דברי חן חלק א קלא

דרב דצלי של שבת בערב שבת דקריאת שמע קרי בצאת הככבים. דלפי זה דשמואל נמי בעל כרחך הכי מתפרש כנ"ל. א"כ איך יאמר קדושה על הכוס לפי מה שכתב המ"א בסי' רל"ה ס"ק ד' בשם התרומות הדשן דאפי' טעימה אסור קודם ק"ש ומייתי לה מהא דתניא ברכות ד' חכמים עשו סייג כו' שלא יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא כו' משמע מיני' דאפילו טעימה אסורה קודם ק"ש. והא קי"ל דהמקדש צריך שיטעום ואיך טעים קודם ק"ש

והיה נראה לתרץ דהנה המ"א שם הקשה הא קודם בדיקת חמץ שרי טעימה לכו"ע. ותירץ דשאני בדיקת חמץ שהוא רק מדרבנן משו"ה שרי טעימה. משא"כ ק"ש הויא דאורייתא ולפ"ז י"ל דשמואל לטעמי' דס"ל ק"ש דרבנן בברכות כ"א לפי גירסת הרי"ף והרא"ש אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן כו'. וא"כ דינו כמו בבדיקת חמץ דשרי בי' טעימה. וא"ש: אלא דלפ"ז בע"כ צ"ל דהא דבברייתא דברכות אוסר טעימה צ"ל דס"ל ק"ש דאורייתא. א"כ אהא גופא תקשי מנ"ל לשמואל לפלוגי אמתניתא דק"ש לאו דאורייתא ומאן הוא תנא דפליג אברייתא לומר דס"ל ק"ש דרבנן שנוכל לומר דשמואל אמר לך אנא דאמרי כהאי תנא

וי"ל דבמנחות מ"ג איפלגו רבנן ור"ש דלר"ש לילה לאו זמן ציצית דס"ל וראיתם אותו פרט לכסות לילה. ורבנן שם דרשי וראיתם אותו ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש כדתנן מאימתי קורין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן. וכתבו שם התוס' דהאי דרשא אסמכתא בעלמא הוא דק"ש דרבנן. אבל באמת דוחק גדול לומר דהוי רק אסמכתא. ע"כ נ"ל דבאמת לאו אסמכתא אלא דבהא גופא פליגי דלרבנן דס"ל ראה מצוה זו כו' ק"ש דאורייתא. אמנם לר"ש דס"ל וראיתם אותו אתא למעט כסות לילה י"ל ק"ש דרבנן [ואפ"ה י"ל כדעת תוס' דפסקו ק"ש דרבנן במנחות ובסוטה משום דבאמת קיי"ל בהא כר"ש דלילה לאו זמן ציצית. וכמ"ש תוס' בזבחים] והשתא לפ"ז י"ל דשמואל ס"ל כר' שמעון וק"ש דרבנן. וברייתא הנ"ל כרבנן דפליגי אר"ש. ולא תקשי ר"ש גופי' דידי' אדידי' ממ"ש בסוטה מ"ב מ"ש שמע ישראל התם ודאי י"ל אסמכתא בעלמא הוא ואין למידין מן האגדה. וע' ש"א סימן א'. והארכתי בזה במק"א בתשובה סימן ח']

וכיון שהוכחנו דשמואל כר"ש ס"ל דק"ש דרבנן א"כ ס"ל ציצית מ"ע שהזמן גרמא הוא דלילה לאו זמן ציצית א"ש מ"ש שמואל במנחות מ' ע"ב תכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית של פטורה וכתבו שם התוס' מדלא אמר אפי' בלא ו' משמע דשני דברים קמ"ל. דתכלת אין בה משום כלאים אפילו בלילה דלאו זמן ציצית כו' והיינו משום דס"ל כר"ש כמו"ש

והנה כל זה טרחנו לענין טעימה דשרי לשמואל משום דס"ל ק"ש דרבנן. אבל עדיין קשה לפ"מ שאמר שמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה איך יכול לסעוד קודם ק"ש. אמנם ג"ז יש לתרץ ע"פ מה דס"ל להגאונים באו"ח סימן רע"ד סעיף ה' דבכוס קידוש גופא אם שותהו כולו יוצא בו ידי מקום סעודה א"כ א"ש דלענין קידוש יוצא בו. ולענין ק"ש מסתברא דאין זה רק כטעימה ושרי. א"נ י"ל דאוכל פחות מכביצה פת דלענין סעודה במקום קידוש יוצא ידי חובתו ולענין ק"ש לא מקרי רק טעימה. וע' באו"ח סימן רל"ב סעיף ג'

אמנם לפי מ"ש דע"כ צ"ל דאומר קדושה על הכוס ואוכל אח"כ סעודה גמורה וכדמוכח גם כן ממ"ש הרא"ש ריש פרק ערבי פסחים. וכן הובא לפסק הלכה בשו"ע, והדרא קושיא לדוכתא איך אוכל קודם ק"ש. נהי דק"ש דרבנן מ"מ לא גרע מתפלת ערבית ותפלת ערבית למ"ד חובה דאפי' שרי המייני' מטרחינן לי' לא מיבעיא לטעמא דשכיחא שכרות אלא אפי' לטעמא דחיישינן לפשיעותא ולא חיישינן רק בדבר שכולה לילה זמנה הוא משא"כ ק"ש אינו אלא עד חצות לחכמים דפליגי אר"ג במתני' ולא חיישינן לפשיעה מ"מ אכתי תקשי דשמואל אדשמואל דהא איהו פסק בברכות ח' הלכה כר"נ וא"כ כיון דכולה לילה זימנא הוא חיישינן לפשיעה ואסור לאכול. וכן כתב הרא"ש שם להדיא דאף לר"ג אסור לו לאכול ולשתות עד שיקרא ויתפלל כו'. ועוד לכו"ע הא אין מתחילין בסעודה כמו בתפלת המנחה וכדתנן בשבת ט' יעו"ש

