דברי חן חלק א קכא

הגמ' שם. ולפ"ז ר"ש דמצינו דס"ל בספרי פרשת קרח כריב"ב דסתם חרמים לבדק הבית מקרא דכל חרם גו' א"כ צריך קרא דהזכר תקדיש להקדש עלוי וליכא קרא דבכור מצוה להקדישו אף שהוא קדוש בלא"ה. וא"כ לפי מש"ל ס"ל לר"ש כר' ישמעאל דכהן גדול לא אמר רק לד' בלבד וכיון דלאו כו"ע דינא גמירי דהגורל כבר קבע והא דאמר לד' רק למצוה ולאפוקי שאינו לעזאזל אלא סבורין דבזה איקבע השעיר לחטאת במה שאומר לד' לחודא. ולפ"ז אתו למטעי ולמימר דבכ"מ סגי אם אומר לד' לחודא כמו בכהן גדול ביוה"כ. משא"כ לת"ק דגם כהן גדול ביוה"כ אומר לד' חטאת וליכא מקום טעות לומר דסגי בלד' לחודא בהקדש קרבן. ולפ"ז א"ש מה דר' יהודה שם בתו"כ לא דריש כר"ש אלא לומר שיקדים הקדשו להקרבתו משום דאיהו כת"ק ס"ל דגם כהן גדול אומר לד' חטאת ואין כאן מקום לטעות א"כ מהיכי תיתי אתו אינשי למטעי ולומר דסגי בהקדש בלד' בלבד. אמנם מהא דבועז נ"ל דבלא"ה לא קשיא מידי כמו שכתבתי בספרי שפתי חן פרשת עקב על פסוק השמר לך גו' ע"ש. אביך הדו"ש כו' חיים נאטענזאהן: פיקקעלין כ"ה אלול תרננ"א לפ"ק. סימן ע דיני מטמאי משכב ומושב

אשר שאלת ממני תלמידי יקירי בנדה דף ג' ע"ב רבא אמר טעמי' דשמאי דס"ל כל הנשים דיין שעתן משום בטול פריה ורביה תנ"ה א"ל שמאי להלל א"כ בטלת בנות ישראל מפריה ורביה כו' דא"כ לבו נוקפו ופורש. וכתבו המפרשים דלכך נקט בטלת בנות ישראל ולא נקט בני ישראל. משום דבדידי' איכא תקנתא דאם יהי' לבו נוקפו ישא אשה שיש לה וסת דדי' שעתה כדתנן במתניתין. וקשיא לך דאי טעמא מה שלא עשה סייג משום ביטול בנות ישראל מפריה ורביה. הא אשה אינה מצווה בפריה ורביה כדתנן ביבמות ס"ה ע"ב. דקדוק נכון הוא

ומה ששאלת עוד על פי' רש"י שם ז' ע"ב ר"א שמותי לשון שמתא כו' ובשבת ק"ל מפרש רש"י ב' פירושים לשון ברכה כדאמר בהזהב. וכתב עוד דבש"ס ירושלמי מפרש שמותי מתלמידי שמאי הי' ואמאי לא הביא בנדה פירוש של הירושלמי דשמותי מתלמידי שמאי הי'. זה דקדוק קל הוא וי"ל בפשוט דרש"י סמך בנדה על מ"ש כבר בשבת. ולדינא הא אין נ"מ. אולם עדיפא מזה הי' לך לדקדק כיון דרש"י ז"ל ידע מפירוש הירושלמי למה נטה מפירוש זה לפרש פירוש אחר. ומה הכריח לרש"י ז"ל לפרש שלא כפי' ש"ס ירושלמי. ואחרי כי ידעתיך אשר בפלפולא דאורייתא תאבת. ע"כ אעשה לך מטעמים כאשר אהבת

הנה על שיטת הירושלמי דר"א מתלמידי שמאי וס"ל בכל מקום כוותי' יש להקשות קושיא עצומה בנדה שם במשנה דר"א ס"ל ד' נשים דיין שעתן כו' והלא שמאי ס"ל ריש מסכת כל הנשים דיין שעתן. ואמר שם בגמ' ג' ע"א כל הנשים לאפוקי מדר"א דאמר ארבע נשים. הרי דר"א לא ס"ל כשמאי. ופלא שלא הרגישו בזה המפרשים. ועפ"ז יש לכאורה ליישב למה לא פי' רש"י שמותי מתלמידי שמאי משום דכאן א"א לפרש כן. שהרי לא ס"ל כוותי'. אמנם צריכין אנו למשכוני נפשין לתרץ דלא תקשי זה לשיטת הירושלמי

ונראה לומר דהירושלמי ס"ל דכאן לא קשיא מר"א אשמאי לפי מה דאמר בשבת מ' כל מילי דמר עביד כרב וכחומרי דרב עביד אבל כקולי דרב לא עביד. ה"נ י"ל אף דר"א לעולם כשמאי היינו לחומרא הוא דקעביד אבל לקולא לא עביד וא"כ שמאי דמיקל דכל הנשים דיין שעתן. ר"א מחמיר דאין דיין שעתן רק ארבע. והא דמקשה בירושלמי מר"א אב"ש היינו משום דהתם ר"א מיקל משו"ה שפיר מקשה והא שמותי הוא. אלא דא"כ הדק"ל למה מיאן רש"י ז"ל לפרש כאן שמותי מתלמידי שמאי כפי' הירושלמי

