דברי חן חלק א קיט

דלפמ"ש תוס' בעצמם ביומא ס"ז ע"ב דלהעלות האימורים להקטירן ע"ג המזבח לא בעי כלי שרת א"כ איך אישתרי טומאת אימורים הא יכול להעלותן בפשוטי כלי עץ. וכאן לא שייך מ"ש תוס' בפסחים שם בד"ה בטומאת הגוף דלאחוז הסכין בפשוטי כלי עץ אין פנאי לשחוט כל הפסחים כו' שהרי הקטרת איברים ופדרים כשרים כל הלילה. ואי משום דם דבעי כלי שרת חדא שהתוס' הזכירו אימורין ולא דם ועוד דאפי' בדם איכא תקנתא גדולה לא מבעיא למ"ד דדם קדשים אינו מקבל טומאה אלא אפי' אי מקבל טומאה הא מסיק ביומא נ"ח דמזרק בתוך מזרק אינו חוצץ א"כ ה"נ נהי דכהנים טמאים בטומאת שרץ אכתי איכא תקנתא שיקבלו הדם בשלשה כלים דאפי' בקדשים שעושה רביעי הוי הדם טהור וא"כ אמאי אמר ר"ח לא שנו אלא שנטמא סכין כו' דמשמע דבכהנים אין חילוק דאפי' נטמאו בשרץ עבדי בטומאה ואמאי האיכא תקנתא ע"י ג' כלים שהדם יהי' טהור לגמרי. עכ"ד

הנה מה דפשיטא לי' לכת"ר דכשר להעלות אימורין ע"י פשוטי כלי עץ מדברי התוס' יומא ס"ז לדידי פשיטא לי לאידך גיסא דבכה"ג פסול ומחלל עבודתו בכך וכדתנן בזבחים ריש פרק ב' עומד ע"ג כלים כו' פסול ושם כ"ד מנין כו' מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ כו' ופי' רש"י שם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן. ואין לומר דדוקא בין ידו לבין כלי שרת חוצץ ופוסל אבל לא בין ידו לאימורין ובשר קודש דא"כ מאי פריך בעירובין ק"ג אהא דתנן התם כהן שלקה באצבעו כורך עלי' גמי ותיפוק לי' משום חציצה ודחיק לאוקמי' בשמאל א"נ בימין ושלא במקום עבודה ולא מוקים לה בהולכת אברים לכבש ואף דהוי עבודה כדאמרינן בפסחים ס"ה מ"מ כיון דלא בעי כלי שרת אינו חוצץ א"ו אף דלא בעי כלי שרת וכמו"ש תוס' ביומא ס"ז מ"מ אי איכא דבר חוצץ בין ידו לבשר נמי הויא חציצה ואף דולקח בקבלת הדם הוא דכתיב כבר כתב רש"י בעירובין שם וז"ל בד"ה ותיפוק לי' כו' משום דחייץ בין ידו לעבודה ואנן ולקח בעינן ולקח הכהן וזרק הכהן דמשמע בעצמו על ידו ולא על ידי אחרים. וכיון שבהולכת איברים נמי כתיב והקריב הכהן הרי דבעי בעצמו של כהן ולא ע"י דבר אחר וע"י פשוטי כלי עץ פסול משום חציצה. והא דס"ל להתוס' דלאחוז הסכין בפשוטי כלי עץ לית בה משום חציצה ה"ט משום דבשחיטה לא כתיב כהונה. ומה"ט שחיטה בזר כשירה דלאו עבודה היא משו"ה אין קפידא ג"כ בחציצה. וכ"כ הריצב"א ביומא נ"ח דאע"ג דבעלמא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה אבל כל היכא דכתיב הכהן בעי בעצמו של כהן

ונ"ל דמ"ש רש"י בעירובין ואנן ולקח בעינן ולקח הכהן וזרק הכהן בעינן. דדבריו קשים להולמן דמתחלת דבריו משמע מולקח לחודא שמעינן ובתוך כדי דיבור מסיים ולקח הכהן בעינן דמשמע דמהכהן ילפינן לה ולא מולקח לחודא. ונ"ל דתחלת דברי רש"י הוא אליבא דמ"ד בסוכה ל"ז לקיחה ע"י ד"א לא שמה לקיחה. ואח"כ מסיים ואנן ולקח הכהן בעינן היינו למ"ד דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה אבל כיון דכתיב כהן א"כ לכו"ע לא שמה לקיחה וכדעת ריצב"א. דלפ"ז בשחיטה דלא כתיב הכהן כשר לאחוז הסכין ע"י פשוטי כלי עץ. וראיתי בפי' המשניות להרמב"ם בעירובין אמתניתין דכהן שלקה באצבעו כורך עלי' גמי שכתב וז"ל ובתנאי שלא תהי' מובדלת בין בשר ידו והמזרק או הסכין בעת עשיית העבודה עכ"ל. הרי דס"ל דלא כמו"ש תוס' בפסחים בפשיטות דבסכין אין קפידה בחציצה. ונ"ל דהרמב"ם לטעמי' שכתב בפרק ד' מהלכות מעשה הקרבנות כל הזבחים אין שוחטין לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת ואם שחט אפי' בקרומית של קנה כשירין ע"כ. וכיון דבעי כלי שרת אסור להיות דבר חוצץ בין ידו לכלי שרת כדאמר בזבחים כ"ד. אמנם התוס' לטעמייהו בחולין ג' דלא בעי כלל כלי שרת בשחיטה אף דכלי בעינן. ומשמע מדבריהם דאפי' לכתחלה נמי לא בעינן וא"כ ל"ש שוב חציצה בסכין

