דברי חן חלק א קכח

לחלק בין גברא לאתרא דכולי עלמא נמי אם הי' להו גמלים כמו בערביא היו מקיימין קוצים בשדותיהן לכך יש תשובות באתרא אבל של בית מנשיא אע"פ שכל העולם אם הי' להם רימונים היו סוחטין. אך כיון שאינו אלא חד גברא בטלה דעתו אצל כל אדם. אבל הכא שבכל העולם יש חזיז ואין אוכלין. אין לחלק בין אתרא לגברא עכ"ל התוס'. נמצינו למדין מדעת תוס' דהא דס"ל לר"א דהמקיים קוצים בכרם קידש שכן בערביא מקיימין משום דכל העולם נמי אם הי' להם גמלים היו מקיימין כמו בערביא לכך יש תשובות בזה דלכ"ע מקרי דרכו להתקיים. אבל לרבנן דס"ל אינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימין ס"ל דאינו מקרי דבר חשוב רק באתרי' אבל לא לכו"ע. וכ"פ בירושלמי. וכן פסק בשו"ע דבערביא אסור ולכו"ע שרי

והשתא אתיין שפיר דברי רבינא כמין חומר. דרבינא בא לתרץ קושייתינו הנ"ל דלכאורה קשה על רב יהודה דאמר באתרא דקפדי יש בהן משום גזל וס"ד דהיינו בבל וכיוצ"ב שאוכלין שם כישות וחזיז ומשו"ה קפדי. אך תקשי לפ"ז כיון דלכו"ע אית להו כישות וחזיז ואין אוכלין א"כ תבטל דעתם אצל כל אדם. ואין לומר דשאני איסורא מממונא. הרי ממתניתין דידן מוכח דאמרינן בטלה דעתו כמו שפי' רש"י במתניתין בגברא וכמו שמקשה בעירובין ע"ז בא רבינא לתרץ ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא משום דמקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב דבכי האי גוונא דוקא אמר רב יהודה דיש בהן משום גזל משום דכו"ע נמי אם הי' להם בהמות הרבה היו מקיימין לבהמתיהן והוו קפדי משו"ה לא אמרינן בטלה דעתם אצל כל אדם עכ"פ באתרייהו וכדס"ל לחכמים דר"א בקוצים דכרם וכנ"ל. וא"ש

לפי דברינו הנ"ל תתעורר לנו קושיא חמורה דאכתי למה באתרא דלא קפדי אין בהם משום גזל. משמע אפי' מקפיד אין קפידתו כלום כמו שפי' רש"י במשנה אצל מוכין דכובס בשלמא באיסורא שפיר אמרינן בטלה דעתו משום דבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא. משו"ה בתר רובא דאתרא אזלינן. אבל הכא בממונא קיימינן ורב יהודה גופא הא ס"ל לעיל מ"ו ע"א משמי' דשמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראי' למה לי למימר זה כלל גדול בדין כו' א"נ לכי הא דאיתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך כו' בגברא דזבין להא ולהא ונחזי אי דמי כו' לא צריכא דאייקר בישרא כו' ואי ליכא לאשתלומי מיני' לישקלי' לתורא בזוזי כו' לא צריכא דאיכא לאישתלומי מיני' רב אמר הרי זה מקח טעות זיל בתר רובא ולרדיא. ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך. ולא אזלינן בתר רובא. כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל הגמ'. ומדרב יהודה אמר לה משמי' דשמואל דזה כלל גדול בדין מסתמא הכי ס"ל. וכ"כ התוס' שם וא"כ קשיא דרב יהודה אדרב יהודה

ונראה לתרץ דהנה בחו"מ סימן רל"ב סעיף י"ב במוכר שור לחבירו ונמצא בו טריפות דסירכא ס"ל לרבינו אפרים ובעל העיטור דאינו מבטל מקח דהואיל והוי דבר דשכיח ה"ל ללוקח לאתנויי. והרמב"ן ז"ל חולק עליהם וס"ל דלא ה"ל לאתנויי והמקח בטל והביא ראי' שהרי במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לכו"ע אם לא דמצי א"ל לשחיטה מכרתיו לך הוי מקח טעות אע"ג דלא אתני לוקח אע"ג דרוב שוורים נגחנים כדאמרינן ב"ק ט"ו דרוב שוורים לאו בחזקת שימור קיימי עכ"ד הובאו ברא"ש חולין פ"ג סימן ל"ד. וכבר עמדו על דבריו רבים וכן שלמים דמאי ראי' דילמא שמואל כמ"ד פלגא נזקא קנסא ס"ל וסתם שוורים בחזקת שימור קיימי. וא"כ אי לאו טעמא דיכול שיאמר לשחיטה מכרתיו לך ודאי דהוי מקח טעות דהא לא ה"ל ללוקח לאתנויי כיון דלאו שכיח הוא. אבל במידי דשכיח י"ל דעל הלוקח לאתנויי ומדלא התנה מחל ולא הוי מקח טעות וע' ד"ח ובמחנה אפרים]

