דברי חן חלק א יג

סימן א דיני יסודי התורה אשר שאלת ממני באותן מצות שדינם שיעבור ואל יהרג אם רשאין להחמיר ע"ע ליהרג ואל יעבור

תשובה. הנה בלי ספק יודע אתה שדבר זה הוא מחלוקת הרמב"ם עם התוס'. דהרמב"ם בפרק ה' מהלכות יסודי התורה כתב כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. אמנם התוס' בע"ז כ"ז ע"ב כתבו דאם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצות רשאי כמו ר' אבא בר זימרא דירושלמי כו' וכן פסק הרא"ש שם. וכן פסק ביו"ד סימן קנ"ז. אבל האחרונים וכן הפ"מ תמהו דמסוף דברי הירושלמי והוא במס' שביעית פרק ד'] מוכח להיפך שהרי מסיק שם אמר ר"מ אילו הוה שמע ראב"ז מיליהון דרבנן הוה אכל ואי כדעת תוס' ורא"ש דילמא שמע ואעפ"כ לא אכל משום שהחמיר על עצמו אלא ש"מ דאסור להחמיר במקום שאמרו יעבור ואין לומר דלהתוס' והרא"ש לא הי' בגירסתם הך סיומא דהירושלמי שהרי ההיא עובדא נשנה שנית בלשונה בירושלמי סנהדרין פרק ג' וא"א לומר שט"ס נזדקר בשני מקומות אלו. וראיתי להקובץ שדחק לפרש לפי דעת התוס' דמ"ש בירושלמי אילו הוה שמע ראב"ז כו' פי' אילו הי' קיבל דבריהם ע"ד שכתוב וישמעו אחיו ות"א וקבילו אחוהי. אמנם עדיין תמוה מי הכניסם לדוחק זה ודילמא כפשוטו ויהי' מוכח מכאן דאסור להחמיר

ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם בכתובות ל"ג ע"ב בהא דאמר רב שם אלמלי נגדוהו לחמ"ו כו' שהקשו הא בכל נפשך מיירי אפי' מייסרין את האדם ביסורים קשים דומיא דר"ע כו' ואומר ר"ת דאותו של נבוכדנצר] לא הי' עכומ"ז רק לכבוד נבוכדנצר כו' וכן כתבו בפסחים נ"ג בהא דדרש תודוס איש רומי מה ראו חמ"ו שמסרו עצמן כו' שהקשו הא בפרהסיא הוה דחייב למסור עצמו כו' ומפרש ר"ת דלאו עכומ"ז הוה כו' ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולין לברוח כו' ע"ש הרי ראי' מזה דרשאין להחמיר בקידוש השם כיון דלא היה עכומ"ז וכן לר"י שהיו יכולין לברוח ומדלא ברחו ש"מ שהחמירו על עצמן והרי זה ראי' לשיטת התוס' בכתובות הנ"ל

אכן נ"ל דממקום שיש מר"ת ראי' דרשאין להחמיר בקה"ש משם גופא מוכח כדעת הרמב"ם דאסור להחמיר ע"ע דהנה מלבד מה שהתוס' בעצמן פקפקו על הא דר"ת דלשון פלחי משמע עכומ"ז. ולדידי קשיא לי נהי דאינדרטא הוה וחמ"ו החמירו על עצמן לפי שהי' בו קה"ש אכתי מנא לי' לרב דאלמלי נגדוהו לחמ"ו כו' דילמא גבורי כח היו לקה"ש אפי' בהאי אינדרטא ולקבל יסורים כר"ע. ועוד מי זה יכול לדעת מה הי' מחשבתם של חמ"ו לעשות אלמלי נגדוהו כי מי זה בא בסודם. ובר מן כל דין מה הכריח לרב לספר אחר מטתן של צדיקים הללו בדברים שאין כבוד ושבח להם

והנה במדרש שיר השירים על פסוק זאת קומתך אומר על דעתא דרבנן עבדו ישראל עכומ"ז בימי נבוכדנצר והרי זה דלא כר"ת. ואמר שם עוד שהלכו חמ"ו לישאל עצה מיחזקאל הנביא ואמר להם כך מקובלני חבי כמעט רגע גו' אמרו לי' אנן בעינן דניתן בי' פגם דניהוי תמן ולא נסגד לי' כו' הרי בפירוש דעכומ"ז הוה אלא שהיו יכולין לברוח כדפי' ר"י והשתא ודאי תמוה איך קאמר רב אלמלי נגדוהו כו' מנא לי' להוציא דיבה כזה על הצדיקים הללו דאלמלי נגדוהו היו עוברים על ד"ת והיו מחללים ש"ש בפרהסיא. והוא פליאה נשגבה

