דברי חן חלק א יד

בל"ת שיש בו מעשה אבל ל"ת שאין בו מעשה אינו מחוייב לבזבז את כל ממונו. ע' בפ"ת שם בשם הפר"מ וחו"י. ומ"ע שהיא לעבור בקום ועשה כגון לאו הבא מכלל עשה דינו כל"ת כמ"ש הפ"ת בשם ספר משנת חכמים. ואינו תחת ידי]

ונ"ל ראי' לזה מביצה כ"א מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש בשחרית מצאו יהודה בן בבא כו' א"ל בלשת באה לעירנו ובקשה לחטוף את כל העיר ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרנום לשלום א"ל תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לעכומ"ז ע"כ. והא זה אינו אלא לאו הבא מכלל עשה כמ"ש התוס' בביצה שם י"ב. ומדשתק שמעון התימני משמע דהודה לר' יהודה בן בבא

אמנם הגר"א ביו"ד שם הביא דעת מהרי"ו דמשמע מדבריו דעל כל מצות ל"ת אינו מחוייב להוציא ממונו מדכתבה תורה ובכל מאדך בע"ז. והוא שלא כדברי הר"ן עכ"ל הגר"א. וקשיא לי לפ"ז מהא דביצה הנ"ל וע"כ צ"ל דקרא דבכל מאדך אתא דבעכומ"ז ואידך שכיוצ"ב אפי' אם האונס בא על העבירה מחוייב להציל עצמו בממונו ובכה"ג דוקא בשלש העבירות מחוייב אבל בשארי עבירות כשבא האונס על העבירה אינו מחוייב להציל עצמו בממונו אבל כשהאונס בא על הממון אסור להציל עצמו ע"י העבירה. ובזה א"ש הא דכתיב ובכל מאדך לר"ע דלכאורה כיון דגופו צריך למסור כדי שלא יעבור על ג' עבירות הללו מכ"ש ממונו. ע' שנות אלי' ברכות פרק ט' משנה ה'. דלפמ"ש י"ל דבכל מאדך דכתיב בע"ז לדיוקא אתי אשאר מצות שאינו מחוייב לפדות העבירה ע"י ממונו ועפ"ז אפשר דאין מחלוקת בין הר"ן למהרי"ו. וצ"ע במהרי"ו עצמו, ידידו חיים נאטענזאהן: פיקקעלין ה' משפטים תרמ"ט, סימן ב דיני דעות

אשר כתבת לי ידידי אחי בפסחים דף ג' ע"ב הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמי דהלל כו' חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה, אמר מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל, וכתב ר"ן בשם תוס' דאהאי דקאמר לשון קצר אמר הלל מובטחני, וש"מ דלשון קצר ומגונה עדיף, והר"ן פי' דאהאי דאמר לשון נקי אמר מובטחני וש"מ דלשון נקי עדיף ע"ש דממ"ש בנדה כ"ז אמר רב פפא אפי' כי הא מילתא לימא אינש ולא נשתוק קמי' רבי' כו' משמע קצת בהר"ן דאין על התלמיד לדבר בלשון קצר לפני רבו. עכ"ד

תשובה. לכאורה ממקומו הוא מוכרע מדקאמר ר"ה אמר רב לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה למה נקט לתלמידו א"ו לדייק דדוקא הרב ששונה לתלמידו ישנה דרך קצרה. אבל התלמיד לשון נקי עדיף לי' אף שהוא ארוך. ובכ"ז נראה דלאו כללא הוא. דהנה מריש הוה קשיא לי לפי' התוס' דהלל על התלמיד שאמר לשון קצר ומגונה אמר מובטחני כו' הא הלל גופי' על האי דינא גופא דהבוצר לגת הוכשר אמר לשמאי מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה כדאיתא בברייתא בשבת י"ז ע"א. אמנם כשנעיין בטעמו של דבר א"ש דהטעם שישנה לתלמידו לשון קצרה פי' רש"י לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה. ולפ"ז עיקרו רק לתועלת זכרון להתלמידים דלשון קצרה נתרשם אצלם יותר וגם כשהם חוזרים על למודם כיון שחייבין לומר בלשון רבם כדאיתא בעדיות כששונים להם בלשון קצר עי"ז מתקיימת גירסתם היטב. וכ"ז ברב השונה לתלמידים וכן התלמידים כשחוזרים על משנתן לעצמן. אבל כשמפלפל האחד עם חברו בהלכה או כששואל תלמיד לרבו דבר הקשה לו ודאי אין להם לדבר לשון מגונה לפי שהוא קצר אלא לשון נקי אף שארוך עדיף טפי וא"כ הלל שפלפל בהלכה עם שמאי חברו והקשה לו מפני מה כו' אמר לו ואין בוצרין בטהרה בלשון נקי אף שהוא ארוך. אבל התלמידים שחוזרין על תלמודם לזכרון י"ל דלשון קצר עדיף מטעמא דאמרן

