דברי חן חלק א קיח

להוליד מזה שעי"כ פטור הוא מלתת עוד לאחיו האביון ורק זהו דבר הבליעל א"כ הו"ל למימר "קרבה שנת השבע גו' ורעה עיני באחי האביון ולא תתן לו" בלשון מדבר בעדו. ועוד מה שמסיים קרא "והי' בך חטא" חטא זה לא ידענו מהו דאם בשביל שאינו מקיים מצוה זו יש בו חטא מ"ט פרטה תורה דוקא בכאן והלא בכל מצות התורה כשאינו מקיימן יש בידו חטא

ע"כ נ"ל דבזה רמזה לנו תורה את הענין אשר לפנינו היום כמו"ש הרמב"ן בחומש שהתורה דברה בקרוב אבל רמזה גם לימים רבים ולעתים רחוקות במה שעתיד לבוא הנה בנידון שלפנינו אם יאבו בני המושבות לשבות בשמטה כדת צריכין לעזרת אחיהם שבגולה ואם לא יעזרו לא ינצלו מאחת משתי אלה או רעב ופקוח נפש. או לעבוד את האדמה ולעבור על איסור שביעית משום פקוח נפש. וכיון שהדין הוא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ומותרים לעבוד עבודתם בשביעית כשאין להם מושיע א"כ יאמרו נא המתנדבים המחזיקים בידם כיון שכל עיקר עבודתם בשביעית איננו תלוי רק בנו שאם נחזיק בידם אסורים לעבוד ואם לא נחזיק בידם הרי אצלם פקוח נפשות וממילא כבר הותרו לעבוד את האדמה לפי שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפשות טוב יותר שלא נחזיק בידם בתמיכת כספנו שהוא מתנת בשר ודם רק יהנו מיגיע כפיהם. וזהו שאמר "פן יהי' דבר עם לבבך בליעל" [ולשון בליעל הונח על מי שאינו רוצה לשאת בעול להושיע זולתו לאמר ומהו דבר הבליעל שאומר "קרבה שנת השבע שנת השמטה" דהנה אם מקיימין בשנה השביעית את מצות השמטה אז ראויה שתקרא "שנת השמטה" משא"כ אם אין נוהגין בה מצות שמטה לא יתכן שתקרא שנת השמטה רק "שנת השבע" שהיא שביעית במספר לענין תרומות ומעשרות שנהגו בשש שנים שעברו. וזהו שאמר "קרבה שנת השבע שנת השמטה" הנה הגיע העת שנעשית שנת שבע בעלמא אותה שנה שראוייה שתהי' שנת השמטה. ואמרה תורה "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו' דאף שתאמר דמאהבתך את אחיך לבל יצטרך לבא לידי מתנת בו"ד אתה עושה כן יודע אני את יצרך כי רק מחמת שרעה עינך באחיך האביון תקפוץ את ידך ממנו ולפי שאתה מכשילו וגורם לו לעבוד עבודה באיסור כי אנוס הוא וקרא עליך אל ד' כי עליך הוא אנוס לעבור עבירה והי' בך חטא אותו החטא שהוא עושה ע"י שהוא אנוס לא יהי' נחשב לו לחטא רק החטא יהי' תלוי בך

ויוצא לנו מזה שהחוב מוטל על כל מי שיש בכחו לחזק את בני המושבות בכסף תמיכה ולעודדם כדי שיוכלו לקיים מצות ד' כמצווה עליהם ועיקר ישיבת אה"ק הוא רק לקיים מצותיה התלויות בה כמו שאמרו חז"ל במשה בסוטה י"ד וכתבו הספרים שכל הבאים לדור בא"י חייבים להזהר מאד מאד בשמטה ובכל המצות התלויות בא"י כמו שהיו זהירין לקיימן האמוראים הדרים בה כדאיתא בירושלמי כדי שלא תהא מצות הדירה בא"י באה בעבירה של ביטול המצות התלויות בה ונמצא הפסידן יותר על שכרן. וכמו"ש הגר"א במכתבו עלים לתרופה

ואחרי כי כן שקיומן של בני המושבות תלוי עתה רק בבני הגולה א"כ החיוב מוטל עלינו להחזיק ידם ועי"ז נוכל לבא אח"כ בתפלה ובקשה וטענה לפני המקום כמו שהתפללו בוידוי מעשר לאחר שכבר נתנו מתנות עניים השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה גו' היינו שתברך את עמך את ישראל כדי שיוכלו לתת את כל מתנות העניים כמצווה עליהם ואת האדמה גו' שהאדמה תתן להם את הברכה כדי שלא יצטרכו לידי מתנת בשר ודם

