דברי חן חלק א קלב

וקראת לשבת עונג כמ"ש שם הרשב"ם ותוס' והרא"ש שהוא מ"ע מדברי קבלה. ואם נותן מעות על יין לקידוש אף שיש לו פת ויכול לקדש על הפת מ"מ כיון שמצוה לקדש על היין מדרבנן העמידו על דין תורה דמעות קונות. מכ"ש בנותן מעות על פת דמקיים בו מצות עונג שהוא מ"ע דדברי קבלה אף שאינו מקדש עליו דקנה מעותיו

אמנם צ"ע בעיקר דינו של מהרי"ל דמדמה יין לקידוש בערב שבת כדין בשר בד' פרקים דהיינו ערב יו"ט האחרון של חג. וערב יו"ט הראשון של פסח. וערב עצרת. וערב ראש השנה. והרי בערב יו"ט הראשון של חג אף דודאי מ"ע דושמחת בחגך נוהג בו ואין שמחה אלא בבשר ומקיים בזה מ"ע של תורה. ואפ"ה לא העמידו חכמים אז דבריהם על דין תורה ולא קנו לו מעותיו אלא למי שפרע ולא לגמרי שלא יוכל לחזור בו. א"כ יין לקידוש מאי חזית לדמות לבשר של ד' פרקים נדמי' לבשר של ערב יו"ט הראשון של חג או לערב יו"ט האחרון של פסח דלא קנו אז מעותיו ויכול המוכר לחזור בו

אולם יש להבין דלמה באמת לא העמידו חכמים דבריהם רק בד' פרקים אלו דאף דבערב יום טוב הראשון של חג רובא דאינשי טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות באכילת בשר כמ"ש המפרשים מ"מ מאי איכפת לי' ללוקח אם אחרים לא ירצו לקיים המ"ע דושמחת בחגך בבשר כדין. הלא הוא עכ"פ על מצוה נתן מעותיו ולמה לא יקנו לו מעותיו

ע"כ נ"ל דבאמת גם בראשון של חג או באחרון של פסח קנו מעותיו ורק לענין נותן דינר לטבח להשחיט אותו בע"כ זה אינו קונה משום דהטבח טוען סבור הייתי שיתקבצו לי המעות מקודם שאשחוט ועכשיו לא נתקבצו לי כל המעות מחיר הבהמה שכיחא לי פסידא לפי שלא אמצא קונים לבשר אחר שחיטה וכיון דהפסד שכיח ה"ל ללוקח לאתנויי כדין טריפות דסרכא בסימן רל"ב סעיף י"ב להיש חולקים דאינו מבטל מקח דהואיל והוי דבר דשכיח ה"ל ללוקח לאתנויי אבל בד' פרקים דשכיחי זביני ומצוי למכור הבשר לאחר שחיטה והפסד הטבח לא שכיח א"כ על הטבח ה"ל לאתנויי ומדלא אתני משחיטין אותו בע"כ. ולפ"ז כשנתקבצו להטבח כל מעותיו גם בראשון של חג או באחרון של פסח משחיטין אותו בע"כ כשאינו רוצה לשחוט כיון שאין לו הפסד דבמקום מצוה קנה מעותיו. ולפ"ז ביין לקידוש ופת לשבת. דדמיא לנתקבצו לו כל מעותיו ג"כ קנו מעותיו כדעת הרמ"א בשם המהרי"ל. ולדעה השני' בסי' רל"ב שם צ"ע: סימן עו

הרמב"ם בהלכות מכירה פרק י"ד הלכה י"ד והובא בחו"מ סימן רכ"ח סעיף ד' בדיני אונאה אם נשאלה שאלה על דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה או מה דעתך בדבר זה וכן כל כיוצא בדברים הללו עכ"ל הרמב"ם. וכתב הה"מ דזה אינו מבואר. אבל יש ללמוד דבר מדבר ופשוט הוא

ונ"ל דהוא גמ' מפורשת בב"ב כ"ב ע"א רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרות בספינה א"ל ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא נקוט לי' שוקא א"ל רבא לרב אדא בר אבא פוק תהי לי' בקנקניה נפק בעא מיניה פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו לא הוה בידיה א"ל מר ניהו רבא טפח ליה בסנדליה א"ל בין דידי לרבא איכא טובא מיהו ע"כ אנא רבך ורבא רבו דרבך לא נקטו לי' שוקא פסיד גרוגרות דידיה אתא לקמיה דרב יוסף א"ל חזי מר מאי עבדי לי א"ל מאן דלא שהייה לאוניתא דמלכא דאדום לא נשהייה לאוניתיך כו' ולכאורה מאי אונאה הי' כאן כיון שבאמת צריכין לידע אם צורבא מרבנן הוא כי היכי דלנקוט ליה שוקא וא"כ בע"כ תהי ליה אקנקניה. אך האונאה הי' כאן ששאל לו שאלה שכבר איבעיא להו בבית המדרש (במנחות דף ס"ט) ולא נפשטה כלל משום אמורא. א"כ איך יחשוב שהוא יפשוט לו וא"כ היה בזה דרך לעג ואונאה. ועי' בתוס' שם סימן עז

