דברי חן חלק א קכ

אין חילוק דאפי' נטמאו הכהנים בשרץ עבדי בטומאה ואמאי הא איכא תקנתא בדם לקבל בג' כלים כו'. דלפמ"ש עכ"פ באימורין אין עצה ותקנתא. אך לוא יהיבנא לי' דאיכא תקנתא בין בדם ובין באימורין. מ"מ לק"מ קושייתו דנהי דהאימורין והבשר לא יטמאו ע"י הכהן. אמנם הא קיי"ל דגם טמא טומאת שרץ שנכנס למקדש בטומאה חייב כרת וא"כ אכתי א"א בלתי דחיית איסור כרת. ומ"ש תוס' אע"פ שיכולין לזהר שלא יגעו בבשר כו' ומאי מהני הא עכ"פ איכא כאן טומאת גברי וכשנכנס למקדש איכא איסור כרת כבר הקשה כן הגרע"א בגליון הש"ס והקדימו בצל"ח שם. והניחו בתימא. ול"נ די"ל דהתוס' רק דינא קמ"ל דאף שאפשר להו להזהר מליגע בבשר א"צ להזהר ועי'

ומה שעמד כת"ר על דברי הנו"ב דס"ל דנייר מקבל טומאת כתמים כלבדים. וקשיא לי' לכת"ר נימא פנים חדשות באו לכאן כדאמרינן במס' שבת קי"ב ע"ב. ידידי יקירי קושייתו זאת איננה פנים חדשות הבאה לכאן. שהרי כבר הובאה בתשובת שיבת ציון וסדרי טהרה וחת"ס וקבצם בפ"ת יו"ד סימן ק"צ ס"ק י"ח. ותמיהני איך נעלם ממנו כולהו ויש לי ללמד זכות עלי' אחרי שהוא כהיום במקום מעיני הרפואה וספרים אין אתו

וכמו כן למדתי זכות על הגאון חת"ס בא"ע ח"ב תשובה קכ"ה שכתב על מה שחקר הגאון חוות יאיר בתשובה סימן צ"ב באחד שגידל בביתו בן השפחה והחזיק לו לבנו ולא ידעו מזה זולת מי שגידלו והכה הבן הזה להאיש שהי' בחזקת אביו. אם יאומן האב לומר שאינו בנו ליפטרנו בזמן הבית ממיתת ב"ד. והעלה החוות יאיר ז"ל דלא מהימן תו כיון שכבר גדלו בחזקת בן ע"ש. ותמה עליו החת"ס כי לא זכר שחייב מיתה ממ"נ כמבואר בסנהדרין נ"ח ע"ב ופסקו הרמב"ם כו' ואולי ס"ל דנהי דחייב מיתה עכומ"ז המכה ישראל מ"מ אינו נידון בב"ד על ככה כמו שנידון בעברו על שבע מצות ממש כו'. ולא הו"ל להחת"ס לכתוב "ואולי" שהרי בודאי כן הוא דבפירוש כתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות מלכים סוף הלכה ו' דאינו נהרג. ואמרתי שאין לתמוה עליו כ"כ משום שכתב בראש התשובה שם דספריו אין אתו

ובענין זה דכתמים על נייר דבר פלא ראיתי בתשובת חת"ס חלק ו' תשובה פ"א הביאו הפ"ת שם וז"ל לשואלו נידון כתמים הנמצאים על נייר וכתב מעלתו דנו"ב נעלם ממנו רמב"ם יפה כיון. כבר כתבתי כן בגליון יו"ד שלי. אבל מ"ש דבספר חכמת אדם מחמיר. המגיד לו כן כיחש ואעתיק לשוני על גליון שו"ע יו"ד סימן ק"צ סעיף י'. וע' ספר סדרי טהרה בסימן זה סעיף קטן י"ט דנייר אינו מקבל טומאה ולא כתמים וכ"כ בספר חכמת אדם כלל קי"ג אות ח' ע"ש עכ"ל ופלא הוא שהרי לפנינו הוא הספר חכמת אדם ומפורש שם דנייר מקבל טומאה ודלא כסדרי טהרה. וא"כ המגיד לו לא כיחש כלל והתימא על הפ"ת שהביא בסימן ק"ץ בשם החכמת אדם כמו החת"ס דנייר אינו כלבדים ובסימן ש' ס"ק א' הביא הפ"ת בשם הנ"א שהוא המחבר חכמת אדם דנייר הוא ממש כלבדים. ואיך יהי' טעות סופר בכ"ז. ואחתום בברכה כו'. ידידו ח"ן: פיקעלין ד' תצא תרמ"א לפ"ק. סימן סט דיני עבודת יו"כ לבני החו"ב מ' אברהם נ"י נאטענזאהן

מה שכתבת לתרץ קושיית תוס' ישינים ביומא ל"ט ד"ה ואומר בהא דכהן גדול אומר לד' חטאת ובנדרים י' אמרינן דלא לימא אינש לד' קרבן אלא קרבן לד' דילמא פשע ומדכר ש"ש לבטלה. וכתבת לתרץ דבאמת לפשיעה לא חיישינן רק דהחששא הוא שמא יסבור דלד' לחודא נמי סגי בהקדש קרבן וכיון דבאמת לא סגי עד דמפיק שם קרבן א"כ נמצא שהוציא שם שמים לבטלה משא"כ כהן גדול ודאי יודע הוא. וא"ש לפ"ז בבועז שאמר לקוצרים ד' עמכם ולר"ש לכאורה אסור בכי האי גוונא. משום דשם א"א למטעי כלל כיון שאין שום משמעות שאילת שלום בהזכרת ד' לחודא ובע"כ יאמר ג"כ מלת עמכם. ע"כ תוכן דבריך. דבריך טובים וישרים ואני אבא ומלאתי את דבריך