והענין מ"ש השקיפה ממעון קדשך נקט קרא לשון השקפה ונקט ממעון קדשך. נראה דהנה רש"י על פסוק וישקיפו על פני סדום [בראשית י"ח ט"ז] פי' כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנת עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים. וצריכין להבין מ"ש שגדול כח מתנת עניים שהופך כו' משאר מצות שבתורה. ובפשוטו י"ל לפי שהקב"ה משלם הכל מדה כנגד מדה. ע"כ כשמהפך האדם את מדחו וברוגז רחם יזכור במתנתו לעניים ע"כ הקב"ה גם הוא הופך מדת הרוגז לרחמים. אולם עומק הענין נראה ע"פ מ"ש חז"ל בחגיגה י"ב ע"ב שבעה רקיעים יש וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות כו' מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנא' יומם יצוה ד' חסדו כו' ופי' רש"י מפני כבודן של ישראל שמקלסין ביום. והנה בכל דבר וכן במעשי המצות יש חיצוניות ופנימיות והחיצוניות לעולם יותר טוב מהפנימיות כי מי יאמר זכיתי לבי גו' והנה לשון השקפה הוא ראיה בפנימיות הדבר וכמ"ש הזוהר וישקף אבימלך בעד החלון בחלון דחוכמתא דהיינו בפנימיות הענין. ע"כ ברקיע מעון שהמלאכים חשים משירתם ומבטלים הלולם בשביל תפלת ישראל א"כ צריכין להשקיף אם תפלת ישראל היא תפלה שלימה שעקרה עבודה שבלב בכונה הראויה לתפלה שכדאי בשבילם להחשות ולהשתיק המלאכים כדי לשמוע תפלת ישראל ע"כ נתיחד מדת ההשקפה שהוא לראות פנימיות הדבר וכונה שבלב לרקיע מעון. וכן כתיב כי השקיף ממעון קדשו גו' אשר ע"כ כל השקפה הוא לרעה שאם משמים נשקף על מחשבת האדם שאין סתרו כגלוי ובפרט למ"ש חז"ל ג' דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום כו' וכן בכל מצוה יש פניות מפניות שונות הממלאים את לבב האדם שלא לעשות לשם שמים. ע"כ ההשקפה שבהם ליודע מחשבות הוא לרעה ולא לטובה. אמנם במצות צדקה ומתנת עניים דכתיב עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר הרי שגם שלא לשם שמים רק לטובתו הוא מעשר ונותן שרי לכתחלה וכמ"ש ובחנוני נא בזאת גו' והטעם שאם יתעשר יהי' מזה יותר טובה לעניים כי אז יגדל יותר ויותר מידת מעשרותיו ע"כ שלא לשמה הוי כלשמה ועוד דכיון דעיקר הנתינה הוא כדי להחיות נפשות העניים מאי איכפת לי' להעני מאיזה כונה נותנים לו אם רק לש"ש ולא לשום פני' וטובת עצמו או בשביל טובת עצמו בלבד דעכ"פ העני הוא מחיה נפשו ע"י מתנת העשיר. ע"כ ההשקפה במתנת עניים אינו לרעה כי גם אם נשקיף בפנימיות הענין ובתכליתו הרי עכ"פ מחיה נפשות עניים ע"כ כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך דאף דלשון השקפה הוא לראות בפנימיות הענין ושורש מדה זו מרקיע מעון אבל כאן ההשקפה הוא לטובה שגדול כח מתנת עניים שהופך מדת כו'

ועפ"ז אומר אני על המחזיקים את בני המושבות ועושים עמהם ב' מיני חסד הא' בגופניות שעי"ז יחי' הם וב"ב ולא ישאו חרפת רעב. הב' שאנשים ההמה הנם מקיימין את המצות התלויות בארץ מלבד מה שמצות ישיבת ארץ ישראל גופא מצוה גדולה היא כמבואר בכתובות דף ק"י והכל הוא ע"י המחזיקים אותם על כן יש להם צדקה לבוא בזרוע תמיכתם לבקש מאת ד' כמשה רבינו ע"ה לזכותם שיקיימו גם המה כל המצות התלויות בארץ ולהטעימן בטוב הארץ בשוב ד' את שבות עמו וישוב לשוש אתנו משוש כשנים קדמוניות. ובמדרש שיר השירים גדולה מתנת עניים לפני הקב"ה שאין לנו שעה שאנו באים בזרוע לפני הקב"ה אלא בשעת הפרשת תרומה ומעשרות מה כתיב בתרי' השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך גו' כן יה"ר. והארכתי עוד בזה והרי הוא כתוב ונדפס בספרי שפתי חן ריש פרשת ואתחנן. ובפרשת ראה על פסוק השמר לך פן יהי' דבר גו'. אחיך דו"ש ח"ן: פיקקעלין ה' משפטים תרמ"ט לפ"ק: סימן סח דיני מעשה הקרבנות לכבוד ידידי הרה"ג כו'

מה שהקשה כת"ר בפסחים ע"ט בתוס' ד"ה או שהיו כהנים טמאים יעשו בטומאה. אע"פ שיכולים לזהר שלא יגעו בבשר כיון דאישתראי טומאת אימורין אישתראי נמי טומאת בשר