דברי חן חלק א קכט

כשמואל בהא דמוקמינן אליבי' דס"ל אין הולכין בממונא בתר רובא א"כ מעתה הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל לרש"י דס"ל כמ"ד פלגא נזקא קנסא ותפס. דילמא מיירי אף בלא תפס משום דס"ל פלגא נזקא ממונא וקושיית הגמרא א"ש דכיון דאורחא לאכול הפת והסלא בהדי הדדי. והרי זה רובא נגד מה שיוכל לפעמים שיקרה אכל והדר פליס. א"כ ניזל בתר רובא כשיטת רב יהודה בעצמו וא"כ אכתי קשה מי הכריח לרש"י ז"ל לומר דהכא דוקא בתפס מיירי

ונ"ל לומר דדברי רש"י מוכרחין לרב יהודה גם אי ס"ל פלגא נזקא ממונא. דהנה בדף ג' ע"ב. אמר רב יהודה אמר רב תנא שור לקרנו ומבעה לשינו והכי קאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו כראי השן כו' ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כראי הקרן כו' וכתבו שם התוס' ד"ה לא ראי כו' דבקרן כיון שאין הנאה להזיקו לכך חמיר יותר לפי שבקל יכול לשומרו ופשע במה שלא שמרה. אבל שן שיש הנאה להזיקה הוי כעין אונס שלא הי' יכול לשומרה כ"כ כיון שהשן דחיק לאכול להנאתו. ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק ואין יצרה תקפה ובקל יכול לשומרה כראי הקרן דכוונתו להזיק ויצרה תקפה ואין יכול לשומרה כל כך יפה. עכ"ד התוס' ולפ"ז פלוגתת רב פפא ורב הונא ברי' דר' יהושע בדף ט"ו הוי' לדידי' איפכא. דאי ס"ל סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי כרב פפא וכיון דרגילין בנגיחה א"כ יצרן תקפן ואינו בקל לשומרן א"כ מצד הסברא דבדין דלא לשלם כלל וע"כ הא דמשלם היינו רק מטעם קנסא ואי ס"ל דבחזקת שימור קיימי כרב הונא ברי' דרב יהושע ובקל יכולין לשומרן א"כ בדין דכולה נזקא בעא לשלומי ופלגא נזקא ממונא

והנה קי"ל לקמן פ"ד דמידי דלא שכיחא או מידי דקנסא לא מגבינן בבבל. ולפ"ז אתיין לנכון דברי רש"י ז"ל בדברי רב יהודה דעל כרחינו צריכין אנו לומר דעובדא דידי' הי' בתפס. דממה נפשך אי ס"ל לרב יהודה דפלגא נזקא ממונא. ולפ"ז ע"כ סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ואין אורחייהו בנגיחה א"כ הוי מידי דלא שכיח דאין דנין בבבל. ואי ס"ל סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי א"כ הוי אורחא. אבל לפ"ז הי' בדין דלא לשלם כלל כיון שיצרם תקפם וכנ"ל ומ"ט חייבה תורה ע"כ אינו אלא קנסא וקנסא הלא ג"כ אין דנין בבבל. וז"ש רש"י אסלא חצי נזק דמשונה הוא וכגון דתפס כו' ופלגא נזקא קנסא ודו"ק

ולפ"ז יש ליישב גם דעת הרמב"ן דכוונתו דמנא לי' להגמרא לחדש אליבי' דשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב דילמא בהא כרב ס"ל וכדקי"ל בכ"מ בכה"ת דאזלינן בתר רובא. ומ"ש שמואל יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך היינו מדלא אתני והרי סתם שוורים נגחנים וה"ל להתנות. אך כבר דחינו זה לעיל די"ל דאין ה"נ דרב יהודה הכי ס"ל ומה דלא מוקי לי' הגמ' הכי היינו כי היכי דלא תקשי הלכתא דקי"ל כוותי' דשמואל בהא אהלכתא דקי"ל פלגא נזקא קנסא וע"כ סתם שוורים בחזקת שימור קיימי כנ"ל

אך לפ"מ שכתבנו עתה הדרה הוכחת רמב"ן למקומה דהא הגמ' שפיר הי' יכול לומר כאוקימתא דרב יהודה דהיינו טעמא דשמואל משום דלוקח ה"ל לאתנויי וכ"ת א"כ יהא מוכח מכאן דפלגא נזקא ממונא ז"א דהא אליבא דרב יהודה קיימינן ולדידי' כיון דאמרינן סתם שוורים בחזקת נגחנים דלאו בחזקת שימור קיימי מהאי טעמא גופא בדין הוא לפוטרם ועל כרחך הא דחייב חצי נזק אינו אלא קנסא. וא"כ אדרבה יהי' ראי' לדין דפלגא נזקא קנסא ולמה להגמ' למהדר טעמי' אחרינא לשמואל אע"כ דאע"ג דסתם שוורים נגחנים וידע לוקח ליכא למימר דמה"ט לא יהי' מקח טעות משום דבאמת אין על הלוקח לאתנויי

אמנם נראה דאין גם זה ראיה שהרי לפי מה שדחה בגמ' לעיל דף ג' סברת רב יהודה הנ"ל דבאמת כל דבר שקשה לשמרו יותר יש לו להתחייב יותר על שלא שמרו וכמו"ש שם ולאו ק"ו הוא מה שן שאין כוונתו להזיק חייב כו' ע"ש וא"כ משו"ה לא יכול בגמ' לאוקמי לדשמואל דמה"ט אין זה מקח טעות משום דלא התנה הלוקח שידע שסתם שוורים הם נגחנים דממנ"פ אי שהוא היפך ההלכה דקי"ל פלגא נזקא קנסא דמה"ט על כרחך בחזקת שימור קיימי ואי שהוא היפך הסברא דאי נימא לאו בחזקת שימור קיימי ואעפ"כ פלגא נזקא קנסא וכנ"ל

