דברי חן חלק א קטו

ומעתה צריכין להבין דברי הרע"ב שפי' דאף שבמתני' לא חשיב רק שמנה אילנות הוא לאו דוקא אלא אלו ודומיהן קאמר הרי דס"ל דמתני' תנא ושייר ומנא לי' להרע"ב כן

וראיתי שדברי הרע"ב לקוחים מדברי הר"ש בפאה שם פרק ד' שכתב דהא דאמרינן בגמרא למעוטי תאנה לאו דוקא דליכא לקיטתן כאחת אלא הני דחשיב במתני'. מיהו על כרחן לאו כולהו חשיב דהא איכא בנות שוח שלקיטתן כאחד כדמוכח בפרק קמא דר"ה דף ט"ו וצ"ל דתנא ושייר ע"כ. והנה דברי הר"ש הם דברי התוס' בר"ה שם אלא שהתוס' סיימו ושמא תנא ושייר. ולכאורה דברי הר"ש צדקו יותר במ"ש דצ"ל דתנא ושייר ולא שמא תנא ושייר. שהרי הקושיא תכריחנו דבע"כ צ"ל תנא ושייר ולפ"ז תהיה גם קושיא גם על מ"ש התוס' בשבת ובקדושין לפמ"ש לעיל דס"ל דלא שייר כלום ובדוקא תנא להו להנך שמנה אילנות ולא יותר

אמנם נ"ל דלפמ"ש תוס' בר"ה שם תיכף אח"ז בד"ה בנות שוח בשם הירושלמי ר' יוחנן ס"ל בטעמא דקלין שבדמאי ובכללן גם בנות שוח משום דחזקתן באין מן ההפקר ואפי' בודאי לא עשרן ע"ה פטורין מלהפריש דמאי משום דהפקר פטור מן המעשר. א"כ לר' יוחנן ודאי דא"צ לומר כלל תנא ושייר בנות שוח משום דלדידי' ל"ק מידי הא דלא תנא בנות שוח באינך שחייבין בפאה. דנהי דבנות שוח לקיטתן כאחת אבל כיון שבאו מן ההפקר ולית בהו תנאי דנשמר פטור. שהרי אינו חייב רק מי שימצא בו כל התנאים הנזכרים. אבל כל שחסר לו אחד מן התנאים פטור

אלא דלר"ל בירושלמי דפליג אר' יוחנן וס"ל דה"ט דקלין שבדמאי שפטורין משום דלא נחשדו ע"ה אפירות גרועין אלו הא בידעינן שלא עשרן ע"ה חייבין במעשר וע"כ דס"ל להך קלין שבדמאי ומכללן גם בנות שוח אינן באין מן ההפקר א"כ לדידי' תקשי למה לא חשיב בנות שוח בהנהו אילנות שחייבין כיון שלקיטתן כאחת ואינן באין מן ההפקר ובע"כ צ"ל דמשנה דפאה תנא ושייר. ונראה שזה הוא טעמו של הר"ש שכתב בפשיטות דמתני' דפאה תנא ושייר בנות שוח משום דלהלכה משמע לי' להר"ש לפסוק כר"ל נגד ר' יוחנן משום דסוגיא דבבלי ברכות מ' ע"ב כוותי' דר"ל משמע וכמו"ש ריש דמאי. ואחריו נמשך הרע"ב

אמנם דעת התוס' בר"ה שכתבו ושמא תנא ושייר נראה דס"ל דגם לר"ל י"ל דאף דלא ס"ל כר' יוחנן דחזקתן באין מן ההפקר מ"מ לא ס"ל דחזקתן באין מן המשומר אלא דפלגא ופלגא הוי. יש שגדלין ובאין ממקום משומר. ויש שבאין ממקום הפקר. והכי מסתבר טפי דאל"כ פליגי במציאות דמוכח וא"כ בהצטרף לזה עוד ספיקא דשמא עשרן ע"ה ה"ל ספק ספיקא ופטור מלעשר וזהו דעת הרמב"ם בפירושו במשנה ריש דמאי וז"ל והטעם בזה כו' ומעט מזער הם נוטעים אותן ורובן הפקר כו' ונקבצו בהן ב' ספיקות האחד אם הם הפקר אם לאו. ואם הם מן המשומר אם הוציאו ממנו המתנות אם לאו. והעיקר בידינו תרי ספיקי להקל עכ"ל. ונ"ל פשוט שמפרש המשנה בין לר' יוחנן ובין לר"ל למר משום דחזקתן ורובן מן ההפקר. ולמר משום ספק ספיקא. ומשום דלא הי' לו אז להרמב"ם הכרעה בדין ע"כ פי' המשנה אליבא דתרווייהו ועי' גליון הש"ס ירושלמי ריש דמאי

זכינו דגם לר"ל רק ספיקא הוי ולא דס"ל להיפך לגמרי מר' יוחנן וכיון שכן יש ליישב גם לר"ל הא דלא תני בריש פאה גם בנות שוח בהדי אינך שחייבין די"ל כיון דבנות שוח גדלין בין במשומר בין בהפקר נהי דקיי"ל ספק פאה פאה. מ"מ לא מתני לי' בהדי אינך שחייבין בודאי בפאה משום דסתמן אינן באין רק מן המשומר ולית בהו ספיקא ונשלמו בהן התנאים הנזכרים במשנה דלעיל לא כן בנות שוח דא"א למתני אלא בתנאי כשישלמו בהן התנאים הנזכרים במשנה משו"ה לא תני לי' בהדי אינך. וזהו שדייקו התוס' בר"ה וכתבו ושמא תנא ושייר משום די"ל כמו"ש ולא שייר מידי