ונ"ל דעל שיטת הירושלמי יש להקשות טובא דבסנהדרין דף ד' אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן רבי ור"י בן רועץ וב"ש ור"ש ור"ע כולהו ס"ל יש אם למקרא כו' ב"ש דתנן ב"ש אומרים כל הניתנין על המזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר ואמר ר"ה מ"ט דב"ש קרנות קרנות קרנות הרי כאן שש ד' למצוה ושתים לעכב וב"ה סברי קרנות קרנת קרנת הרי כאן ד' שלש למצוה ואחת לעכב כו' הרי דב"ש ס"ל יש אם למקרא וצריך ר"א ג"כ לסבור כוותייהו. והרי בכריתות י"ז אמר רב יהודה אמר רב הי' לפניו ב' חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל חייב. חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה פטור אמר רבא מ"ט דרב דאמר קרא ועשה אחת מכל מצות ד' בשגגה עד שישגוג בשתים מצות כתיב ומצוות קרינן איתביה אביי ר"א אומר כוי חייבין עליו אשם תלוי א"ל ר' אליעזר סבר יש אם למסורת מצות כתיב. הרי דר"א סבירא לי' יש אם למסורת ודלא כב"ש ולשיטת הירשלמי הרי מחלפי שיטתייהו

והי' נ"ל לתרץ דעת הירושלמי ע"פ מ"ש תוס' בסנהדרין שם דנראה דדוקא הכא שמקרא ומסורת מכחשי אהדדי אית להו יש אם למקרא. אבל היכא דלא מכחשי אהדדי דרשי תרווייהו דהא רבי ור"ש ור"ע דסברי הכא יש אם למקרא מחייבין בפרק ספק אכל ובפרק דם שחיטה בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן אשם תלוי משום דמצות כתיב אלא היינו משום דקרא ומסורת דהתם לא מכחשי אהדדי ואפשר לקיים שניהם שבא המקרא דמצוות קרינן לחייב בשתי מצוות דהיינו ב' חתיכות. והמסורת בא לחייב על כל מצוה אחת עכ"ל לפ"ז בפשוט לכאורה י"ל גם לר' אליעזר עזר דאף דס"ל כבית שמאי דיש אם למקרא גבי מתנות דחטאת מ"מ ס"ל לר"א יש אם למסורת לחייב אפי' על חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן משום דיש אם למסורת ומצות כתיב דכיון דמקרא ומסורת דהתם לא מכחשי אהדדי ב"ש נמי דרשי תרווייהו מקרא ומסורת

אולם כד מעיינת א"א לתרץ כן לר' אליעזר שהרי בבכורות ל"ד מקשה הגמרא למימרא דר"א סבר יש אם למקרא ואסור לטמאות תרומה תלויה כטהורה מדכתיב ואני הנני נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר מדקרינן תרומותי ורמינהו בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי רבי עקיבא ר' אליעזר אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה כו'. ומסיק בגמרא דר"א ס"ל יש אם למסורת ובתרומה היינו טעמא משום שמא יבא אלי' ויטהרנה. והשתא לשיטת הירושלמי מאי קושיא הא כיון דכל היכא דמקרא ומסורת מכחשי אהדדי ס"ל לר"א דמקרא עיקר וכב"ש במתנות דחטאת וה"נ גבי שימור דתרומה תלויה דלהמסורת א"צ שימור רק טהורה בלבד ולמאי דקרינן מחוייב גם תלויה בשימור א"כ מקרא ומסורת מכחשי אהדדי ולא אפשר לקיים שניהם ס"ל דהמקרא עיקר אבל בקרא דבבגדו בה דהמקרא ומסורת לא מכחשי אהדדי ואפשר לקיים שניהם דריש תרווייהו וכדס"ל כן באמת ר' שמעון בקדושין י"ח דדריש המקרא והמסורת ואין אדם מוכר את בתו בין לשפחות אחר אישות כדקרינן ובין לשפחות אחר שפחות כהמסורת והא דר' אליעזר דס"ל כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה לאו למימרא דלשפחות אחר אישות רשאי למוכרה אלא לאוסופי את"ק קאתא דגם לשפחות אחר שפחות אינו רשאי למוכרה משום דדרשינן נמי מסורת ולא קשיא כלל דר' אליעזר אדר"א ומדמקשה הגמרא ודחי אלא הכא בהא קמיפלגי כו' ש"מ דס"ל להגמ' דכמו לר' עקיבא דס"ל כיון שפירש טליתו עליה כו' דדוקא לשפחות אחר אישות הוא דאינו רשאי למוכרה אבל לשפחות אחר שפחות מוכרה הכי נמי ר' אליעזר דדריש מסורת כיון שבגד כו' דוקא קאמר דלשפחות אחר שפחות הוא דאינו מוכרה אבל לשפחות אחר אישות מוכרה וכמו שפי' רש"י בקדושין שם ור"ש הוא דדריש תרווייהו מקרא ומסורת הרי מוכח דס"ל להגמרא דר"א לא דריש מקרא אפי' היכא דמקרא ומסורת לא מכחשי אהדדי וא"כ תירוצנו הנ"ל ליתא והדק"ל לשיטת הירושלמי איך פליג ר"א אב"ש והא שמותי הוא וגם תירוצנו הנ"ל דלקולא לא עביד כב"ש ליתא כיון דס"ל