דברי חן חלק א קכד

שמשו אי ביאת אורו שפיר פשטו לה מברייתא ואין הכי נמי דאי הוו מקשו אברייתא גופא מנ"ל מה"ת דתרומה בצאת הכוכבים דילמא ובא השמש ביאת אורו הוא היו צריכין להא דרבה בר רב שילא דאיכא הכרע מהפסוק אבל לא שאלו כל כך. אמנם לשיטת הגאונים דהא דשאל בגמ' ממאי דהאי ובא השמש כו' בפי' דמתניתין קא מספקא להו אי כהנים נכנסין לאכול בתחילת שקיעה דהיינו ביאת שמשו או סוף שקיעה דהיינו ביאת אורו והיינו בצאת הכוכבים אמאי לא פשטו להו מברייתא דסימן לדבר צאת הכוכבים כמו דפשטו לה במערבא

אולם נכון מאד לפי דברינו הנ"ל דבבבל לא ס"ל האי כללא דר"א לעולם כב"ש ס"ל וא"כ ליכא למיפשט מברייתא דסימן לדבר צאת הכוכבים דהרי איכא תנא אליבא דר"א דס"ל משעה שקידש היום בערבי שבתות דס"ל ובא השמש ביאת שמשו הוא כמ"ש רב האי גאון ז"ל ומאי אולמא הך ברייתא מהך ברייתא ע"כ בעל כרחינו צריכין אנו להכרע הפסוק כדרבה בר רב שילא אבל במערבא דס"ל כשיטת הירושלמי דר"א לעולם כב"ש א"כ ברייתא דמשעה שקידש היום דר"א ודאי משבשתא היא שפיר פשטו לה מברייתא דסימן לדבר צאת הכוכבים וא"ש

היוצא לנו דהירושלמי דס"ל דר"א לעולם כב"ש ע"כ לית ליה לר"א דזמן ק"ש ותרומה משעה שקידש היום אלא דווקא בצאת הכוכבים ואתיא דר"א שפיר כב"ש. אולם אם מתניתין דהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן בצאת הכוכבים קאמר הדק"ל כהנים גופייהו אימתי קורין את שמע ותירוץ המהרש"א דחוק כמוש"ל

והנה הצל"ח תירץ דכהנים מותרים לאכול גם כשהגיע זמן ק"ש כדאשכחן בר' טרפון בפסחים ע"ב שביטל מלבא לבית המדרש בשביל אכילת תרומה משום דאקרי עבודה כו' ואין תירוצו עולה יפה דבשלמא תלמוד תורה ואכילת תרומה דשניהם אין להם זמן קבוע ואין שעתן עוברת שפיר יכול להקדים זה מפני זה אבל ק"ש ואכילת תרומה כיון דאכילת תרומה אין זמנה עוברת וק"ש זמנה עוברת ודאי יש להקדים ק"ש לאכילת תרומה ומוכח בקדושין כ"ט דמן התורה הוא להקדים את מצוה שעוברת למצוה שאינה עוברת ואף דמהתם אין ראיה כל כך דשם מיירי דאם יתעסק באחת מהן יתבטל השני' בודאי אבל הכא אפשר שיאכל תרומתו ועוד ישאר לו שהות לקרות גם ק"ש מ"מ כיון דאפשר דימשוך סעודתו עד סוף האשמורה הראשונה ויתבטל לגמרי ממצות ק"ש ודאי מסתברא דאסור לו לאכול קודם ק"ש ותדחה לשעה מצוה שאין זמנה קבוע ואיננה עוברת מפני מצוה שזמנה קבוע ועוברת וכבר השיגו עליו המפרשים

ע"כ נראה דה"ט דר"א דאוכל תרומה בזמן ק"ש משום דקי"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה כדתניא בברכות י"א בשבתך בביתך פרט לחתן ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה ומוכח שם דגם ב"ש ס"ל האי דרשא. והנה הא דעוסק במצוה פטור מן המצוה כתבו הר"ן בקדושין והריטב"א בסוכה דאפי' עוסק במצוה שאינה עוברת פטור ממצוה עוברת. ואפי' רק הולך לעשות מצוה כדמוכח ממ"ש ובלכתך בדרך בלכת דידך מחייבת הא דמצוה פטירת. לפ"ז כהנים שטבלו כדי לאכול בתרומה דהיא מ"ע ואיקרי עבודה ואח"כ הולכים לביתם ונכנסים לאכול התרומה מקרו עוסקים במצוה דפטורים מק"ש אף דזמנה עוברת מכ"ש דאפשר דאין זמנה עוברת שהרי יכולין לקרות אחר אכילתו עד סוף אשמורה ע' ברכות י"א ע"ב

אמנם גם ע"ז יש להקשות דהנה הפנ"י הקשה בריש פרק מי שמתו דמנ"ל למילף בחופר כוך למת וכיוצ"ב שפטור מכל מצות האמורות בתורה ואפי' מצות השוות בכל דילמא שאני חתן ושאר עוסק במצוה דפטירי מק"ש משום דק"ש הוי מ"ע שאינה שוה בכל שהרי נשים פטורות מק"ש. אבל מנ"ל דמצוה השוה בכל תהי' נדתה. ותירץ הצל"ח דשפיר ילפינן מתתן דכמו דמצותו הוא מצות פו"ר שאינה שוה בכל דנשים אינן מצוות אפו"ר דחיא למצות ק"ש שאינה שוה בכל. ה"נ העוסק במצוה השוה בכל דוחה למצוה השוה בכל ומה"ט החופר כוך או המשמר את המת דעוסקים במצוה השוה בכל פטורים מכל מצות האמורות בתורה אפי' השוה בכל