ועל שיטת תוס' דבסכין לא בעינן כלי שרת קשיא לי בפסחים ע"ט שם דאמר שם בברייתא ואפי' היו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה ועלה אמר ר"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת כו' סכין מאן דכר שמי' הא אנן בכלי שרת עסקינן וסכין הא אינו כלל מכלי שרת. וצ"ל דר"ח ה"ק דכיון דמוכח מברייתא ומתניתין דכל שא"א להמלט מלעשות בטומאה בין שהטומאה היא ע"י ישראל וכהנים ובין כשהיא ע"י כלי שרת עבדי כולהו בטומאה א"כ מינה נמי דהוא הדין והוא הטעם בנטמא סכין אף שאינו מכלי שרת מ"מ כיון שעל ידו צריכין לעשות בטומאה ככלי שרת דמיא וע"ז אמר ר"ח לא שנו כו'. והא דלא נקט דינו בכלי שרת ממש כגון המזרקים של קבלת הדם וכיוצ"ב. משום דכלי שרת ממש שהי' בידם של כהנים שהיו זריזין לא הי' שכיח טומאה דמזהר זהירי משא"כ הסכינים שהי' כל א' מביא מתוך ביתו בעצמו כמו"ש ריש פרק אלו דברים לפי שלא הספיקו הסכינים שבמקדש לרוב הפסחים ע"כ הי' שכיח בהו טומאה ע"כ נקט דינו בסכין אף שאינו מכלי שרת. ולדעת הרמב"ם הנ"ל דלכתחלה בעינן כלי שרת בסכין של שחיטת הקרבנות ע"כ צ"ל דהא דהביאו סכינים כל א' מביתו משום דשעת הדחק כדיעבד דמי וכמו"ש שלא הספיקו הסכינים של הכהנים שבמקדש לרוב הפסחים. א"נ כמו"ש תוס' בזבחים מ"ז שהקדישום. א"נ י"ל הא דנקט ר"ח דינו בסכין לאשמעינן בזה רבותא דאף דאפשר לשחוט ע"י פשוטי כלי עץ וכמו"ש תוס' מ"מ דחי טומאה לפי שאין פנאי כמו"ש תוס'

וע"פ מ"ש נ"ל ליישב קושיית המפרשים וכן הגרע"א ז"ל מה שהניחו בצ"ע דברי התוס' בפסחים שם ע"ט שתמהו התוס' לר"ח דאמר ל"ש אלא שנטמא סכין בטמא מת א"כ מאי אפי' דקאמר היינו רישא ממש היו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאים כיון דמיטמא גברא מחמת סכין. ותמהו על דברי התוס' דלפמ"ש התוס' בעצמם אח"כ להקשות דאפי' נטמא סכין בטומאת מת אכתי איכא תקנתא לשחוט בסכין ארוכה או לאחוז הסכין בפשוטי כלי עץ ולשחוט. ותירצו דאין פנאי לשחוט כל הפסחים בענין זה. ולפ"ז יש ליישב תמיהתם דברישא דהיו הכהנים טמאים ה"א דמה"ט עבדי בטומאה משום שא"א בשום אופן לעשות בלי דחיית כרת דהא יצטרכו לזרוק בטומאה אבל בסכין טמא סד"א דלא לדחי דהא אפשר בסכין ארוכה והזריקה יהי' ע"י כהן טהור קמ"ל סיפא דברייתא דבכה"ג נמי דחי ולפי שאין פנאי וא"כ מה תמהו התוס'

אולם לפי מ"ש נכון מאד תמיהתם שהרי לשיטתם בחולין אין סכין כלל בכלל כלי שרת כיון דסכין לא בעי כלי שרת אפי' לכתחלה ובשאר כלי שרת הא אין תקנה כלל ע"י פשוטי כלי עץ וכיוצ"ב משום חציצה דכיון דבכולהו עבודות משחיטה ואילך כתוב כהן וכמוש"ל וכיון דברייתא נקט היו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים ע"כ לאו בסכין טמא קמיירי דלימא דהיינו רבותא משום דאפשר בתקנתא אפ"ה דחי אלא בשאר כלי שרת איירי ובשאר כלי שרת הא אין תקנתא וא"כ שפיר תמהו התוס' דמאי רבותא דסיפא שאמר ואפי' היינו רישא כו'

ולפ"ז נ"ל ראי' נכונה לדעת הרמב"ם דלכתחלה בעינן סכין מכלי שרת וא"ש כפשוטן דברי ר"ח שאמר ל"ש אלא שנטמא סכין בטמא מת כו' שהרי סכין נמי בכלל כלי שרת דאמרה הברייתא. והשתא שפיר מיושב קושיית תוס' מה קמ"ל רבותא בסיפא דהיו הישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים. די"ל דקמ"ל אף דאפשר ע"י סכין ארוכה או בקרומית של קנה בדיעבד קמ"ל דאפ"ה עבדי בטומאה אי משום דאין פנאי אי משום דלכתחלה בעי כלי שרת דוקא ולא קרומית של קנה

וראיתי להריטב"א בחולין ג' שהקשה לשיטת תוס' דבסכין לא בעי כלי שרת ממה דאמרינן בסוטה י"ד דם אע"ג דקדישתי' סכין כו' ואין מקדש אלא דבר שהוא כלי שרת וכפי' רש"י שם. וכתב ולא הרגישו בזה בתוספות. ובמחילת כת"ר הוא לא הי' לפניו דברי התוס' זבחים מ"ז ד"ה איזהו שהרגישו התוס' מהא דסוטה ע"ש

ומה שכתב עוד כת"ר דלפי מה דמשמע מר"ת דבטומאת גברי