ונ"ל לתרץ דבאמת ראיית ר"ת נכונה לשיטתו. ודחיית הרא"ש וכ"ד הרמב"ם נכון לשיטתם ותורת כולם אמת צדקו יחדיו דהנה הש"א בתשובה סימן ג' הקשה על דברי ר"ת שהביא ראיה מהא דרב צלי של שבת בערב שבת כו' ומסקינן בגמ' השתא דלא איתמר הלכתא כו' דעביד כמר ודעביד כמר עביד דבשלמא בתפלה שהיא רק דרבנן יכולין לסמוך להקל מספיקא כיון דלא איתמר הלכתא. אבל לענין ק"ש שהיא דאורייתא כיון דלא איתמר הלכתא הו"ל להחמיר מספק ככל ספיקא דאורייתא לחומרא דדילמא הלכה כרבנן דלא הוי לילה עד צאת הככבים. ותירץ דבאמת נראה דשיטת ר"ת דק"ש דרבנן כדמשמע ממ"ש תוס' בסוטה ובמנחות מ"ג. והנה הרא"ש בפרק קמא דברכות פסק כדעת רי"ף דק"ש דאורייתא יע"ש. ולפ"ז שפיר דחה דברי ר"ת שהביא ראיה מרב דצלי של שבת בע"ש ומסתמא גם ק"ש קרא ומזה יהי' ראי' גם למאן דס"ל דק"ש דאורייתא שהרי רב ג"כ ס"ל ק"ש דאורייתא בנדרים ח' כמו"ש הש"א בתשובה סימן א']. דיש לדחות דרב לא קרא ק"ש רק בצאת הככבים. ואי דעכ"פ יש ראיה משמואל דאמר מתפלל אדם כו' ואומר קדושה על הכוס וצריך לסמוך קידוש למקום סעודה ומסתמא אוכל אח"כ כל סעודתו. משמואל ג"כ אין ראיה דילמא לדידיה ג"כ מספקא ליה אי הלכה כרבי יהודה אי הלכה כרבנן ומאן דעביד כמר עביד כו' דכיון דלשמואל ק"ש דרבנן א"כ דינה כתפלה של ערב דיכול להקל מספיקא כנ"ל, וא"כ לדידן דקיי"ל ק"ש דאורייתא (לשיטת רי"ף רא"ש ורמב"ם] ממ"נ אין ראיה דזמן שכיבה מתחיל מפלג המנחה דמרב י"ל דבאמת קרא בצאת הככבים. ומשמואל אין ראיה דדילמא משום דק"ש דרבנן היקל. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דאף דמתפלל של שבת בערב שבת מ"מ קריאת שמע לא יקרא אלא בזמנו

נשובה להנ"ל דתרתי מילי מעלי להקזה דגים גדולים. וסעודה של שבת. וי"ל דרש"י ז"ל נמי תרתי קאמר דה"ט דדשו בי' רבים. חדא שיהי' קרובין לסעודת שבת. ועוד דאמרינן כבוד שבת בדגים גדולים כו'. אחיך ח"ן: סימן עה דיני מכירה

אחד נתן מעות לחנוני על ככר לחם לשבת וחזר בו החנוני ואינו רוצה ליתן לו הככר. רק הכסף רוצה להשיב בחזרה. ואמרתי דהמוכר אינו יכול לחזור בו ולקבל מי שפרע. דהא בכה"ג העמידו דבריהם על דין תורה דמעות קונות כמבואר בחו"מ סימן קצ"ט סעיף ג' דיש זמן שמעות קונות בבשר בארבעה פרקים. וכתב שם בהג"ה דיש מי שכתב דה"ה הנותן מעות על יין לקידוש בערב שבת דקנה דכל כה"ג העמידו דבריהם על דין תורה, מהרי"ל. וכתב שם הקצות החושן וה"ה נותן פרוטה לנחתום על חלת לחם לשבת דקנה כיון דמקדשין נמי על הפת עכ"ל. אלא דעל דבריו יש לדקדק למה נקט משום דמקדשין עליו והא בלאו הכי מצוה לאכול פת משום עונג [וע' תשובת רעק"א בהשמטות סימן א' דנראה דאכילת פת ביו"ט אינו מצד חיוב שמחה דהא בשבת ליכא חיוב שמחה אלא דמן כבוד שבת לקבוע סעודה על הלחם והכיבוד ועונג עם שמחה תרי מילי נינהו. וכיון דאין אכילת פת תלוי בחיוב שמחה י"ל דאין נשים חייבות במצות אכילת פת ביו"ט כו' ע' רא"ש פרק שלשה שאכלו סימן כ"ג שכתב הילכך נראה לרבינו יהודא דחייב אדם לאכול פת ביו"ט משום שמחה. וכתב שם המעדני יו"ט דהא דאמרינן אין שמחה אלא בבשר כלומר דבבשר הוי שמחה. אבל ודאי דפת בעי בהדי' וצע"ג על הגרעק"א] ואפילו כשמקדש על יין הא אין קידוש אלא במקום סעודה כדאמרינן בפסחים ק"א. ומשום דכתיב