ונ"ל לומר דה"ק הרמב"ן ז"ל מנ"ל להגמ' דשמואל פליג על רב בהאי כללא דאזלינן בתר רובא בכ"מ ואפי' בממונא דילמא בזה ס"ל ג"כ כרב דאזלינן בתר רובא בכל מקום אלא דבהאי פליג דלשמואל פלגא נזקא ממונא וסתם שוורים בחזקת נגחנים וא"כ ה"ל ללוקח לאתנויי ומדלא אתני סתמא כפירושו דלשחיטה זבין אע"ג דרובא לאו לרדיא זבני וז"ש יכול שיאמר לו לשחיטה כו' ר"ל מדלא התנית [ואפ"ה בגברא דזבין לרדיא לחוד סתמא כפירושו דלרדיא זבין וא"צ לאתנויי שהוא כהתנה וק"ל] אע"כ דאפי' רובא נגחנים ס"ל לשמואל אכתי ה"ל להיות מקח טעות אע"ג דלא אתני לוקח וא"כ מ"ט דשמואל וע"כ משום דבממונא לא אזיל בתר רובא. כן הי' נראה לכאורה בישוב דבריו

אמנם עדיין אינו מספיק דלפ"ז אכתי מאי ראי' דילמא אין ה"נ די"ל כן בכוונת שמואל והא דמוקים לה הגמ' הכי כי היכי דלא תקשי לפ"ז הלכתא אהלכתא דקי"ל כשמואל בדינא וקי"ל כמ"ד פלגא נזקא קנסא משו"ה בעל כרחינו צריכין אנו לומר אליבא דשמואל למ"ד פלגא נזקא קנסא דטעמי' משום דלא אזיל בממונא בתר רובא וא"כ אין ראיית הרמב"ן מוכרח. עכ"פ לפ"ז שפיר י"ל דרב יהודה דאמר משמי' דשמואל זה כלל גדול בדין כו' ס"ל לטעמי' דשמואל דיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך משום דה"ל ללוקח לאתנויי כיון דדרכם של שוורים לנגוח וכמ"ד פלגא נזקא ממונא אבל לא מטעמא דמוקמינן אנן טעמי' דשמואל משום דלא אזיל בתר רובא בממונא דהיינו טעמא דמוקמינן לדשמואל כן משום דלא תקשי לדידן הלכתא דפסק סתמא דגמ' לעיל פלגא נזקא קנסא משא"כ לרב יהודה לא תקשה זה דאיהו יכול לסבור פלגא נזקא ממונא. וא"כ שפיר י"ל דאע"ג דרב יהודה ס"ל כשמואל מ"מ לא ס"ל כלל לחלק בין איסורא לממונא דלעולם אזלינן בתר רובא. ומשו"ה בסתם מקום לא חיישינן לרב יהודה דילמא אתרא דקפדי הוא אלא דאזלינן בתר רובא דעלמא שאין מקפידין ודו"ק

אמנם כשנעיין שפיר יש על דברינו סתירה מדעת רש"י ז"ל בב"ק דף י"ט ע"ב ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא חייביה רב יהודה לשלם נזק שלם אנהמא ואסלא חצי נזק ופריך שם בגמ' ואמאי כיון דאורחיה למיכל נהמא אורחיה נמי לפלוסי סלא. ומשני דאכל והדר פליס ופי' רש"י וז"ל אסלא חצי נזק דמשונה הוא וכגון דתפס ניזק דאין דנין דיני קנסות בבבל ופלגא נזקא קנסא עכ"ל. הרי ששפתי רש"י ברור מללו דרב יהודה ס"ל דפלגא נזקא קנסא וא"כ א"א לומר דרב יהודה ס"ל בדשמואל לאו כהלכה וא"כ בע"כ מוקים ליה מטעמא דלא אזלינן בממונא בתר רובא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מדרב יהודה דסוף מסכת. אכן בפי' רש"י גופא יש להבין מנ"ל לרש"י הא דילמא רב יהודה כשלא תפס מיירי וס"ל כמ"ד פלגא נזקא ממונא ואף ע"ג דנפסקה הלכתא כמ"ד פלגא נזקא קנסא זהו הפסק מדברי האמוראים האחרונים הוא רבינא ורב אשי. אבל רב יהודה י"ל דלא הוה ס"ל כהא פסקא. וכדס"ל לר"פ דהוה מאוחר ממנו

ונראה דלרש"י ז"ל הוה קשה מאי מקשה בגמ' ואמאי הא כיון דאורחי' למיכל נהמא אורחי' נמי לפלוסי סלא וא"כ נזק שלם לשלם. ומשני הגמ' דאכל והדר פליס. הא נהי דבס"ד דמקשה לא ידע דמעשה שהיה כך היה דאכל והדר פליס. מ"מ כיון דעל המיעוט יכול להיות כה"ג א"כ הרי הניזק דהיינו המוחזק יכול לומר נהי דאם הי' ברור לנו דבהדי דאכלה פלסא הי' לי לשלם לך נזק שלם גם אסלא מטעם שן. אבל השתא שאין ידוע לנו א"כ דילמא הי' המעשה דאכלה לנהמא והדר פלסא. ונהי דרובא בהדי הדדי אכלי. מ"מ כיון שאנכי המוחזק לא אזלינן בממונא בתר רובא. וא"כ למה צריך לאוקמי דעובדא הוי דאכל והדר פליס. ועוד מאי מקשה אלא ע"כ צ"ל דהמקשה ידע דרב יהודה ס"ל פלגא נזקא קנסא א"כ בלאו הכי קשה איך הגבה פלגא נזקא בבבל. וצ"ל ע"כ בתפס. וא"כ שפיר מקשה ואמאי כיון דאורחא כו' דאית לן למיזל בתר רובא שלא להוציא מן המוחזק. ומשני דאכל והדר פליס ר"ל דהוה ידעי דמעשה שהי' כך הי' והרי זה תולדה דקרן כוונתו להזיק ומשונה לכך חייב לשלם רק חצי נזק אע"ג דתפס כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל

אמנם לפי מה שכתבנו לעיל דבאמת רב יהודה לא ס"ל כלל