ועפ"ז נ"ל דמחלוקת התוס' והר"ן תליא בזה דאי הנהו תלמידי דיתבי קמי' הלל וקאמרי מפני מה כו' דרך חזרת משנתם לפני רבם הי' ודאי הלל דקאמר מובטחני כו' אמאן דקאמר לשון קצר קאמר. אך אי הנהו תלמידי דיתבי קמי איבעא הוא דאיבעי להו מפני מה בוצרין כו' ובדרך שאלה שאלו מרבם כן לפי שלא ידעו טעמו של דבר לחלק בין בצירה למסיקה וכמו הלל בעצמו שלא ידע טעמו של שמאי א"כ הלל דאמר מובטחני ודאי אמאן דמשתעי לשון נקי קאמר מובטחני. וכיון שבאנו לידי כך א"כ נראה להכריע כמו"ש התוס' דאמאן דנקט לשון קצרה אמר מובטחני דהא ודאי חזרת משנתם הי' דאי שאלה הוא דשאלו מרבן הלל. קשה דכיון שכבר שאל הראשון מפני מה כו' מה הוסיף השני לשאול. ואין לומר להראות דלשון קצר אף שמגונה עדיף מלשון נקי הא בכה"ג ליכא למ"ד דלשון קצר עדיף וכמו"ש. א"ו דחזרו על משנתם קמי דהלל דבזה תלמיד ראשון הוה ס"ל דלעולם נקי עדיף משו"ה אמר ואין בוצרין בטהרה והשני ס"ל דלזכרון הגירסא קצר עדיף אף שמגונה. ומדאמר ר"ה אמר רב לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה בשביל תועלת הזכרון כפי' רש"י א"כ ש"מ דהלל שאמר מובטחני אמאן דנקט לשון קצר קאמר

אמנם לגירסת הרי"ף שהראשון אמר ובוצרין בטומאה והשני אמר ואין בוצרין בטהרה אכתי י"ל דשאלה שאלו מרבן הלל וכששאל הראשון בלשון מגונה החזירו חברו ותיקן לשונו לדבר בלשון נקי שכן צריכין לדבר כל שאינו בדרך חזרת לימוד. א"כ שפיר י"ל כמו שפי' הר"ן דאמאן דאמר בלשון נקי אמר מובטחני כו' ונמצא שפי' התוס' הוא לפי גירסתנו. ופי' הר"ן הוא לפי גירסת הרי"ף

ולכאורה יש לדקדק לפי' התוס' דחזרת משנתם הי' כמו"ש כיון דקיי"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה א"כ הלל ודאי ובוצרין בטומאה שנה להם וקי"ל נמי במשנה בעדיות שחייב אדם לומר בלשון רבו א"כ עליהם החיוב לומר כלשון רבם הלל ג"כ בלשון קצר וא"כ ההוא תלמיד ששינה לדבר בלשון ארוך טעמא בעי. ונראה לומר דהלל סיפר לפני תלמידיו דבהאי דינא דבוצר לגת נחלק הי' עם שמאי חברו דס"ל הוכשר והוא שאל לשמאי מ"מ בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, והשיב לו שמאי כדר"ז או כרבא בשבת שם ושהודה לו ע"ז לשמאי. ומכלל עובדא זו ידעו דעת רבם הלל ועפ"ז שנה התלמיד הראשון בו בלשון ששמע מרבו ששאל משמאי. אבל השני השכיל לחלק דודאי רבו שאמר דבריו בפלפול עם חברו בויכוחו עליו הי' לו לומר בלשון נקי. אבל כשאני לעצמי לחזור על גירסתי שלא תשכח לדידי לשון קצר עדיף וע"ז אמר הלל מובטחני כו'

ועפ"ז מיושב אצלי בברכות מ"ז אמר רב יהודה ברי' דרב שמואל בר שילת משמי' דרב אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע. יתיב רב ספרא וקאמר ליטעום אתמר למאי נפ"מ שחייב אדם לומר בלשון רבו. וקשיא לי הא רב גופי' אמר בפסחים ג' משמי' דר"מ לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה ומכ"ש היכי דתרווייהו לשון נקי דקצר עדיף א"כ לר"י קשיא דרב אדרב, ועוד יש לדקדק בדרב יהודה ורב ספרא וכי חד מינייהו שקורי קא משקר ח"ו. אך לפי מש"ל א"ש דרב אעובדא שבא לפניו למעשה אמר אין המסובין רשאין לאכול כלום. ואף שהי' יכול לקצר ולומר לטעום אין קפידא בזה דכל שאינו לשנות לתלמידים כל היכא שמזדמן בפיו שפיר דמי. ורב יהודה ס"ל דגם בכה"ג חייב אדם לומר בלשון רבו כההוא תלמיד דהלל ששנה ואין מוסקין בטהרה. אמר רב ספרא ליטעום איתמר. ר"ל כשנאמרה הלכה בבית המדרש בשם רב שינו התלמידים בעצמם לשנות ליטעום בלשון קצרה דבכי האי גוונא לא חיישינן לומר בלשון הרב כיון שהוא לא שנה להם בלשון זה רק מכללא למדנו זה. ומכ"ש אי נימא