אשר ע"כ נ"ל דמזה ראי' מוכרחת לדעת הרמב"ם דכל שאינו מחוייב אסור להחמיר על עצמו. לא מיבעי כשיכול להנצל לגמרי. אלא אפי' היכא דסוף סוף לא יוכל להנצל רק יוכל להשמיט את עצמו לשעה מחוייב לעשות כל טצדקי משום חיי שעה והשתא א"ש מה שהכריח לרב לומר אלמלי נגדוהו משום דקשיא לי' לרב כיון שהיו יכולין להמלט לפי שעה וכמ"ש להם יחזקאל חבי כמעט רגע דלגמרי ודאי לא היו יכולין להמלט לפי שכל רואיהם יכירום כי מבני ישראל המה אשר גדלם ונשאם המלך ויצא להם שם בכל המדינות] א"כ היו חייבין ע"פ דין להמלט לפחות עד עבור חנוכת העכומ"ז ואי משום חומרא עשו כן הא אסור להחמיר למסור נפשו כשאינו אנוס ע"ז תירץ רב ואמר אילמלי נגדוהו כו' והוא ע"פ מ"ש ר"ת בע"ז דף י"ח תוס' ד"ה ואל יחבל דהיכא דיראים פן יעבירום לעבירה ע"י יסורים שלא יוכלו לעמוד בהם מצוה לחבל בעצמן וראי' מגיטין נ"ז כו' עכ"ל. ע"כ חמ"ו שידעו בנפשותם שאם ישובו לבית נבוכדנצר ויכופום ע"י יסורים (לפי שהאש לא הי' ערוך רק לימי חנוכת העכומ"ז] לא יוכלו לעמוד בנסיון משום הכי מחוייבים היו למסור עצמן להאש כדי שיוכלו לעמוד בנסיון אלא דיחזקאל הנביא לא חשדם בכך משו"ה אמר להם חבי כמעט רגע משום חיי שעה אך הם שידעו בנפשותם לא שמעו לעצתו. ומוכרחין השתא דברי רב מ"ש אלמלי נגדוהו ומעתה מוכרח דעת הרמב"ם ז"ל. והוא ברור לדעתי

אח"כ מצאתי סייג לדברי באורחות חיים הביאו הב"י בבדק הבית ביו"ד שם וז"ל בב"ר דורש ואך את דמכם יכול כחנניה כו' ת"ל אך פי' בשעת הגזירה יכול למסור עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בנסיון כו' והרי זה כדברינו

ולפי דברינו מה דדרש תודוס מה ראו חמ"ו שמסרו עצמן כו' נשאו ק"ו כו' י"ל דתודוס נמי כרב ס"ל שהיו מחוייבין למסור עצמן לאש מפני שידעו שע"י הנגידה לא יוכלו לעמוד בנסיון אלא דמה שדרש דמק"ו הוא דילפי אין זה עיקר הטעם רק שכן היו דורשי דרשות בימיהם להטעים להעם את ההלכות באגדות המושכות את הלב דכה"ג בשבת דף ל' דשאיל שאילה מר' תנחום מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא פתח ואמר אנת שלמה כו' ודרש שם כל הענין עד לבסוף שאמר ולענין שאילה דשאילנא קדמיכון נר קרויה נר ונשמתו של אדם קרויה נר מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה ופי' רש"י לא מהכא יליף חילול שבת דפיקוח נפש נפקא לן מוחי בהם ולא שימות בהם אלא להטעימן הדבר בהגדה המושכת את הלב לפי שהיו באים לשמוע הדרשה נשים ועמי הארץ והיו צריכים הדרשנים למשוך את לבבם עכ"ל. והרי זה כעין דאמר ר' יוחנן בעירובין ק' אלמלי לא ניתנה תורה כו' ובאמת ק"ו דדרש תודוס לאו ק"ו גמור הוא משום דאית לי' פירכא ע' ח"א רש"א. א"ו לא זהו עיקר הטעם גם לתודוס אלא כמו שכתבתי

ומה שהביאו הרשב"א והר"ן בשבת מ"ט ראי' לדעת התוס' מאלישע בעל כנפים שם שהי' מניח תפילין ויצא בהם לשוק ע' בדבריהם. הנה לדעת הרמב"ם שאינו מחלק בין ל"ת לעשה דבכולם בשעת הגזירה יהרג ואל יעבור א"כ שפיר הניחן אלישע. והא דנטלן אח"כ מראשו. י"ל ע"פ מ"ש הרמב"ם בהלכות תפילין פרק ד' דהמצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור להסיח דעתו מהן דלפ"ז אחרי שרץ הקסדור אחריו בודאי הי' אלישע מצטער ודעתו לא היתה מיושבת ונכונה עליו ולא מיבעי דאז פטור אלא דאיסורא ג"כ איכא משום היסח הדעת ע"כ כדין נטלם מראשו. אבל הרשב"א והר"ן י"ל דס"ל כדעת תר"י בפרק מי שמתו דהיסח הדעת אינו רק שחוק וקלות ראש וא"כ לא הי' לו ליטלם מראשו ומדנטלם ש"מ דאינו מחוייב למסור נפשו אמ"ע. ומה שהניחם בתחילה על כרחך משום שהחמיר על עצמו וע' שאגת ארי' סימן ל"ט. ועכ"פ הרמב"ם לשיטתו אין משם ראי' כלל. ולפ"ז סיום דברי הירושלמי דשביעית פשוטים וכדעת הרמב"ם שכן הסכים הב"ח

אולם כל זה לפלפולא אבל לא למעשה. כי תה"ל זה רבות מאות בשנים בצל מלכי חסד אנחנו יושבים ולכל אחד ניתן החופש לילך בשם אלהיו באין מעצור ומפריע ויגינו בחסדם מכל הקמים עלינו ומוראה של מלכות יר"ה על כולם ע"כ כל דברינו אלה רק לפלפולא לזכור את הראשונות ולהודות לה' על כל הטוב

ולענין לעבור על ל"ת כתב הרמ"א ביו"ד שם דצריך ליתן את כל אשר לו ולא יעבור וכתבו האחרונים דזהו דוקא