דברי חן חלק א קיז

בידו. אבל חכמינו ז"ל כיון שאין בידם לצוות את הברכה שתתן הארץ יבולה ועשת התבואה לשלש שנים איך יוכלו לצוות עלינו ולגזור על שביתת הארץ הלא תשאר הקושיא שהקשה בעדינו רחמנא מה נאכל באין מפרק. ולא דמיא להא דאמר בירושלמי כתובות פרק א' סוף הלכה ב' אקרא לאלקים גומר עלי כו' בתוליה חוזרין הרי שהטבע מסכמת עמהן. דהתם שאני דמה"ת מצווין לעבר שנים לפי חשבונם

ונראה לומר דכל עיקר מה שהוצרכו להבטחת ועשת התבואה לשלש השנים הי' רק בהיות ישראל כולן או רובן על אדמתן שאם ישבתו מעבודתם מי ינהלם בלחם. ע"כ הוצרכו לברכה ולא סגי להו בלאו הכי. משא"כ בימי החכמים מתקני התקנות בזמן החורבן ובזמן הבית שני שכבר לא היו על אדמתן רק מיעוטא דמיעוטא וגם אלה לא הי' עיקר חיותם מעבודת האדמה לא הוצרכו לנס דאף אם יהי' בהם דחוקים בלחם ע"י שהם שומרי שביעית הלא מ"ע לכל ישראל להחזיק יד עני ואביון ובפרט עניי ארץ ישראל שקודמין לעניי חו"ל וישראל רחמנים בני רחמנים לא יעמדו מנגד בגוע אחיהם ע"י מה ששומרים פקודי ד' ומשפטיו לעשותם ובטוחים היו חז"ל כי ע"י תקנתם לא יגרע אוכל מפי מקיימן ולא תכרת אף נפש אחת ברעב על ידיהם חלילה

ומה שרצו לספק עלינו את שנת השמטה אינו כלום לדעתי דנהי דבאמת יש מחלוקת בזה בין הראשונים מ"מ הא גם במחלוקת תנאים ואמוראים קיי"ל דמעשה רב וקיי"ל דכל מקום דפליגי תרי תנאי או אמוראי וסוגיין דעלמא ר"ל שפשט המנהג למעשה כחד מינייהו מי שפוסק כאידך הוי טועה בשיקול הדעת כדקיי"ל בחו"מ סימן כ"ד מגמרא דסנהדרין ל"ג והרי הכא כתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ו' וז"ל ושנת השמיטה ידוע הוא ומפורסמת אצל הגאונים אנשי א"י כו' וע"ז אנו סומכים וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות עכ"ד. הרי שהרמב"ם העיד שגם המעשה פשט כפי דעת הגאונים וחשבונם שהוא דעתו ג"כ. וכיון דסוגיין דעלמא כוותייהו מאן דפסיק דלא כוותייהו הרי זה טועה בשיקול הדעת

ומאי דמטו בי' משמי' דרלב"ח הנה ספרו אין בידי. אך ראה זה מצאתי בספר חרדים להגאון ר"א אזקרי שהי' בסוף ימי הב"י והמבי"ט ובדור, שלאחריהם וכתב בספרו וז"ל שנה זו היא שנת ה' שמ"ח לבריאת עולם היא שנת השמטה לדעת הרמב"ם ונמצא בפסקי הרבנים הראשונים אשר לפנים קרוב לתשעים שנה היום כי קם חכם אחד לערער על חשבון שנת השמטה כפי הבנת לשון הרמב"ם. ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים ת"ו אשר היו בימים ההם ונשאו ונתנו בדבר לברר לשון הרמב"ם ושלחו חכם אחד שליח לרבני צפת תוב"ב שיוציאו לאור משפט לשון הרמב"ם ז"ל והבנתו. גם לדעת המנהג אשר היו נוהגים קדמונים. והרבנים אלה מפה ואלה מפה אחר העיון עלתה הסכמת כולם להיות המנהג הפשוט מיוסד על אדני האמת סברת הרמב"ם והשנה אשר היו נוהגים בה שביעית הוא ע"פ סברת הרמב"ם כפי מה שהורו הרבנים. גם כתוב באותו פסק כי אז העידו זקני דמשק וכל סוריא היות המנהג כן ואח"כ כשלשים שנה בימי הרב ר' לוי בן חביב ז"ל [הוא הרלב"ח] קם מי שרצה לחלוק על המנהג הקדום ועל הרבנים הקודמים. אז נתקבצו כל החכמים אשר בירושלים וגם שלחו לחכמי צפת והסכימו כולם לדעת אחת כמו שהסכימו הרבנים מקודם ושלחו לכל תפוצות ישראל לשאלוניקי ולקושטאנטינא אשר הי' שם אנשים גדולים אנשי שם וכולם הסכימו לדעת הרבנים הקודמים וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל הקרובים והרחוקים וע"פ אותו חשבון כתבה הגדול מהור"ר יוסף קארו בשו"ע כי שנת השמטה היתה שנת ה' שי"ג לב"ע. וע"פ אותו החשבון שנה זו שהיא ה' שמ"ח לב"ע היא שנת השמטה. גם הרב בעל כו"פ כתב כי כדעת רמב"ם והגאונים כן דעת רוב הפוסקים, וכן המנהג עכ"ד בעל ספר חרדים אות באות הצריך לעניננו ומעתה מה שכתבו שהחשבון עדיין נשאר בספק בימי הרלב"ח הנה נאמן עלינו עדיין הגאון החסיד בעל ספר חרדים שבימי הרלב"ח נתבררה ההלכה וגם המעשה דנהגו מעולם כהגאונים והרמב"ם ואין אחר מעשה רב כזה שום ספק בעולם עוד

