דברי חן חלק א קטז

שמה שכתבו תוס' פאה הוא לאו דוקא. אלא ר"ל מתנת עניים ובכללן אתה מוצא מעשר שכולן חייבין בה מדרבנן בכ"מ. משא"כ ירק פטור בחו"ל עכ"ד

הנה מ"ש דמ"ש תוס' פאה רצונם לומר מעשר. דבר זה לא ניתן להאמר במחילה מכת"ר. ויותר טוב היה לו לומר דט"ס הוא ובמקום פאה צ"ל מעשר. מלומר דפאה שאמרו כוונתם לומר מעשר. ומה שכתב לתרץ קושיא הראשונה ע"פ דברי הרא"ש לא דק כלל ושגג במחכ"ת דזה לשון הרא"ש שם ומסקינן דמסברא ידעינן דאסור לו לאדם ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועיקר קרא בא לנטע רבעי כו' עכ"ל. ודברי הרא"ש הם דברי התוס' שם וז"ל אלא סברא הוא כו' דקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא. והגמ' היה סובר מתחלה דלימוד גמור הוא ע"כ. הנך רואה דמ"ש הרא"ש דקראי אסמכתא היינו למסקנא דגמרא. וזהו שאמר הרא"ש ומסקינן כו' אבל קודם המסקנא ודאי דגם הרא"ש ס"ל כמו"ש התוס' דהגמרא סבור דלימוד גמור הוא וחיובא דברכה ראשונה הוי מה"ת א"כ כל השקלא וטריא שכתבו התוס' בתחלה הכל בדאורייתא הוא וא"כ קושיית הגאון רע"א כראי מוצק שהתוס' סותרין דבריהן ולוא יהא דהרא"ש לא ס"ל כן עכ"פ התוס' הלא בפירוש כתבו דלס"ד הוה ס"ל להגמרא דלימוד גמור הוא א"כ דברי התוס' סותרין אהדדי. ומעתה מה שהזכיר המחבר תפארת ישראל חיובא דמעשר שהוא מדרבנן. אין לו מקום כלל כאן דאיירי רק במילי דהוויין דאורייתא ולא במילי דמדרבנן

והנה דברי התוס' ברכות בלא"ה מגומגמין דמ"ש דאתא משאר אילנות אין לו מובן כלל. ועי' פירוש המהרש"א. ולדבריו הי' צ"ל בתוס' דליכא למימר דאתא מקמה ואילנות כו' ע"כ נ"ל נכון מאד מה ששמעתי מכבר מפי ידידי הגאון מהור"ר אברהם יהושע אב"ד דפקראי. בעת שהיה אב"ד בפיקקעלין. דכאן הוחלפו השורות בתוס' ע"י שגגת המעתיק וכן צ"ל "וליכא למיפרך מה להנך" ר"ל קמה ואילנות "שכן חייבין בפאה דאיכא למימר דאתא משאר אילנות" ר"ל אותם שאינן חייבין מה"ת בפאה. ודבריהם אלמעלה קאי לתרץ הגירסא הניחא דבר שגידולו מן הקרקע כו'. ובכל זה גירסא זו לא ניחא להו משום דאיך קאמר הניחא דבר שגידולו מן הקרקע ולא הזכיר כלל כל הנך סברות איך ניחא לי' בירקות. אבל לגירסת רש"י א"ש דאמר דבר שאין בר נטיעה מנין דעל ירקות לא חש כלל לדקדק כיון דבלא"ה תקשי בבשר ובצים ושאר דברים ע"כ שפיר קאמר דלאו בר נטיעה מנין. ונכון הוא. אחיך הדו"ש חיים נאטענזאהן

פיקקעלין יום א' לסדר כי מצאת חן בעיני ואודעך בשמי לפרט: סימן סז דיני שמיטה ויובל לאחי יקירי המופלג החו"ש מהור"ר שרגא פייביל נ"י בזאגער

אשר שאלתני אחי יקירי בשם בנך הנעלה ושלם המפורסם כש"ת מ' אברהם נ"י לחוות דעתי בדבר הקלוניסתים אשר אחזו זה מקרוב במושבות ארץ הקדושה ע"י צדקת פזרוני המתנדבים בעם ואם ישבותו בשנה זו שנת השמיטה מכל עבודה בשדה האסורה בשביעית יש חשש פקוח נפשות מרעב וחוסר כל להם ונשיהם וטפם וניתן עתה ענין זה ליושבי על מדין לענות בו. ויש שכתבו היתרים במכ"ע ושלחת אותם אלי לשום עיני בהם ולהגיד דעתי ומשפטי ע"ז

