דברי חן חלק א קכה

לגרשם מן לחרחר ריב הוא מאמר לא יסכים עם העקרים לפי שהכל מודים שדבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה. עכ"ל. וכתב התוס' יו"ט דמ"ש הרמב"ם שדבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה הוא ע"פ התוספתא הביאה הר"ש שם וז"ל התוספתא תניא אמר ר' יהודה לא נחלקו ר"א וחכמים על חלות דבש שאינן מקבלות טומאה באיביהן כו' על מה נחלקו על השבת ועל השביעית כו' אבל בחיבורו חזר בו ופסק דהוי אוכל וכרב כהנא בב"ב פ' ע"א עכ"ד. ויש לתמוה לפ"ז איך סלקא אדעתי' דרמב"ם ז"ל בפירושו דשביק משניות הערוכות במס' שביעית ובעוקצין דר"א ורבנן גם לענין קבלת טומאה פליגי ואזיל בתר תוספתא דר"י דהוא יחידאה דס"ל דלכו"ע אינן מקבלות טומאה באיביהן ואינן לא אוכל ולא משקה. ועוד הא רב כהנא בב"ב נמי ע"כ ס"ל כמתניתין דידן מדס"ל דדבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם והיינו כחכמים דפליגי על ר"א

ע"כ נ"ל דהנה בב"ב שם אמר רב כהנא דבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם מיתיבי דבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה ומשני רבא ר"א היא דתנן כוורת דבורים ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע כו' הרי דלר"א דס"ל דדבש בכוורת ה"ל מחובר לקרקע אינו מטמא לא משום אוכל ולא משום משקה ורב כהנא דאמר כרבנן דכיון דלא מקרי מחובר מטמא משום אוכל. והנה בירושלמי בביצה הביאו התוס' שם דף ל"ד ע"ב מקשה מב"ש אר' אליעזר דכיון דר"א שמותי הוא ע"כ כב"ש ס"ל ע"ש. ולפ"ז שפיר הקשה הרמב"ם על מי שביאר דמשיחרחר היינו משיחרחר ריב עם הדבורים לגרשם מן הכוורת אף שהדבש עדיין בתוך הכוורת הויא משקה לב"ש שהוא מאמר לא יסכים עם העקרים לפי שהכל מודים [ר"ל. לב"ש דקיימינן אליבי'] דס"ל דדבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה והיינו מדס"ל לר"א כן כדאוקימנא בב"ב הברייתא דס"ל כן ר"א היא. וכיון דר"א דהוא שמותי ס"ל כן ב"ש נמי ע"כ הכי ס"ל כדמוכח מירושלמי ביצה כן נ"ל נכון בכוונת הרמב"ם והמעתיקים חיסרו קצת בדבריו. ועכ"פ הדברים נכונים מצד עצמן

ולפ"ז הרמב"ם בחיבורו לא חזר בו כלל מפירושו במשנה. דבמשנה כתב כן לדברי ב"ש דס"ל כר"א. אבל לדינא פסק דדבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם והיינו כרב כהנא דב"ב דס"ל כחכמים דפליגי אר"א. והשתא מיושב קושייתך דהיינו טעמא דחזר ושנה לן רבינו הקדוש הך דכוורת דבורים כדי לגלויי לן בזה פירוש דברי ב"ש שאמרו משיחרחר שלא נפרש כמו שפירשו הערוך. דלפ"ז תקשי אב"ש מר"א. אלא פירושו כמו"ש הרמב"ם דהיינו משיחמם לאחר שכבר רדה מן הכוורת

אלא דעדיין יש לשאול דלפ"ז כל עיקר הא דטרח רבינו הקדוש לחזור ולשנות מתניתין דכוורת דבורים כדי שנדע עפ"ז פירוש דברי ב"ש. קשיא. וכי טעמא דב"ש אתא לאשמעינן וכדמקשינן בכה"ג בעלמא. וכן הקשו התוס' בברכות מ"ז. ונראה דאיכא נמי נפ"מ גם לב"ה. דהנה ב"ה ס"ל דמטמאות משום משקה משירסק ופי' הרע"ב כשרודין מן הכוורת חותכין משם בסכין ומתרסק אבל הרמב"ם פי' לאחר שכבר רדה מן הכוורת ונתחמם יוצק הנופת בידו והדבש שותת. וצריך טעם למה לא ניחא לי' להרמב"ם לפרש כפי' הרע"ב. ונראה דהר"ש הקשה דהכא ס"ל לב"ה משירסק הוי משקה ובשבת י"ט אמר ריב"ח דה"ט דחלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן בשבת מותרין משום דמעיקרא אוכל והשתא אוכל והול"ל מעיקרא משקה והשתא משקה שהרי משעה שריסקן יש בהם תורת משקה לב"ה. ונשאר הר"ש בקושיא. ונ"ל דקושיא זו דחקו להרמב"ם לפרש דהאי ריסוק דב"ה אין זה ריסוק דאמר בשבת דהתם ודאי היינו כשחותכין אותו מן הכוורת חתיכות חתיכות ומתרסק אבל הכא מיירי כשמרסקו בידיו לאחר שכבר חממו באור וסוחט הדבש בידיו מן השעוה ושפיר קאמר בשבת דלאחר שריסקן דהיינו ריסוקו הראשון מן הכוורת שהוא אוכל עדיין עד ריסוקו השני ומוכח פירוש הרמב"ם