ועתה תראה איך מדוקדקים ומוכרחים דברי הרמב"ם שפי' דבאילן האוג כו' דאלה האילנות כולן נמצאים בהן התנאים הנזכרים שנתחייבו ע"י בהן בפאה. ולפיכך הם מחוייבין בפאה. ומתני' נמי כוותי' דייקא דהך ובאילן לאו כשישלמו בהן התנאים קאמר דא"כ לא ה"ל למימר רק והתבואה והקטניות והאילנות בכלל הזה ותו לא וכל המשנה דבאילן האוג מיותרת לגמרי א"ו דהני שמנה אילנות נשלמו בהן כל התנאים. אך לדברי התוס' ר"ה י"ב שהביאם התוס' יו"ט ד"ה האוג אי נמי האחרון כו' אין מזה ראיה]

עפמ"ש נדחו דברי הגאון ר"ע איגר ז"ל בריש דמאי על דברי התוספות יו"ט ד"ה האוג שביהודה שכתב דלפמ"ש הרע"ב דטעמא דקלין שבדמאי משום ס"ס הוא והיינו כר"ל א"כ הא לא הוי ודאי הפקר וא"כ חייב בפאה ואף לר' יוחנן בירושלמי דאף בודאי שלא עשרן פטור משום שחזקתן מן ההפקר אבל פשיטא דמשכחת לה בידוע שלא הפקירן הבעלים א"כ י"ל בכה"ג מיירי מתני' עכ"ד. דלפמ"ש א"א לומר כן דא"כ תקשי לר' יוחנן למה לא חשיב בהך דאילנות שחייבין בפאה גם בנות שוח דאיכא בהו עכ"פ מיעוט המשתמרין דבשלמא מאינך הקלין שבדמאי ל"ק די"ל משום דאין לקיטתן כאחד לא חשיב להו לחיובא משא"כ בנות שוח שלקיטתן כאחד א"כ מ"ש אוג דחשיב בהדי דחייבין בפאה ובנות שוח בת בוקתי' בקלין שבדמאי לא חשיב בפאה. א"ו הנהו דחשיב אפי' מסתמא נמי חייבין בפאה וכמו"ש הרמב"ם משו"ה לא חשיב בנות שוח בהדייהו דהן מסתמא דהפקירא הוא לר' יוחנן א"כ הא דחשיב אוג נמי בהדייהו ע"כ משום דמסתמא נמי חייב דלאו דהפקירא הוא א"כ בע"כ צ"ל דאוג ביהודה שאני לגריעותא דהוא מסתמא דהפקירא הוא. ומתני' דריש פאה לא נחתה לחלק בין הארצות וכמו"ש התוס' יו"ט

ודברי התוס' קדושין ותוס' שבת דס"ל דרק הני ח' אילנות דחשיב בפאה חייבין ותו לא. הואיל ואתא לידן לא אמנע מלכתוב לך במה שנתקשו המפרשים בתוס' ברכות ל"ה ע"א ד"ה שאין גידולו מן הארץ שכתבו וליכא למימר דאתא משאר אילנות דאיכא למיפרך מה להנך שכן חייבין בפאה עכ"ד. והנה לא לבד שדבריהם סותרין למה שכתבו בעצמם בשבת ובקדושין הנ"ל דאדרבה רוב אילנות אינן חייבין בפאה. אלא דגם סותרין גמרות ערוכות דתאנה עכ"פ פטורה וא"כ אכתי איכא למימר דאתא מאילן תאנה. וליכא למיפרך מידי

וראיתי להצל"ח בברכות שם שכתב לתרץ דנהי שאין דרך התאנה להשהות פירותיה עד שלקטן כולן כאחד מפני שמתקלקלין וכמו"ש בירושלמי פרק ב' דברכות יודע בעל התאנה עונתה של תאנתו מ"מ אם נמצא אחד שלא לקט התאנה כלום עד שנתבשלו בהאילן כל התאנים שלו חייב בפאה עכ"ל. ותמיהני עליו מאד דלפי עובדא דירושלמי שהביא בעצמו מוכח שאין זה במציאות כלל שיתקיימו התאנים עד סוף גמר בישול כולם שהרי שם כשאיחר האיש רק יום אחד מללקוט תאניו. למחר זרחה עליהן השמש והתליעו. ואם רק בשביל איחור יום אחד התליעו מכ"ש כשיניחם כולם מללקוט עד שיתבשלו האחרונים ודאי כל המוקדמים יהי' מתולעים וכלין ונפסדין לגמרי ולא יהי' לו ממה שיניח פאה רק מאותן הגרגרים שנתבשלו ביום הלקיטה ממש וע"כ דבריו בעיני דברי תימא הן. והפ"י הניח בקושיא. והגאון רע"א אחרי שהקשה קושיית הפנ"י והצל"ח הנ"ל הוסיף להקשות עוד על דברי התוס' ברכות הנ"ל דסותרין א"ע למה שכתבו בדוכתי טובי דמדאורייתא אינו חייב בפאה רק בדגן תירוש ויצהר. וכן כתב ר"ש בפאה עכ"ל. ובספר תפארת ישראל שם ראיתי שרוצה לתרץ ב' קושיות הגאון רע"א על נקלה וז"ל שם ולפענ"ד אף דבכל דוכתי כתבו תוס' דחיוב פאה ומעשר אינו רק בדגן תירוש ויצהר עכ"פ לפמ"ש הרא"ש ריש פרק ו' דברכות דלכו"ע חיוב ברכה מדרבנן והנך קראי אסמכתא בעלמא נינהו א"כ עביד שפיר ילפותא מחיוב פאה ומעשר דרבנן אברכות דרבנן וקושיית רבינו שהתוס' סותרין כל הגמרות הערוכות הנ"ל שמפורש בהן שתאנה פטור מפאה. נ"ל