אמנם לשיטת הירושלמי דר"א לעולם כב"ש וס"ל נמי יש אם למקרא א"כ נשים ג"כ חייבות בפו"ר מדקרינן וכבשוה דתרתי משמע כדאמר ביבמות שם א"כ לר"א ליכא למילף מחתן שעוסק במצוה פטור מן המצוה די"ל שאני חתן דעוסק במצוה השוה בכל ושפיר דחי למצוה של ק"ש שאינה שוה בכל אבל שתדחה למצוה השוה בכל מנ"ל וא"כ אפי' עוסק במצוה שאינה שוה בכל מנ"ל שתדחה למצוה שאינה שוה בכל דהא שאני חתן דאית בי' מעליותא דעוסק במצוה שהיא שוה בכל ודחי מצוה דקילה מינה דאינה שוה בכל. ולפ"ז מה שכתבנו דמה"ט עוסק במצות אכילת תרומה פטור ממצות ק"ש משום דעוסק במצוה הוא ליתא לכאורה כיון דמצות אכילת תרומה נקראת עבודה ועבודה הא אינה בנשים ואף שרשאות לאכול מ"מ מ"ע דאכילה ודאי ליתא בהו א"כ מצות אכילת תרומה ה"ל מצוה שאינה שוה בכל ואיך דחי' למצות ק"ש שהיא שוה לה ג"כ אינה שוה בכל שזמנה עוברת

ואפשר לומר דהירושלמי אזיל לטעמי' בפסחים סוף פרק אלו עוברין אמתניתין ההולך לשחוט את פסחו כו' ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבו כו' כאן שנה רבי המעשה גדול מן התלמוד. והביא זה הרא"ש שם. א"כ י"ל דשפיר ילפינן עוסק במצות אכילת תרומה דאית בה מעליותא דאית בה מעשה שתדחה למצות ק"ש דלית בה מעשה אלא לימוד דכמו דטריד בטרדה דמצוה דחתן שאין בטירדא זו שום מעשה דחי לק"ש שאין בה מעשה מטעמא דאיכא עדיפותא בחתן שמצותו שוה בכל הכי נמי איכא מעליותא בעוסק במצות אכילת תרומה נגד מצות ק"ש דבתרומה איכא מעשה ובק"ש ליכא מעשה. לפ"ז לשיטת הבבלי בקדושין סוף פרק קמא דנמנו וגמרו דלימוד גדול ממעשה א"כ אדרבה איכא עדיפותא לק"ש יותר מאכילת תרומה והדק"ל למה דחי' אכילת תרומה לק"ש לר"א אי ס"ל כב"ש דיש אם למקרא ונשים ג"כ מצוות אפו"ר אלא על כרחך דר"א לאו כב"ש ס"ל. ולפ"ז הירושלמי דס"ל דר"א לעולם כב"ש אזיל לשיטתו בפסחים דמעשה גדול מתלמוד. אבל לשיטת הבבלי דתלמוד גדול ליתא למה שאמר בירושלמי דהא דר"א שמותי היינו מתלמידי שמאי שסובר לעולם כמותו אלא כדפי' רש"י דשמותי הוא שברכוהו כו' ושפיר פי' רש"י לשיטת התלמודא דילן. וע"ד הפלפול סמכתי ענין זה להא דתנא דבי אלי' ואין מקומו כאן: סימן עא דיני טומאת אוכלין

אשר שאלת ממני ידידי בעוקצין פרק ג' משנה י' כוורת דבורים ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע כותבין עליה פרוזבול. ואינה מקבלת טומאה במקומה. והרודה ממנה בשבת חייב חטאת וחכ"א כו'. למה חזר רבינו הקדוש ושנה משנה זו בעוקצין. והלא כבר שנויה היא בשלהי מסכת שביעית וראיתי שהתוס' יו"ט כבר הרגיש בזה וכתב דלענין טומאה נשנה שנית. וקשיא א"כ במס' שבת ה"ל ג"כ לשנותו לענין הרודה ממנו בשבת וכן בקדושין הו"ל לשנויי לענין דנקנה בכסף ובשטר ובחזקה. ומדלא חזר ושנה התם בע"כ צ"ל דסמך אהא דתנא במסכת שביעית. א"כ בעוקצין לענין טומאה נמי הו"ל לסמוך אדהתם. עכ"ד

תשובה. נ"ל דדבר גדול השמיענו בזה רבינו הקדוש דנ"מ גדולה לדינא. דהנה סמוך לאותה משנה דכוורת דבורים תנן חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה ב"ש אומר משיחרחר בית הלל אומר משירסק. ופירש הר"ש בשם הערוך דמשיחרחר היינו משיביא עשן ויעשן להבריח הדבורים כאילו מחרחר ריב עם הדבורים לגרשם מן הארץ והוא מלשון לחרחר ריב. אמנם הרמב"ם שם בפירושו כתב כי חירחור הוא חוזק החום כו' ואמרו ב"ש כי כיון שיחמם אותם להוציא דבשם יחשובו משקה אפי' קודם צאתם. וכתב עוד הרמב"ם וז"ל אמנם מי שביאר משיחרחר מכיון שיתעורר הריב עם הדבורים ויתחיל