אמנם לכאורה אגמרא גופא יש לשאול מנ"ל לריב"ח שם בשבת דהאי משירסק דקאמרי ב"ה היינו ריסוקו השני. ודלמא ריסוקו הראשון קאמרי דתיכף משירדה מן הכוורת בסכין ומתרסק מטמאות משום משקה ורק קודם לכן הוי אוכל לר"כ בב"ב. ונראה לומר דכיון דלטמאות משום משקה חמירא יותר מלטמאות משום אוכל משום דמשקין עלולין לקבל טומאה שמקבלין טומאה שלא בהכשר כדאמר בפרק קמא דפסחים. ועוד שנעשים תחילה לעולם וקיי"ל נמי דכל היכא דפליגי ב"ש וב"ה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא לבר מהני דחשיב במס' עדיות. א"כ ע"כ צ"ל דהא דאמרי ב"ה משירסק היינו לאחר שכבר חממו באש דהיינו ריסוקו השני. דאי לאחר ריסוקו הראשון דהוא כשרודה וחותך בסכין מהכוורת א"כ נעשה לב"ה משקה קודם שנעשה לב"ש שהרי הוכחנו דלב"ש דס"ל משיחרחר ע"כ פירושו משיחממנו לאחר שכבר רדה ונתרסק בסכין כשנטלו מן הכוורת א"כ א"א לומר דלב"ה משרודה נעשה משקה ומטמא שלא בהכשר ולב"ש לא נעשה משקה לטמאות אא"כ חממו באור דא"כ ה"ל ב"ש להקל וב"ה להחמיר ולתניי' בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. אע"כ שיעורא דב"ה הוא מאוחר מב"ש וריסוקו השני קאמרי ב"ה והשתא הוי שפיר ב"ש לחומרא דלדידהו מטמאות משום משקה תיכף משיחמם אף שלא יצא עדיין הדבש מן השעוה ולב"ה עד שיסחוט בידיו להוציא הדבש מן השעוה

אמנם כל הוכחתינו אלה אין זה רק לפ"מ שפירשנו דלב"ש משיחרחר דקאמרי היינו משיחממנו אבל אם נאמר דמשיחרחר פירושו לחרחר ריב עם הדבורים כפי' הערוך והר"ש א"כ אין הכרח כלל לפרש דב"ה ריסוקו השני קאמרי דהא שפיר י"ל דריסוק ראשון קאמרי דהיינו כשחותכין אותו בסכין מן הכוורת ואפ"ה ב"ש לחומרא ס"ל שהרי משיעשה ריב עם הדבורים זמנו קודם לרדיית הדבש מן הכוורת. אך לפ"מ שהוכחנו דע"כ בית שמאי משיחרחר משיחמם ס"ל דאל"כ תקשי מר"א אב"ש וכקושיית הרמב"ם א"כ לפ"ז ע"כ לב"ה דקאמרי משירסק היינו ריסוקו השני וכפי' הרמב"ם. והשתא איצטריך שפיר משנה יתירה דר"א להשמיענו פירוש דברי ב"ש ופירוש דברי ב"ה. וא"ש. ולהר"ש בשם הערוך צ"ל דתלמוד שלנו ס"ל דאין זה מוכרח לומר דר"א לעולם כב"ש ס"ל. והארכתי בזה במק"א (והוא בת' סי' ע'] שוב מצאתי להאחרונים שקדמוני בקצת מזה

ולפי דרכינו זה דר"א לעולם כב"ש יתורץ לנו מה שיש לשאול עוד בההיא משנה דכוורת דבשבת צ"ה ת"ר החולב והמחבץ כו' והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה ארבעים דברי ר"א וחכ"א אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. וקשה במשנה דשביעית ועוקצין דחשיב כל הני דאיכא בין ר"א דחשיב לכוורת מחובר לבין חכמים דלא חשבי כוורת מחובר אמאי לא חשיב נמי הא דהזיד ביו"ט דלר"א חייב מלקות ולרבנן פטור ומאי שייר דהאי שייר

והנה ע"פ פשוט י"ל ע"פ מה שהקשו התוס' בשבת שם וכן בביצה כ"א למה לוקה לר"א נימא הואיל ומקלעי לי' אורחים כדס"ל לרבה באופה מיו"ט לחול דלא לקי מה"ט. ועוד דר"א גופא אית לי' הואיל בפסחים (מא ע"א) ותירצו התוס' דר"א לא מחייב רק כשהדביש הדבש ואינו ראוי לאכילה. א"נ שרדה הדבש סמוך לחשיכה ולא הי' שהות אפי' באו אורחים לאכלן ע"כ. וכיון דהזיד ביו"ט ע"כ לאו בכל גווני מיירי לא פסיקא לי' למתני' בהדי אינך דמיירי בכל גווני. אולם בהעמיק יותר נראה דבמתניתין לא מצי למתני הא דהזיד ביו"ט איכא בין ר"א לחכמים דלתירוצם שכתבו התוס' דר"א מיירי בדבש שאינו ראוי לאכילה י"ל דכיון דפליגי לענין קבלת טומאה במקומה בין בכוורת בין בדבש שבתוכה כמו"ש הרשב"ם ותוס' בב"ב ס"ו דלר"א תרווייהו אינם מקבלים טומאה לפי שהוא מחובר ולרבנן מקבלים טומאה וע"כ צ"ל בדבש הראוי לאכילת אדם דאל"כ גם לרבנן אינו מקבל טומאה אף דהוי תלוש דקיי"ל דכל דלא חזי למאכל אדם אינו מקבל טומאת אוכלין בכריתות כ"א וע' רמב"ם פרק ב' מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ד ובראב"ד וכ"מ שם. וכיון דלענין קבלת טומאה בדבש הראוי לאכילת אדם דוקא קמיירי א"כ א"א למתני בהדי הנך הך דהזיד ביו"ט דמחלוקתן דוקא באינו ראוי לאכילת אדם

ולתירוץ השני שכתבו התוס' דר"א מיירי ברודה סמוך לחשיכה