והנה ראיתי להרבה מחברים וכן כתב הגאון מלבי"ם דהיינו טעמא דר"ש דנדרים משום דחיישינן שמא ימות וכגוונא שכתב הט"ז באו"ח סימן תקנ"א לענין שהחיינו בין המצרים. אך המ"א שם בסימן תקס"ח כתב דלזמן מועט לא חיישינן שמא ימות וראי' מהרא"ש נדרים. אמנם כבר השיגו עליו השער המלך ריש הלכות סוכה וכתב דדבר זה תליא בפלוגתא דתנאי. יע"ש

ונ"ל דבנידון דידן לית מאן דפליג דלמיתה פתאומית לכו"ע לא חיישינן. דאל"כ תקשי לפ"מ דקי"ל באו"ח סימן ר"ו דכשאמר ברוך אתה ד' ונפל הפרי מידו יסיים ויאמר למדני חוקיך שלא יהא מוציא שם שמים לבטלה, הרי שאם אומר רק ברוך אתה ד' ואינו גומר הרי זה מוציא ש"ש לבטלה. וא"כ לפ"ז בכל הברכות כולן איך תקנו שיאמר מקודם ברוך אתה ד' הא איכא חששא דמיתה כמו בלד' קרבן, א"ו דלמיתה פתאומית לכו"ע לא חיישינן. ועוד יש להביא ראי' דאם נימא דה"ט דר"ש בנדרים משום משום דחייש למיתה אפי' בכה"ג א"כ ע"כ צ"ל הא דבועז שאמר ד' עמכם נהי דהותר להוציא ש"ש בשביל שאילת שלום משום תקלה ועת לעשות לד' כדאמר בברכות דף נ"ד מ"מ אכתי ה"ל לומר עמכם ד' מחששא דשמא ימות. ובע"כ צ"ל דמצות שאילת שלום דנפקא לן מקרא דבקש שלום ורדפהו כדפי' רש"י בברכות שם גדולה כ"כ עד דלא חיישינן למוציא ש"ש לבטלה אף במקום דאפשר לתקוני עכ"פ קצת מחששא דשמא ימות וא"כ תקשי במשנה שם בברכות דמייתי ראיה לתקנת בועז דשפיר תיקן מהא דהמלאך שאמר ג"כ לגדעון ד' עמך ול"ח לשם שמים לבטלה. דמאי ראיה למ"ש בועז נהי דמוכח דבשאילת שלום יכול להזכיר שם שמים ולית בי' משום שם שמים לבטלה מ"מ אינו מוכח שיכולין לומר שם ד' מקודם כיון שיכול לומר לאח"כ ואי משום דהמלאך ג"כ אמר כן שאני התם דבדידי' ליכא חששא דמיתה. משא"כ בבני אדם הא איכא חששא דמיתה מדלא הותר לומר לד' קרבן. ואכתי מנלן שיכולין לומר בשאילת שלום ד' ברישא, א"ו גם בבני אדם לא חיישינן למיתה פתאומית בכה"ג. [אמנם למש"ל יש לדחות ראיה זו] והא דחייש לשמא יאמר בקרבן לד' לחודא ע"כ לאו מטעם מיתה הוא רק כדבריך משום שיסבור דבזה סגי בהקדשו. אמנם אני אוסיף על דבריך ויהי' בזה ר"ש לשיטתו ולק"מ קושיית תוס' ישינים דיומא. דלכאורה דבריך עדיין חסרים תבלין דמהיכי תיתי שיטעה האדם לומר דסגי לי' בהקדשו לומר לד' לחודא

והנה יש להתבונן במשנה ביומא שם דס"ל לת"ק שאומר הכהן גדול לד' חטאת ור' ישמעאל ס"ל דלא אמר רק לד' בלבד. במאי קמפלגי. ונראה פשוט דלת"ק מה שאמר לד' הוא לאפוקי שאינו לעזאזל ומ"ש חטאת אף שכבר קדשו הגורל לשם חטאת מ"מ מצוה להקדישו בפה ג"כ משום דיליף מבכור דס"ל לרבי בנדרים י"ג מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש גו' אף שהוא בלא"ה קדוש מרחם. וה"נ בשעיר החטאת דיו"כ דילפינן בבנין אב מבכור. ולפ"ז א"ש מה דפליג ר' ישמעאל וס"ל דאין צריך לומר חטאת משום דאיהו לטעמי' בערכין כ"ט דבבכור לא ס"ל הא דר' דכיון דכי לא מקדיש לי' קדוש לא צריך לאקדושי' ע"ש בסוף פרק ח'. שוב מצאתי כן בהגהות בשס"ח

ולפ"ז נ"ל דהאי דחייש ר"ש שמא יאמר לד' לחודא לטעמי' אזיל דהנה בערכין שם כ"ח ע"ב במשנה ס"ל לריב"ב סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם קודש קדשים הוא לד'. וחכמים ס"ל סתם חרמים לכהנים וקרא דכל חרם קודש קדשים מוקי לה שחל חרם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים לענין הקדש עלוי. וריב"ב ס"ל דהקדש עלוי נפקא לן מקרא דהזכר תקדיש כר' ישמעאל במשנה שם כ"ט ורבנן ס"ל דהזכר תקדיש לאו להקדש עלוי קאתי רק לכדרבי דמצוה להקדיש בכור אף שהוא קדוש מאליו וריב"ב ור' ישמעאל ס"ל כיון דאי נמי לא מקדיש לי' קדושתו מרחם הוא משו"ה א"צ לאקדושי' כן מתבאר מסוגיית