יורשים רק מדיניהם מ"מ לענין עובדא דידי' שם שיקנה הישראל את האיסורי הנאה בחובו ותאסר עליו חליפיו שפיר אמרינן דכיון דבדיניהם יש לו יורשין שנקנה להם האיסורי הנאה ולא תיהוי חליפי איסורי הנאה אצל ישראל והרי אתה יכול לזכהו בדיניהם זכהו ואמור לו כך דינכם. ולא נאסרו חליפי האיסורי הנאה על ישראל. ודו"ק

ומה שהביא כת"ר ראי' דאין דין ירושה של קרובין בב"נ ממה שרצה אברהם להעביר נחלה מלוט בן אחיו. והא דאמרו רועי לוט דלוט יורש את אברהם י"ל דדעת רועי לוט הי' כן והאמת אינו כן. ול"נ דאף דרועים אמרו כן ובעלמא אמרינן אנן ארעוותא סמיך ע' סנהדרין י"ח ע"ב מ"מ ראי' גדולה הוא ולמידין מהם דכה"ג למדו התוס' בע"ז ל"ג מהמן שאמר לאחשורוש על היהודים אם עכומ"ז נוגע בכוסו של אחד מהם מדיח ג' פעמים דש"מ דצריך הדחה ג' פעמים ע"ש. ואף דודאי אנן לאו מהמן גמרינן ההלכה אלא ממה שסיפר שכן המנהג בישראל כמ"ש בתשובת נו"ב מה"ת חי"ד סימן קס"א. ואם מאמינים להמן במה שסיפר על מנהג בישראל מכ"ש שנאמין להרועים במה שאמרו מנהגי עצמן של ב"נ. ועוד דעלייהו רמיא ביותר לדעת חוקי הירושה ומי ומי היורש ואסור לגזול ממנו וחייבין על שהיה להם ללמוד

ומ"ש כבודו ועוד התם אסור לב"נ להוריש לקרוביו אף שלא מן הדין כו' דבריו אינם מובנים לי דאכתי קשיא איך עלה ע"ד אברהם אח"כ לחזור בו ולהוריש לאליעזר אחרי שכבר הוריש לבן אחיו. אמנם לפמ"ש לק"מ דאף דמה"ת אין שאר קרוביו יורשין מ"מ מצד דיני בני נח יורשין ומניחין אותן ע"פ מנהגם וכמו"ש הרמב"ם. והי' לוט בר ירושה בדיניהם ואמת אמרו רועיו דלוט בן אחיו הוי יורש את אברהם

ומה שהוקשה לו על אברהם איך סבר להוריש את אליעזר ולהעביר נחלה מלוט. י"ל ע"פ מ"ש החת"ס בתשובה סימן קנ"א בחו"מ דמעשים בכל יום מי שאין לו בנים מצוה לעשות מנכסיו קרן קיימת לדברים טובים משום דאמרינן בב"ב והעברתם גו' מי שאין לו בן הקב"ה מלא עליו עברה ואין עברה אלא גיהנם וא"כ רוצה להציל את עצמו בצדקה זו והוא קודם לעצמו מיורשי' כו' וכתב שם החת"ס דאם מניח ליורשיו עכ"פ מנה יפה לכו"ע שפיר דמי ע"ש. וא"כ הכא בלוט י"ל כיון דכתיב וגם ללוט ההולך את אברם גו' ופי' רש"י מי גרם לו שהי' לו זאת. הליכתו עם אברם. ועוד שאברהם השיב לו כל רכושו שהציל מהמלכים שכבר זכה בהן אברהם כדין המציל מן הגייס כשאין הבעלים יכולין להציל כלל והרי אלו של אברהם בדין. וע' חו"מ סימן קפ"א. וכיון שנתן ללוט הרי כאלו נתן לו משל עצמו של אברהם והי' הרכוש מנה יפה בל"ס ויש לומר דבתורת ירושה נתן לו אברהם. דהשתא לכו"ע הי' רשאי אברהם לעשות עם שאר נכסיו צדקה וקרן קיימת לדברים טובים כגון הספקת ישיבות לת"ת וכיוצ"ב וא"כ שפיר חשב אבינו אברהם להוריש לאליעזר עבדו זקן ביתו דאמרינן ביומא כ"ח דאליעזר זקן ויושב בישיבה הי' הוא דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים להורותם דרך ד' ולהכניסם תחת כנפי השכינה ואין לך מצוה גדולה מזו לתומכו כדי שיוכל להרבות תלמידים ולהרביץ פועלים לתורה

ונ"ל לומר עוד בזה ע"פ מ"ש הרמב"ם בפרק ו' מהלכות נחלות וז"ל ישראל שנעשה עכומ"ז יורש את קרוביו ישראלים כשהי'. ואם ראו ב"ד לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש כדי שלא לחזק ידי הרשעים הרשות בידן. ואם יש כו' וכן המנהג תמיד במערב עכ"ל. והנה המ"מ כתב עליו וז"ל ישראל שהמיר כו' הוא בקדושין י"ח ממ"ש ודילמא ישראל מומר שאני כו' ומ"ש רבינו ואם