דברי חן חלק א קכו

הנה צריכין לומר דע"כ מיירי שהתחיל לרדות קודם בין השמשות ורודה עד סמוך לסוף בין השמשות. דאי ברודה קודם בין השמשות לחודא אכתי איכא הואיל ומקלעי אורחים שיבואו בבין השמשות ודלמא בין השמשות יממא הוא ונמצא שעשה מלאכה לצורך יום טוב ואכתי לא לקי מספיקא. וגם אין לומר דמיירי שרדה רק בין השמשות לחודא ודאי לא לקי דילמא בין השמשות לילה הוא ולא עביד מלאכה ביו"ט. אלא צ"ל שהתחיל במלאכת רדייתו קודם בין השמשות בעוד יום ודאי ורדה כל בין השמשות דהשתא ממ"נ קעביד מלאכה לצורך חול דאי בין השמשות לילה הא קעבר במה שרדה בסוף היום קודם בין השמשות שאין שהות עוד לאורחים לבוא. ואי בין השמשות יממא קעבר במה שעשה מלאכה בסוף בין השמשות

אולם עדיין יש לעיין. נהי דבכה"ג קעביד מלאכה ממ"נ. מ"מ איך לקי עלה למ"ד התראת ספק לאו שמי' התראה. הא בכל התראה לא הויא רק ספק. דכשמתרין בו קודם בין השמשות יכול לומר דלמא בין השמשות יממא ויקלעו עוד אורחים. וכשמתרין בו בין השמשות מצי למימר דילמא השתא לילה הוא ולא קעבידנא מידי ביו"ט. והרי תנן ביבמות ק' ע"ב בבן ט' לראשון ובן ז' לאחרון דפטור על מכתו של זה ושל זה אא"כ הכם וקללם בבת אחת או בתוך כדי דיבור של התראה. והכא לא שייך אלא בזה אחר זה א"כ כל התראה והתראה לא הויא רק התראת ספק ולא לקי אף דממ"נ קעבר. וצריכין לומר דבאמת ס"ל לר"א התראת ספק שמה התראה וכר"י שם לחד תנא דכיון דשמותי הוא ס"ל לר"א כשמאי הזקן בקדושין מ"ג האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש שולחו חייב וס"ל התראת ספק שמי' התראה וכמו"ש המלא הרועים בערך בן נח סימן י"ב ודלא כהנו"ב. ולפ"ז א"ש מה דלא מצי למתני במתניתין הא דהזיד ביו"ט לר"א לקי ולרבנן לא לקי דא"כ הי' במשמע דה"ט דלא לקי לרבנן משום דדבש אינו מחובר ומה"ט דס"ל בכולהו אינך דקחשיב במשנה דמשום דהויא תלוש מקבל טומאה ורודה בשבת פטור והא דביו"ט נמי מה"ט פטור הוא ובאמת בלא"ה פטור אפי' אם הי' דינו כתולש מן המחובר. והא תנא דמתניתין ביבמות ס"ל דהתראת ספק לא שמי' התראה. וא"כ לא זו דמשנה שא"צ היא לפוטרו לרבנן בהזיד ביו"ט משום דכבר שנה לן תנא דמתני' דהתראת ספק לא שמי': התראה. אף גם זו דהי' אפשר למטעי ולומר דהני חכמים דפליגי אר"א ס"ל דהתראת ספק שמי' התראה. משו"ה לא תנא לי' כלל במשנה אבל ברייתא דשבת דאמרו שם חכמים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות אף אי ס"ל לתנא דברייתא דלרבנן התראת ספק לאו שמי' התראה מ"מ איצטריכי לאשמעינן דעכ"פ אית בהו משום שבות