בב"מ פרק איזהו נשך דף ס"א ע"ב אמר רבא כו' עד כאן יכין רשע וילבש צדיק. עד כאן ותו לא אלא אפי' עד כאן יכין רשע וילבש צדיק. והגמ' תמוה מאי אפי' עד כאן. וגם למה משנה מלשון הפסוק שנאמר (איוב כ"ז י"ז) יכין וצדיק ילבש. ונ"ל דלקמן דף ס"ב ע"א אמר הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם כו' והני מפני כבוד אביהם מי מחייבי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאר בעושה מעשה עמך כו' כשעשה תשובה כו' ולא הספיק להחזיר עד שמת כו' ע"ש. דברבית קצוצה. ועשה האב תשובה דוקא, והניח דבר מסויים. חייבין בניו להחזיר משום כבוד אביהם. אמנם בריבית שאינה קצוצה דהיינו אבק רבית משמע שאין חייבין להחזיר. וכן משמע מהפוסקים. וז"ש יכין רשע דהיינו האב שמת ברשעו ולא עשה תשובה אז צדיק דהיינו בנו ילבש הטלית אף שהוא דבר מסויים שאינו מחוייב בכבוד אביו לפי שלא עשה מעשה עמך. אך אם יכין צדיק דהיינו שעשה האב תשובה ומת והניח טלית דבר המסויים אז לא ילבש צדיק בנו משום כבוד אביו, אמנם באבק רבית אפי' יכין צדיק ילבש בנו הצדיק, וז"ש רבא עד כאן יכין רשע פי' דוקא לפי שהוא רשע אז ילבש צדיק ולא יכין צדיק וילבש צדיק. משא"כ באבק רבית אפי' יכין צדיק ילבש צדיק. והיינו דיוקא דקרא. דאינו שוה רבית קצוצה לאבק רבית. אך קרא גופא דמיירי ברשע זה ברבית קצוצה ומכ"ש באבק רבית וז"ש אפי' עד כאן. ודו"ק כי הוא ברור. מחתני הגאון מהור"ר יוסף בנציון פרידמאנן שליט"א מפיקעלין: סימן עח דיני זכיה ומתנה להרב הגאון כו'

אשר כתבת אלי יקירי וז"ל שמעתי מקשים לפי מ"ש הרשב"א בשם הראב"ד בקדושין כ"ג בהא דאין קנין לאשה בלא בעלה דכשנתנו לעבד כאילו נתנו לרבו ממש. לפ"ז איך יכולה אשה לקנות מציאה לאחר דהא לא שייך גבה מיגו דזכיא לנפשה דהא תיכף ומיד זכי לה בעל. וכתבת דמשכחת לה אליבא דר"ש דקיי"ל כוותי' בכתובות ע"ח ע"ב דנכסים שאין ידועים לבעל לא זכה בהן א"כ ה"נ מציאה שלא ידע בה בעלה יכולה לקנות בשביל אחר וכמו"ש האבני מילואים ליישב הקושיא שמקשים במס' כתובות. עד כאן דבריך

הנה לכאורה הי' אפשר לומר בלא"ה לפמ"ש תוס' ב"מ י' דהא דקיי"ל המגביה מציאה לחברו קנה חברו אף דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה משום דבמציאה איכא מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה א"כ אשה שמגבהת מציאה לאחר זולת בעלה נהי דלא מקרי' חב לאחרים דהא איכא מיגו דזכי' לנפשה ולבעלה בהגבהתה. מ"מ לבעלה הרי חבה היא דהא אלמלא שהיא לא היתה מגבהת הי' אפשר שבעלה ימצא מציאה זו. משא"כ עתה שהגביהה היא בשביל אחר הו"ל כתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קנה

אמנם י"ל דודאי במגביה מציאה לחברו אי לאו דאיכא מיגו דזכי לנפשי' הרי הוא חב לאחרים משום דא"א שלא ימצא עכ"פ אחד בעולם. נמצא דהמגביה חב לו בהגבהתו. משא"כ האשה נגד בעלה לא מקרי' חב לו דמי יודע שאם האשה לא היתה מגבהת הי' בעלה האחד המוצא והרי הוא אינו רק אחד נגד כל העולם ולא חיישינן לו. ודמיא להא דאמר בב"ב קע"ב לנפילה דיחיד לא חיישינן ועי"ש פי' רשב"ם. וא"כ לא חבה בהגבהתה לשום אדם דלכו"ע לא מקרי' חבה דהא איכא מיגו דאי בעי זכי' לנפשה ולבעלה וגם לבעלה לא מקרי' חבה משום דמאן יימר דבעלה הי' מוצא וא"כ לא חבה כלום לשום אדם בעולם