לפ"ז א"ש מה שהשמיטו הרמב"ם והשו"ע דינו של רב יהודה דסוף מכילתין כישות וחזיז אין בהם משום גזל משום דמשמע בסתם מקום ג"כ אין בהם גזל. וקשה הא כיון דיש מקומות דקפדי ולא אזלינן בתר רובא דעלמא בממונא להוציא מן המוחזק וכדקי"ל לפי אוקימתא דשמואל וכ"ת אר"י גופא קשה דכיון דאמר משמי' דשמואל זה כלל גדול בדין כו' מסתמא הכי ס"ל וכמו"ש תוס' שם י"ל דאיהו ס"ל דהיינו טעמא משום דסתם שוורים נגחנים ולא אתני לוקח. וכסברת רבינו אפרים וכ"ת דכיון שבאנו לזה א"כ לדידן נמי מנ"ל דשמואל לא אזיל בתר רובא בממונא. י"ל דרב יהודה גופא לשיטתיה דס"ל דהחומר גורם קולא בתשלומין וא"כ י"ל דס"ל דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימין ואפ"ה פלגא נזקא קנסא. אבל לדידן אי נימא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי א"כ ע"כ פלגא נזקא ממונא וקשיא הלכתא אהלכתא ואי נימא דאע"ג דפלגא נזקא קנסא אפ"ה סתם שוורים לאו בחזקת שימור ה"ז לדידן היפך הסברא שהרי סברת ר"י נדחה בגמ' וא"כ א"א לאוקמי לדשמואל כ"א מטעמא דלא אזיל בתר רובא בממונא. וא"כ כישות וחזיז אף בסתמא ג"כ אסור דילמא מהני דקפדי המה ולא אזלינן בממונא בתר רובא להוציא ממוחזק. ודו"ק בכ"ז. ידידו ח"ן: סימן עד דיני שמירת נפש לאחי המופלג מהור"ר ארי' ליב נ"י נאטענזאהן בוועקשנא

אשר שאלת למה אין אנו נזהרים מלאכול בצים זוגות דהא אמרינן בפסחים דף ק"י ע"ב שתי ביצים כו' הלכה למשה מסיני ואמר שם דאפי' מאן דלא קפיד מיהו למיחש מיבעיא. וע' רשב"ם שם

תשובה. התוס' ביומא ע"ז ע"ב ד"ה משום שיבתא כתבו ומה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה ר"ר שורה באלו המלכיות כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות עכ"ל. ולכאורה היה נראה לומר לפ"מ דאמרינן בשבת דף קכ"ט אמר שמואל פורסא דדמא כו' מעלי שבתא אף דקיימא בזווי [פי' בזוגות] כיון דדשו בי' רבים שומר פתאים ד' א"כ לענין זוגות דביצים נמי כיון דדשו בי' רבים שומר פתאים ד'. אמנם אין זה מספיק רק לאותם שאינם יודעים שיש בזה חשש סכנה והמה כפתאים בענין זה עליהם י"ל שומר כו'. אבל אותן שיודעין חששא דסכנתא ויודעים לשמור בעצמם הרי אינם כפתאים ודאי לא עליהם נאמר קרא דשומר פתאים ד'. ועוד דתקשי למה דשו בי' רבים מתחלה. דבשלמא בהקזה כבר פי' רש"י בשבת שם שהורגלו בו מפני דוחקן כדי שיהיו קרובין לסעודת שבת כו'. אבל בביצים תקשי למה הורגלו בזוגות מתחילה ולא חשו לסכנתא דאיכא אפי' בארבעה לרב נחמן שם בפסחים דאמר טעמא ממ"ש ליל שמורי' ליל המשומר ובא מן המזיקין משמע דאי לאו ליל שימורי' אית בהו משום מזיקים אלא דרבא לא ס"ל כן כדאמר שם אע"ג דאיתזק רבא בר לואי לא חש לה למילתא דאמר ההוא משום דאותבן בפירקא הוה (ונ"ל דהיינו ההיא עובדא דפסחים מ' ע"ב בארבא דחיטי דטבע בחישתא דשריא רבא לזבוני לעכומ"ז ואותבי' רבא בר לואי בפירקא ולא מצא מענה וע"ז הקפיד רבא משום שביישי'. וע' חולין ו' ע"א פשטי' דקרא כו' ברש"י. וע' תענית ט' ע"א ד"ה רב הונא ור"ש ור"ח הוו שכיחי כו' חלש דעתי' אקרוה בחלמי' ואכחיד כו' ופי' רש"י אקרוה כו' שרוצין לעונשם בשמים משום דמכספי לי'. הרי מכאן שת"ח צריך להודות בפירקא אף על דבר שנראה בעיניו שאינו אמת כדי שלא לביישו ברבים ואל זה כיון הפסקי תוס' דתענית פרק קמא סימן ח' שכתב ת"ח דרכו להודות לחבירו בין על האמת בין על השקר וכיונו לההיא עובדא דתענית ט' הנ"ל ובליקוטי חת"ס חלק ו' סימן ס"ו נתקשה בלשון פסקי תוס' הנ"ל וכתב בזה דברים רחוקים מאד יע"ש.