ובדרך פלפול י"ל בזה דלעולם רדייתו לא היתה רק קודם בין השמשות ואפ"ה לקי לר"א ולא אמרינן דילמא יקלעו אורחים בין השמשות וחזי לדידהו דר"א לטעמי' בריש ברכות דזמן ק"ש משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן דהיינו צאת הככבים כדאמר בגמ' שם וכיון דקיי"ל בשו"ע או"ח סימן רל"ה סעיף ב' דאסור להתחיל ולאכול חצי שעה קודם לזמן ק"ש של ערבית א"כ כל בין השמשות שהוא לכל היותר תלתא ריבעי מיל כדאמר בשבת ל"ד ע"ב ולהתה"ד אפי' טעימה אסורה קודם ק"ש לפי שהיא דאורייתא ומוכיח לה מגמ' ברכות דף ד' דתניא שלא יאמר אוכל קימעא כו' וא"כ אפי' אי מקלעי לי' אורחים ג"כ לא יאכלו לפי שאסור לאכול קודם ק"ש ונהי דאיסור זה רק מדרבנן מ"מ מאי נפ"מ בזה כיון דלא חזי להו ועכ"פ לא יאכלו קודם בין השמשות יהי' מאיזה טעם שיהי' ול"ש לומר הואיל וא"כ אף הוא ילקה. וכה"ג כתב הגאון רע"א בתשובה סימן ה' לענין דבש המוקצה דלא שייך בי' הואיל כו'. אלא דדבריו באותה תשובה תמוהין מאד מ"ש להוכיח מדברי התוס' שכתבו נימא הואיל ומקלעי אורחים כו' הא אורחים לא יאכלו משום פירות הנושרים ביו"ט אפי' אי ס"ל קצירה ביו"ט לצורך אוכל נפש מותר דאסור משום מוקצה. וצ"ל דכוונתם לאורחים חולים שאין בהם סכנה וס"ל להתוס' דחשאב"ס מותר לאכול מוקצה וע"ש. ותמוהין דבריו הלא ב"ש מתירין ביצה שנולדה ביו"ט ול"ל מוקצה ונולד לבד בבע"ת כמו"ש תוס' ביצה ל"ד. ור"א הא שמותי הוא]. אך אכתי תקשי דבברכות שם מקשה מר"א דמתניתין אהא דתניא מאימתי קורין את שמע משעה שקידש היום בערבי שבתות [ופי' רש"י דהיינו בין השמשות] דברי ר"א ומשני בגמ' תרי תנאי אליבא דר"א ואי בעית אימא רישא לאו ר"א. והשתא לפ"ד התינח לתירוצא קמא דתרי תנאי אליבא דר"א י"ל דברייתא דשבת דלר"א לקי ארודה דבש ביו"ט ס"ל כתנא דמתניתין אליבא דר"א דזמן ק"ש הוא בצאת הככבים. אמנם לפי תירוצא בתרא דגמ' דר"א ס"ל משעה שקידש היום דהיינו בה"ש הוא זמן ק"ש ומתניתין לאו ר"א היא א"כ הדק"ל דאכתי ראוי לאורחין בהש"מ שהרי אפשר שיקראו ק"ש תיכף בהתחלת בין השמשות ואח"כ יאכלו בעוד בה"ש. ואכתי נימא לר"א הואיל ומקלעי אורחים ולמה ילקה. ועוד אפי' אי נימא דה"ט דר"א דלקי משום דס"ל דזמן ק"ש הוא בצאת הככבים ומה"ט לא אמרינן הואיל אכתי אינו מספיק. דלכאורה יש להקשות על קושיית התוס' שהקשו לר"א למה לקי נימא הואיל. הא י"ל בפשוט אף דס"ל לר"א בשאר דוכתי דאמרינן הואיל מ"מ הואיל אי מקלעי אורחים ביו"ט לא אמרינן שהרי ר"א ס"ל בסוכה כ"ח משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מפתח בחיהם ברגל ויליף לי' מקרא דכתיב ושמחת אתה וביתך ואפי' היכא דאזיל ואתי ביומא משמע דלא שרי רק היכא דקאזיל לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו אבל לדבר הרשות אפי' בכה"ג לא שרי. וא"כ לא משכחת לה דליקלעו אורחים אצלו שהדבש יהי' ראוי להם. אמנם י"ל דכל טעמא דאסור לצאת מביתו משום שמחויב לשמא אשתו וכמו"ש ושמחת אתה וביתך וכמו"ש רש"י שם וא"כ שפיר משכחת לה דליקלעו אורחים ונשותיהן עמהן דבכה"ג שרי לצאת ברגל אפי' לר"א. וכיון דאתינא להכי א"כ אזדא לה כל מש"כ לעיל לומר דה"ט דר"א דלקי ולא אמרינן הואיל משום דאורחים ודאי לא יאכלו בין השמשות משום שאסורין לאכול קודם ק"ש שהוא בצאת הככבים דהשתא כיון דעכצ"ל שיבואו שם עם נשותיהם א"כ נהי דלאנשים אינו ראוי לאכול בשביל חובת ק"ש מ"מ לנשים שפטורות מק"ש הלא ראוי והדק"ל למה ילקה

אכן אכתי י"ל דכיון דקיי"ל דמה"ת מזכירין יצ"מ בלילות דזמנו בערב משעת צאת הככבים ולא תליא בזמן שכיבה כמו ק"ש וכמו שהוכיח הש"א בתשובה סימן ח' [ובאמת קשיא לי על דבריו להנהו דמקדמי זמן ק"ש לצאת הככבים משום לדידהו הוי זמן שכיבה ואיך אפשר שתהי' זמן שכיבה קודם צאת הככבים והלא צריך להזכיר יציאת מצרים בצאת הככבים וא"א לו לילך ולישן קודם לכן. ודוחק גדול לומר משום דהוי זמן שכיבה אצל הני דפטורים להזכיר יצ"מ. וצ"ל דקרא דבשכבך ובקומך ר"ל בזמן שכיבה בשעה שנצטוו על ק"ש ואז עדיין לא נאמר להם זמני יצ"מ]. ולהמ"א בסימן ע' גם נשים חייבות בהזכרת יצ"מ א"כ שפיר י"ל דבין השמשות אינו ראוי לאכול לא לאנשים ולא לנשים בשביל חובת יצ"מ שהוא בצאת הככבים זמנה ובודאי אסור לאכול חצי שעה קודם הזכרת יצ"מ כמו קודם ק"ש דמ"ש

הן אמת דהש"א בסימן י"ב השיג בזה על המ"א וכתב דנ"ל הלכה למעשה דנשים פטורות ממצות הזכרת יצ"מ. אמנם אנכי כתבתי במק"א (סימן יג) דהאי דינא תליא ברבוותא. דהנה בפרשת בא כתוב ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה גו' ופי' רש"י מכאן שמזכירין יצ"מ בכל יום. והוא תמוה לכאורה שהרי אנן משנה שלימה שנינו שדרשה בן זומא מדכתיב במשנה תורה למען תזכור גו' כל ימי חייך. וכן הרמב"ם כתב דזכירת יצ"מ בכל יום מקרא דכל ימי וקרא דזכור את יום הוא ללילי פסח ע"ש. אמנם נראה דרש"י לטעמי' דבפ' יתרו על פסוק זכור את יום השבת פי' תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. וכתב שם הרא"ם דרש"י מדייק לה מדכתיב זכור שהוא מורה על פעולה התמידית כו' אלא שהקשה הרמב"ן וכן הר"ם שזהו רק לב"ש דס"ל בביצה מחד שבתך לשבתך אבל ב"ה דקיי"ל כוותי' הא ס"ל ברוך ד' יום יום וקרא דזכור לנן לקידוש היום אתא. ע"ש מה שתירצו וכתבתי