תשובה. האמת אגיד לך כי אין רצוני להכניס עצמי בזה כי יש ת"ל גדולים ממני ולהם המשפט על ענין כזה הנוגע לפקוח נפש לכמה משפחות בישראל מ"מ להוציאך חלק א"א והנני כותב לך מה שנ"ל על דבר שני ההיתרים שראיתי במכ"ע הנ"ל. היתר ראשון כיון דקיי"ל דבכל איסורין שבתורה מתרפאין לפי שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש לבד מג' עבירות הידועות ששביעית אינה מהם ועיין ירושלמי שביעית פרק ד'. א"כ ודאי מותר להם לעבוד עבודתם כדי שיעור חייהם, ולפ"ז הי' נראה דאפי' אם ירצו להחמיר על עצמן לשבות ולא לעבוד אינם רשאין לפמ"ש הרמב"ם בפ' ה' מהלכות יסודי התורה הלכה ד' שכל מי שנאמר בו שיעבור ואל יהרג אם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. הן אמת שהתוס' והרבה פוסקים ראשונים כתבו דרשאי להחמיר על עצמו למות אפי' במקום שאינו מצווה מ"מ נראה דזה הוא דוקא היכא דהכפי' באה ע"י אנס וא"כ איכא קידוש השם כמובן. משא"כ כאן כו"ע מודו דאינו רשאי להחמיר על עצמו וכן כתבו הפוסקים באו"ח סימן שכ"ח דחולה שיש בו סכנה שרוצה להחמיר על עצמו שלא יחללו שבת ברפואתו כופין אותו ועוד אפי' אם הי' רשאי להחמיר על עצמו אבל על אחרים ודאי אינו יכול להחמיר א"כ מחוייב להציל חיי בני ביתו. היתר ב' כתבו כיון דאיכא ספיקא בעיקר שנת השמיטה ומטו בה משמי' דרלב"ח א"כ ה"ל כל עיקרו רק ספיקא דרבנן ולקולא אפי' לא הי' נוגע לחיי נפשות מכ"ש כאן כשנוגע לפקוח נפשות

אמנם נראה דכל זה אינו כלום להעלות ארוכה כדי להקל עי"ז אפי' בזמן הזה ונהפוך הוא. דלא מיבעי אי שמיטה בזמן הזה מן התורה ודאי אין לומר כיון שמניעת עבודת השדה נוגעת לפקוח נפשות הא אין לך דבר שעומד. בפני פקוח נפש דשאני הכא דהתורה בעצמה הרגישה כבר בקושיא זו ואמרה בפרשת בהר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע גו' ובאה ע"ז הבטחה מפי ד' ואמר וצויתי את ברכתי לך א"כ מי שלבו שלם ומאמין באמונה שלמה בד' ובתורתו והולך תמים דרכו לקיים תורת ד' כמצווה עליו ילך בטח וד' מבטחו כי יתן הטוב וארצו תתן יבולה לשלש השנים. ואין לומר דהני מילי שהבטיחה תורה היינו דוקא בעושין רצונו של מקום גם בשאר מצות, משא"כ בשאין עושין רצונו של מקום. וכיון שכן הוא אין אנחנו בטוחים שיעשה לנו נס נגלה וא"כ שוב הו"ל פקוח נפשות שאין לך דבר העומד בפני'. זה אינו דא"כ למה נענשו על שבטלו שמיטין ויובלות בימי מלכי ישראל כמו"ש רש"י בפרשת בחקותי והלא אז ג"כ לא היו עושין רצונו של מקום והי' להם ג"כ טענת אונס משום פקוח נפשות ואפשר לדחות עי' יומא ט' ע"ב

אולם באמת נראה דהבטחת וצויתי את ברכתי לא תליא בעושין רצונו של מקום דוקא דהא יש לשאול מה הוסיפה לנו תורה להבטיח וצויתי את ברכתי לכם גו' ועשת התבואה לשלש השנים אחרי שהבטיחנו המקום ואכלתם ישן נושן ודריש בב"ב דף צ"א ישן משל אשתקד נושן משל שלש שנים וכן פי' רש"י במקומו וכיון דבכל השנים נתברכו כך מאי עדיפותא דשנה הששית. אבל הדבר נכון ואתיא שפיר ע"פ מ"ש הרמב"ן בפרשת בחקותי וז"ל אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הם כלליות בעם והן בהיות כל עמנו כולם צדיקים ע"כ. ולפ"ז א"ש דהבטחת ואכלתם ישן נושן הכתובה בפרשת בחקותי היינו דוקא כשעושין רצונו של מקום משא"כ קרא דועשת התבואה לשלש השנים אפי' באין עושין רצונו של מקום דנהי דלא יאכלו בכל שנה משל שלש שנים עכ"פ בשנה הששית תעשה לשלש שנים כדי שיוכלו לקיים מצות ד' כתיקונן. ועי' סמ"ע חו"מ סימן ס"ז סעיף קטן ב'

אלא דגם אי שמיטה בזמן הזה רק מדרבנן ג"כ לא מהני טעמא דפקוח נפש שהרי יש לשאול אעיקרא דתקנתא שתקנו חז"ל דכיון דמוכח מקרא דוכי תאמרו מה נאכל דמנהגו של עולם כך הוא דבאין חרישה וזריעה אין קצירה ואסיפה דודאי קרא לאו בשופטני קמיירי שיהי' לו באוצרותיו בר לחם ומזון וצועק ללחם איו אלא ודאי דבאמת לא יהי' להם מה לאכול אם לא שיצוה המקום ברכתו לשלש השנים א"כ לכאורה קושיא חזקה היא על חכמינו ז"ל שגזרו ותקנו שמטה מדבריהם לאסור עבודת האדמה כעין דאורייתא. דבשלמא רחמנא דאסר לן שביעית וצונו עלי' הלא צוה עלינו גם את הברכה ובידו הוא לצוות לפי שהכל