מכלל הדברים שכתבנו למעלה אין ראי' מעתה מהא דתלו הרבנים עצמם מהא דר' ינאי דמכריז פוקו וזרעו בשביעית שפירשו רש"י ותוס' שם משום דבזמן הזה דרבנן לכך הקיל דבאמת לא דמי נידון שלפנינו להא דר' ינאי דעד כאן לא שרי רק משום אונס דארנונא דבכה"ג דאונס שדוחקים גובי מס המלך לעבוד לא תקנו ומכ"ש לפי תירוצם השני בשם הירושלמי דאתו לידי פיקוח נפשות שימותו בתפיסה וכיוצא בו. אבל משום אונס עצמן דמה נאכל ודאי לא חשו ז"ל דאי היו חוששין לא היו יכולין לתקן כלל ומדתקנו שביעית מדבריהם ע"כ צ"ל דלהא לא חששו משום דאחיהם שבגולה ינהלום בלחם ויכלכלום ברעב ובחוסר וכפן ובמעשה הצדקה יהי' להם שלום. ומכ"ש אי נימא דשביעית בזמן הזה מה"ת והרמב"ם שהוא מעמודי ההוראה שכתבו הפוסקים לדעתו דס"ל דהוא מדרבנן הוכיח הפר"ח להיפך דדעת הרמב"ם היא דהויא מן התורה והכריח כן בראיות ברורות עי' בהגהותיו בגיטין דף ל"ו ועכ"פ ספיקא דרבוותא היא וא"א להכריע. ואין להוכיח מהא דלא עשת התבואה בשנה העברה לשלש שנים דש"מ דבזמן הזה אינה מן התורה די"ל דאף דהוי' מה"ת מ"מ הקב"ה אינו עושה נס רק למי שלבו סמוך ובטוח עליו בלו"נ עד שאינו מסתפק בשום ספק בעולם על הבטחתו לא כן באותם שלבם נוקפם לומר היש ד' בקרבינו גו' המבקשים חשבונות רבים ומחפשים תחבולות ומבקשים ושואלים היתרים איך לעבוד האדמה בשביעית הלא בדרך שאדם רוצה לילך כו'

וע"פ ענין זה יש לפרש על דרך דרוש מה שאמר בפרשת ראה כי יהי' בך אביון גו' בארצך אשר ד' אלקיך נותן לך לא תאמץ את ידך גו' השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך גו' ולא תתן לו והי' בך חטא נתן תתן גו' כי גו' יברכך ד' בכל מעשיך ובכל משלח ידך. ויש לדקדק הלא ידוע הוא כי שנת השמטה בשנת השבע היא ואם כן למה כפל לשונו לומר "שנת השבע שנת השמטה"

וע"ד הפשט י"ל דהנה בשתים נצטוינו בשנת השמטה. האחת איסור עבודת קרקע והפקר הפירות והספיחים שגדלים בקרקע מעצמן כמו"ש והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו גו' כמו"ש שם רש"י והרמב"ן ז"ל. השנית. שמיטת כספים כמו שכתוב ואשר יהי' לך את אחיך תשמט ידך גו'. ובשתים אלו הבעל הבית נפסד והעני משתכר וזה שאמר "פן יהי' דבר עם לבבך בליעל' היינו לאמץ את ידך מלתת לאחיך האביון ותאמר גם התנצלות ע"ז. וזהו שאמר "לאמר" ומהו ההתנצלות "קרבה שנת השבע" שעתה מפסיד ע"י איסור העבודה והאסיפה את פירות השנה והאביון אוכל מכל כמוני "קרבה שנת השמטה" שבעל כרחי צריך אני לומר משמט אני ואני מפסיד גם חובותי והלוה העני יאכל אכל גם את כספי על כן לא אתננו מאומה ורעה עינך גו' ע"ז אמר "נתן תתן לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' בכל מעשיך" היינו מעשיך בשדה והוא נגד הפסד עבודת השדה ופירותיה "ובכל משלח ידך" היינו משא ומתן והוא נגד הפסד השמטת הכסף

אולם עדיין יש לדקדק דבשלמא מ"ש שנת השמטה יתכן לפרש דר"ל שמטת כספים וכמו"ש "תשמט ידך כי קרא שמטה" אבל מה שאמר "שנת השבע" לא יתכן דר"ל איסור שמטת קרקע דאין בשם הזה שום הוראה לאיסור העבודה וא"כ אכתי לא הו"ל למימר רק "קרבה שנת השמטה" לחודא שבזה נכללו שתי השמטות שמטת כספים כאמור ושמטת קרקע כדכתיב והשביעית תשמטנה דקאי על שמטת הקרקע וכמו"ש לעיל

עוד יש לדקדק מה שאמר "פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר" משמע שהכתוב מספר לנו דבר הבליעל שאומר ומהו אומר "קרבה שנת השבע שנת השמטה" והלא בזה אין כל דבר רע ואין אלו רק התחלת דברים והקדמה למה שרוצה